אחד הדברים הפרדוקסליים בניסיון לחזור בתשובה הוא הגילוי וההסתר.
לפעמים כשאנחנו עומדים בתפילה, בסליחות נניח, או בתפילה של ראש השנה או יום כיפור, האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לומר לעצמנו בלב “אני צדיק מעכשיו, הנה די, זהו, כל מה שעשיתי היה בטעות, אל תסתכל לשם, לתוכי, לעבר שלי, זה הכל שחור ודפוק שם…”. אנחנו ממהרים להסתיר את זה, לקוות שמה שעשינו ייעלם בלי שנצטרך לנשום את זה מחדש. הרי אנחנו מתחרטים, הנה, רוצים לתקן, אז בוא לא נתעכב על זה, בוא נמשיך הלאה.

אבל, למעשה, עמידה לפני ה’ בתפילה הינה דווקא היכולת לחכות עם אינסטינקט ההסתרה ולהישאר חשוף. ככה. עם כל השריטות, והדברים הרעועים והשבורים שעשינו שיושבים בזכרון ותופסים מקום של קבע על הלב. “יהיה איך שיהיה” אומר ר’ נחמן, כך האדם צריך להתפלל, כך הוא צריך לחזור בתשובה. אברהם יהושוע השל אמר פעם “התפילה הופכת אותנו להיות ראויים לישועה” – כלומר, שהנקודה ממנה אנחנו צריכים להתפלל היא נקודה בה אנו זקוקים לישועה, בה אנו שבריריים וחשופים.