הרבה מדפוסי התנהגות הגנתיים שאדם מפתח או מחלות נפשיות, הם בעצם כוח החיים שמנסה להמשיך לחיות. בדומה לנהר איתן זורם שנפלו לתוכו סלעים שמקשים על הזרימה הטבעית, המים והחיים ימצאו את דרכם להמשיך לזרום. לכן ההתבוננות על אדם עם קושי נפשי היא לא איך לתקן אותו, אלא איך להעמיק את זרימת נהר החיים שמבקש להמשיך לזרום.

אפשר להתחיל בלספר את הסיפור מנקודת המבט של נהר החיים. מה הרצון העמוק ששוכן מאחורי ההגנות שפיתחנו. זוהי היכולת שלנו להפוך את המבט מחסרון למלאות.
***
הפסוק המפורסם בקהלת אומר ‘הכל הבל הבלים’, בפשט הפסוק הכוונה היא שהכל ריק, הכל חסר משמעות. הכל הוא חסרון אחד גדול.

הזוהר מציע קריאה הפוכה ואומר שהבל, הוא גם הרוח, והעולם נברא בדיבור שהוא הבל פה. אז כשאומרים ‘הכל הבל הבלים’, הכוונה היא שהכל הוא רוח, הכל הוא נוכחות של דיבור אלוהי.

והנה הזוהר במקורו עם תרגום חופשי אחריו:

“רזא דהבל יקירא הוא, והוא הבל דנפיק מפומא, ורזא דהבל דנפיק מפומא קלא אתעביד מניה, וכל מה דאתעביד בעלמא, בהבל אתעביד”
(תרגום חופשי: סוד ההבל נפלא (יקר) הוא, והוא הבל שיוצא מהפה, וסוד ההבל שיוצא מהפה, הקול נוצר ממנו, וכל מה שנעשה (=נוצר/נברא) בעולם, נעשה על ידי ההבל”

מתחת לכל כעס, טמון כאב.
**
כעס הוא רגש טוטאלי, כשהוא מופיע, קשה מאד לראות משהו אחר. הוא שתלטן, כזה שמופיע ואומר “עכשיו אני, ורק אני”.
חז”לינו כבר לימדונו שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. למה הם הרחיקו לכת עד כדי כך? כי עבודה זרה, משמעותה שאני מצביע על משהו ואומר “זה אלוהים! הנה הוא! הנה ה-כל!”. אבל בעצם, אלוהים הוא תמיד גדול יותר, תמיד נעלם יותר. אם אני רואה אותו, סימן שלא פגשתי בו באמת.
כשהכעס משתלט על הכל, אין עוד מלבדו (הכעס), ולכן גם אין אני, ואין מי שפגע בי, ואין באמת יכולת לראות איפה אני בעולם כלל.
**
אי אפשר לרצות אדם בשעת כעסו, כי כרגע הוא לא שומע טוב, ולא רואה טוב. זה לא הזמן להיאבק. כל מאבק מוליד מאבק גדול יותר.
בשעת כעס, כדאי לשאול את עצמנו – למה אני כועס? מה בעצם קרה פה? מה מסתתר מתחת לכעס הזה?
לרוב, כשאני כועס על מישהו, זה בגלל שהרגשתי מזולזל, שלא רואים אותי, שאין ערך לקיום שלי. לפעמים אנחנו מרגישים חסרי אונים, כשמכניסים אותנו לפינה שאין לנו איך לצאת ממנה. ואז הכעס הזה שיוצא לנו מהבטן, מגיע ממקום השרדותי ומופעל רגשית, כאילו עוד רגע אנחנו מתים. וזו תחושה מפחידה, אין ספק.
**
“על ידי הדיבור יכולין לנצח כל המלחמות” (שיחות הר”ן).
אחרי שהכעס דועך, אפשר לדבר עם חבר טוב בשיחה בלב פתוח, ולהעיז לספר שהרגשנו אבודים, שהרגשנו שעוד רגע אנחנו מתנדפים ברוח, והיינו חייבים להיאחז במשהו. מתחת לכל כעס טמון כאב עמוק.
הריפוי של הכאב יגיע כשנוציא אותו החוצה בדיבור, או בבכי, כמו תינוק שנעלב כשאומרים לו לא לאכול חול בים, אז הוא בוכה ל-20 שניות, ואז חוזר לשחק ולחייך. כך הנפש שלנו בנויה, בתנועה פנימית אינסופית. אם ניאחז בכעס, השמחה לא תוכל להחליף אותו.

#רשמים מסדנת ‘דרך’ של נועם בכור

פסח – מה עושים כשהדיבור בגלות?
**
“הרצון לדייק במילים, תכונה מרגיזה מאד, במיוחד כשבסוף אני עומד ושותק” (אביתר בנאי).
**
משה רבנו, האיש העצום הזה, מרגיש חסר אונים כשהוא מנסה להביע את עצמו. התחושה הפנימית שלו היא שהדיבור שלו לא מדוייק, שהוא לא חוצה את החסמים האנושיים, לא מפיל את המחיצות הנדרשות, ולא חודר ללבבות הרצויים. “הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם” (שמות ו’, יב’). כמה תסכול יש במשפט הזה שזועק חוסר אונים ואומר במילים אחרות “הי, מישהו שומע אותי? מישהו מקשיב לי?” (איפה הילד). הבדידות העמוקה הזו של משה, יכולה להיגאל רק על ידי דיבור מדוייק יותר.
**
“עוד שמעתי מפי הנ”ל שכמה פעמים נכנס אליו ורצה לדבר עמו, ולא היה יכול לפתח פיו לדבר לפניו מה שבלבו…ואחר כך אמר לו: העקר הוא הדבור. שעל ידי הדבור יכולין לכבש הכל ולנצח כל המלחמות” (שיחות הר”ן רלב’).
**
המלחמה העיקשת בין משה “כבד הפה” לבין פרעה “כבד הלב”, מסתיימת בניצחון המרשים של יציאת מצרים. פתאום הסכר נפרץ ודיבורו של משה מגיע לנמענים שבהם כל כך השתוקק לגעת – פרעה, ועם ישראל. על-כן, יציאת מצרים וחג הפסח הם לא רק היציאה הפיסית של בני ישראל מעבדות לחירות, אלא גם היציאה של הדיבור מהגלות. האר”י ז”ל מסביר שמצרים מסמלים את מיצרי הגרון ושמו של פרעה מעיד על המילה “עורף”, דהיינו אחורי הגרון, שם הדיבור נתקע.
“ובראש חודש ניסן שהתחיל כבר הגאולה להדיבור….ומזה בא תפילה שעומד לפני המלך כמו שנאמר ‘ה’ שפתי תפתח’, ועל זה אמרו ‘ואין שיחה אלא תפילה’…שאז בא זמן שיצא הדיבור מגלות כמו שכתוב בספרים הקדושים פסח- פה סח, והיינו שאז נפתח פיהם לומר שירה על הים” (פרי צדיק, ר’ צדוק הכהן מלובלין). ומכאן מגיע הציווי הפשוט הזה של חז”ל ל-ס-פ-ר ביציאת במצרים, על-מנת לפתוח את הדיבור ולגאול אותו מגלותו ומתקיעותו.
**
זה הזכיר לי את אחת הסצנות המלחיצות בסרט מאטריקס כשניאו דורש את זכות שיחת הטלפון עם עורך-הדין שלו. בתגובה לכך עונה לו הסוכן “מה תועיל לך שיחת טלפון, אם אינך יכול לדבר?”

וראיתי לברר עניין מה שאומרים העולם “וכי מה אכפת לו לאלוהים אור-אין-סוף לדקדק במעשי האדם, אם כך עושה או כך? ייתן לו אלוהים לעשות כמעשיו ולהיות חופשי לאהוב בתכלית החופש את האלוהים. וכי יכול אינסוף לדור עם קטנוניות בכפיפה אחת?”.

ויישבתי בדעתי להתבונן במעשי האמן המרחיב לבבות ומחייה נפשות ביצירתו. ויש לשאול על היצירה, שיש בה מן הרוח הגדולה והחופשית והיאך ייחסרו ממנה הדקדוק והדיוק?

ונראה לי לפרש, שהרי בעל המנגן בחר ברוב טובו וחסדו כל תו ותו מניגונו, ובחר להכות במצילה זו דייקא בעת מדוייקת כראוי לניגון שיפרוט על הלב. והצייר ביקש לצבוע במברשת עבה בצבע כחול המעורב עם לבן וצהוב דייקא, או לשרטט בעפרון מעופרת דקה וכהה. והמשורר שדקדק לנקד שירו בשווא נע ולא בסגול דייקא. ובאשר האדם השומע, הצופה והקורא באומניות אלו מתרחב ליבו ומתפעלת נפשו על כל דקדוק ודקדוק. כפתור ופרח.

שנים שאני מנהל אחריה מצוד
מעומק הגרון עד קצה הלשון
והיא חומקת לי
בין השניים הלבנות שמתארכות כמו סמטאות
ללא מוצא,
עוד החמצה והיא במרוצה
נשמטת בי מלחי אל דחי
ואני כבר נכנע:
המילה הנכונה
המילה הנכונה
מתבקשת להגיע לתחנה
להצלה

סיפור.

לפני שנה בדיוק, טסתי לאומן. החלטתי לנסוע ממש ברגע האחרון, מצאתי טיסה והסתדרתי על לינה ואוכל בכמה ימים ספורים. הייתי צריך להתאוורר. תמיד רציתי לנסוע לאומן, אמנם לא בראש השנה, אבל אם כבר – אז כבר. על החיים ועל הנפש.
יש הרבה מתנגדים לאומן, כמו שהיו הרבה מתנגדים לרבי נחמן בימי חייו. איך עוזבים אישה בבית (לי אין את הקונפליקט הזה), ויום המלכת השם בעולם צריך להיות בארץ ישראל וכו’. אבל אני הקטן שבסך הכל רציתי מפלט אמיתי וקצר ממציאות היום-יום שדחקה בי, לא הוטרדתי מכל זה. יש זמנים שבהם האידיאלים הגדולים נראים לך כמו משהו שבנפש שלך אפילו לא מתחיל לדגדג. אני רוצה לטוס, תעזבו אותי מאידאלים עכשיו.תודה!
מה שחוויתי באומן זו לא חוויה מיסטית בכלל. תתפלאו. לא ראיתי את האור, ולא הרגשתי את ר’ נחמן מושך בציציות ראשי ומציל אותי מאש הגהינום. ממש לא. אפילו התפילות בבקרים היו לי קצת למעמסה. ביום הראשון התפללתי בנץ במניין שנערך בציון עצמו, מהר מאד קלטתי שאני לא הולך להישאר שם בעמידה, בלי מקום להניח אפילו את המחזור, כשכל שתי דקות מתחילים שיר חדש. את תפילת מוסף התפללתי במניין קצר יותר בחוץ, וביום למחרת הלכתי מלתכחילה למניין זריז למצוות.
אז מה כן?
דבר ראשון – מבחינה חווייתית הסטורית, להתהלך במקומות שר’ נחמן התהלך והגה ואף התבודד בהם. זה מרגש באיזשהו אופן. בכל זאת, אדם גדול. יש משהו מעקצץ בלשהות במקום שבו הוא חי ברגעים האחרונים של חייו.
דבר שני – יוצא לך לפגוש את כל סוגי האנשים שתוכל לדמיין. הדירה שבה הייתי הורכבה מפסיפס מופרך של אנשים, החל מבני ישיבה מזוקנים, דרך מסורתיים או אפילו חילונים גמורים שבקושי שומרים שבת, וכלה בנערים צעירים שכל היום צועקים ‘יאללה ביתר’ ו’כהנא צדק’. אתה שומע סיפורי חיים של אנשים שגורמים לך להבין עד כמה אתה חצוף שאתה בכלל מרשה לעצמך להתמרר על החיים ש’ך.
אבל באופן הכי פשוט, אתה פשוט פוגש אנשים שהם רחוקים מלהשתבץ לדימוי הזה של “הצדיק” ו”הקדוש”. אתה פוגש יהודים, שכל רצונם הוא להתקרב להקב”ה, אבל הם רחוקים, כמוך או באופנים אחרים ממך. אבל כל אחד בא עם המטענים שלו, עם הפאקים שלו, עם עצמו, עם האמת שלו. בא לאומן לקבל איזה משהו, איזו חתיכה של התקרבות. ובמקום הזה יש איזה שחרור מאד גדול מהדוסיות שמפליאה לצייר את אלוהים עם זקן, פיאות ומגבעת. אתה מבין פתאום למה ר’ נחמן התכוון כשאמר שצריך להיות פשוט. שעוד יבוא יום שיהודי כשר פשוט יהיה חידוש גדול כמו הבעש”ט. שצריך להיות לא רק איש כשר עם תעודות, אלא להיות איש יהודי עם לב פועם, עם לב שמתעורר.
ולא, לא חזרתי משם והתחלתי לקיים יותר מצוות. לא חזרתי משם ונהייתי יותר דוס. התשובה שלי הייתה שיבה אל עצמי, עוד צעד אחד פנימה ללב שלי. עוד חיבור דק בין הפנים לחוץ. משהו בפשטות הזו שחרר אצלי איזה פקק קטן. אולי קטן מאד. אבל פקק אישי שלי שישב שם הרבה זמן…בפעם הראשונה בחיי הצלחתי לדבר.

כמה ימים אחרי שחזרתי הגיע ערב יום כיפור. במקרה התעוררתי מוקדם בבוקר. קמתי להתפלל ביחידות במרפסת הגדולה בדירתי. סיימתי את התפילה, וחשבתי על אומן, ועל השנה החדשה, וביקשתי בהתבודדות פשוטה שנה טובה יותר לעצמי, ייחלתי שמשהו יקרה, משהו ישתנה. עודני מדבר, נתמלא ליבי בציור נפש שהתגבש לכדי מילים. ואחרי שלוש שנים של ריק שבהן לא כתבתי מילה אחת של שיר, יצא ממני שיר מהמזוקקים והמדוייקים שיצא לי לכתוב. ומאז אותו שיר, לא הפסקתי לכתוב. פלא גדול.
תודה על הכל.
הרשו לי להצטרף לתפילה של עצמי 🙂

יהי רצון מלפניך
שאפתח דלתות ליבי
שאוותר לעצמי
לעיתים
שלא יהיה לי אנכי
אחר על פניך

יהי רצון
שאחלום נכון למעני
ולא למען אחרים
שהדיוק יהיה
מנת חלקי
בתפילותיי
לשאיפתי

ולו רק
ששתיקתך תופר,
שאחדל
לדבר לעצמי

אנחנו רגילים לחשוב על העברת דברים מאדם לאדם בד”כ בדברים גשמיים, כמו ירושה שעוברת מדור לדור או מסחר של חפצים שעוברים מיד ליד. אולי המסורת היא עניין לא גשמי שאפשר להגיד שהוא עובר מאדם לאדם.

אבל יש גם דיבור או רעיון שעוברים מיד ליד בעולם. וזה דבר מופלא. הפייסבוק הוא פלטפורמה מופלאה לדבר הזה. קרה לי כבר כמה פעמים, שאני כותב דברים שחשבתי עליהם, או שהרגשתי אותם, ואנשים שאני לא מכיר מביעים הזדהות ותחושות של קרבה מאד גדולה למשהו שעלה מתוכי, מהמקום שלי בעולם, מאיך שאני חווה את העולם.

כך נוצר מצב, שאולי חברים קרובים שלי לא בדיוק הזדהו או שלא נפל להם אסימון לגבי משהו אחד, אבל בעקבות התייחסות מינימלית למה שכתבתי, הדברים שלי הועברו לאדם אחר שהרגיש בדיוק באותו הרגע או באותה נקודת זמן בחיים שזה מה שהוא מרגיש. ואיכשהו יצא שנתתי לו מילים לבטא את התחושה הזו.

המסרים האלה שעוברים מיד ליד, ועושים את פעולתם בלי שליטה, נשלחים כמו לחם על פני המים, ומשוטטים בעולם, עד שמישהו קוטף אותם ומקבל מהם איזו התעוררות. זו השגחה בעיניי. וזו התחושה שלפעמים כל כמה שלא תשתדל לעשות דברים במוכוונות מסוימת, לעולם אין לדעת כיצד יתגלגלו על ידי מי שאמר והיה העולם.

אתמול למדנו את השיחה הזו בחבורת לימוד, וזה פשוט קרה שוב. ר’ נחמן דיבר דיבור לפני כמה דורות, והדיבור הזה התגלגל, בין היתר גם על ידי אנשים שזה עבר על ידם. ואז זה הגיע גם אליי ופשוט קלע בול. ברוך השם 🙂

שיחות הר”ן אות רח’:
“אָמַר: יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְאֵיזֶה אָדָם וַעֲדַיִן אֵין עוֹשִׂים פְּעֻלָּתָם
רַק שֶׁמִּתְגַּלְגְּלִים הַדְּבָרִים מֵאָדָם זֶה לְאָדָם אַחֵר וּמֵחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ וְכוּ’
עַד שֶׁיִּתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים וְיָבוֹאוּ לְאֵיזֶה אָדָם
וְיֻכְנְסוּ הַדְּבָרִים לְלִבּוֹ בְּעמֶק גָּדוֹל
וְשָׁם יַעֲשׂוּ פְּעֻלָּתָם בִּשְׁלֵמוּת וִיעוֹרְרוּ אוֹתוֹ וְכוּ'”