“וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך”
קהלת מחפש יתרון, מחפש לתפוס משהו, עקרון קבוע במציאות. אבל הוא מוצא רק מעבר, תנועה, שינוי. זו הבעיה של החשיבה האנושית שמנסה לתפוס. המחשבה שלנו לא מבינה שהניסיון לתפוס תמיד יגביל ויצמצם, כי החכמה היא תנועה ולא סטטיות;
הדבר היחיד שיציב ולא משתנה הוא התנועה, הוא הבלתי נתפס, מה שנעדר סטטיות.
“הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל”
אותם חמישה הבלים שאמר קהלת מתוארים כמשבר. חוסר משמעות – הכל הבל. הזוהר מציע קריאה הפוכה, פוסט-מודרנית!
הזוהר אומר שזה הפוך, זה לא משבר! הכל רוח, ההבל הוא רוח, הרוח יוצרת את הקול, והקול הוא התנועה אותו הדבר שלא מאפשר לך לתפוס. ואותו הבל הוא יקר וחביב ומבורך. הנקודה הרוחית שהיא בלתי-נתפסת יוצרת את הקול, את התנועה, את החיים…
“רזא דהבל יקירא הוא, והוא הבל דנפיק מפומא, ורזא דהבל דנפיק מפומא קלא אתעביד מניה, וכל מה דאתעביד בעלמא, בהבל אתעביד”
(תרגום חופשי: סוד ההבל נפלא (יקר) הוא, והוא הבל שיוצא מהפה, וסוד ההבל שיוצא מהפה, הקול נוצר ממנו, וכל מה שנעשה (=נוצר/נברא) בעולם, נעשה על ידי ההבל”
כל חוקיות היא מעבר (ניקוד עם פתח) לאי-חוקיות. כל חוק שאתה מבין הוא לא מוחלט, הוא לא נגמר במקום, לא סופי. אלא הוא צריך להפוך לציווי, ואז זה לא חוק סטטי אלא ביטוי של משהו אחר, שמישהו רוצה שתעשה את זה. ציווי לעשייה, לתנועה.
החוק הופך להיות מחוק טבעי לחוק מוסרי. וזה ההבדל בין חוק טבע לחוק תורה. חוק טבע זה חוק קבוע של חכמה, וחוק התורה הוא חוק של רצון, של תנועה.