מחשבות על השפה בעקבות ההצגה “העיר הזאת”

השפה.
כבר יצא לי לכתוב כאן על השפה כשהתעסקתי ברב הנזיר. האם השפה היא הסכמית? כלומר, מערכת של סימנים מוסכמים שהסכמנו עליה מראש, ושאנחנו מסכימים שאם אני אומר “כלב” אז אתה מבין שאני מתכוון לאותה חיה שאתה חושב עליה? במובן הזה השפה היא חיצונית לחיים.
או שמא השפה היא טבעית, היא פנימית, והיא נובעת בתוכנו ואנחנו נולדים איתה ולתוכה, והיא מביעה משהו עמוק בחוויית הקיום שלנו?

בעולם של היום, המערבי והפוסט מודרני, יש ייאוש מהשפה. השפה יוצרת מחיצות בין בני אדם. אי אפשר לומר “אני אוהב אותך” ולצפות שהיא תבין למה אני מתכוון, מה אני מרגיש. הרי אמרו את זה קודם לפני, ואני רק מדקלם מילים שיכולות להתפרש לאלף כיוונים. כשאני אומר כלב, עולה לי בראש כלב מסוים, ואצלך כלב אחר, ובעצם אנחנו בכלל לא מדברים על אותו דבר. זה בכלל שיח של חרשים.

אונקלוס מתרגם את הפסוק “וייפח באפיו נשמת חיים” – רוח ממללא. זהו כוח הדיבור. זוהי השפה. העולם נברא בשפה ובדיבור “במאמרו ברא שחקים”, “השמים מספרים כבוד אל”. ספר היצירה הוא ברובו ספר דקדוק. העולם היהודי נותן אמון בשפה, ורוצה להאמין שהיא לא חיצונית, שהיא דיבור, שהיא טקסט, שהיא קוראת ומזמינה להיפגש ולא ליצור מחיצות.

***

הרהורים על ההצגה “העיר הזאת“:

הראיות שהבלש מחפש בהצגה הן ראיות מילוליות, הוא מחפש שורשי מילים וגימטריות בשביל לגלות את שם הרוצח. והוא יודע שזה לא הגיוני, אבל הוא ממשיך עם זה. הוא נותן אמון בשפה. הוא רואה את העולם כטקסט.
הקטע שאני מעלה הוא לא מתוך ההצגה, אבל הוא פורט על הנקודה המדויקת הזו שבין שפה חיצונית לשפה פנימית. יש רגעים שבהם ירושלים מתפרקת, ואנחנו מתפרקים ולא מחזיקים מעמד, כשאנחנו מנסים לעשות למען האמת, ופתאום האמת בורחת, ואנחנו לא מבינים למען מי? למען מה? ומשהו הולך לאיבוד, ידיים באוויר מחפשות את האמת…ואנחנו צריכים את דוד המלך שיזכיר לנו מה זו שפה, מה היא יכולה להעניק, איך היא יכולה לנחם.
זוהי הזמנה לדהירה עם השפה דרך אסוציאציות ומצלולים, חרוזים ושורשים, אמת וייאוש…לפעמים זה לא מובן, אבל ביחד עם זה, זה הכי מובן בעולם. “בתוכי דוהרת ארץ, וירושלים לא עוצרת…”

http://www.youtube.com/watch?v=Gj1unRxnZug

“ידיים באוויר חצובות באבני העיר העתיקה
אם לא למען האמת, למען מי? למען מה?
ידיים באוויר מבקשות את האמת בשמיים
אז למה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת למען האמת
ירושלים…

איפה דוד המלך כשצריך אותו?
איפה דוד, שידע לנחם אותה גם כשהיא חשבה שאין בה שום אמת כמו עכשיו
ואני אומר לה, ירושלים
יש בך אמת שלא נחה
אבל זה לא כ”כ פשוט, אה?
עברו 2000 שנה ואני, אני מנסה לאחוז במה שנשאר
אבל היא מתמוססת לי בין האצבעות
ואני, אני רק רוצה להגיד לה קחי את עצמך בידיים.
אני רוצה להגיד לה אני מחזיק מעמד! למה שאת לא תחזיקי??
אבל אני לא מחזיק מעמד
אני נופל
לאלף תהומות של העיר הזאת ובכלל
מי אני שאטיף? מי אתם?
מי אתם?

המילים, הן אומרות כ”כ הרבה, שמרו על המילים.”

ההבל של קהלת

“וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך”
 
קהלת מחפש יתרון, מחפש לתפוס משהו, עקרון קבוע במציאות. אבל הוא מוצא רק מעבר, תנועה, שינוי. זו הבעיה של החשיבה האנושית שמנסה לתפוס. המחשבה שלנו לא מבינה שהניסיון לתפוס תמיד יגביל ויצמצם, כי החכמה היא תנועה ולא סטטיות;
הדבר היחיד שיציב ולא משתנה הוא התנועה, הוא הבלתי נתפס, מה שנעדר סטטיות.
 
“הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל”
 
אותם חמישה הבלים שאמר קהלת מתוארים כמשבר. חוסר משמעות – הכל הבל. הזוהר מציע קריאה הפוכה, פוסט-מודרנית!
הזוהר אומר שזה הפוך, זה לא משבר! הכל רוח, ההבל הוא רוח, הרוח יוצרת את הקול, והקול הוא התנועה אותו הדבר שלא מאפשר לך לתפוס. ואותו הבל הוא יקר וחביב ומבורך. הנקודה הרוחית שהיא בלתי-נתפסת יוצרת את הקול, את התנועה, את החיים…
 
“רזא דהבל יקירא הוא, והוא הבל דנפיק מפומא, ורזא דהבל דנפיק מפומא קלא אתעביד מניה, וכל מה דאתעביד בעלמא, בהבל אתעביד”
(תרגום חופשי: סוד ההבל נפלא (יקר) הוא, והוא הבל שיוצא מהפה, וסוד ההבל שיוצא מהפה, הקול נוצר ממנו, וכל מה שנעשה (=נוצר/נברא) בעולם, נעשה על ידי ההבל”
כל חוקיות היא מעבר (ניקוד עם פתח) לאי-חוקיות. כל חוק שאתה מבין הוא לא מוחלט, הוא לא נגמר במקום, לא סופי. אלא הוא צריך להפוך לציווי, ואז זה לא חוק סטטי אלא ביטוי של משהו אחר, שמישהו רוצה שתעשה את זה. ציווי לעשייה, לתנועה.
 
החוק הופך להיות מחוק טבעי לחוק מוסרי. וזה ההבדל בין חוק טבע לחוק תורה. חוק טבע זה חוק קבוע של חכמה, וחוק התורה הוא חוק של רצון, של תנועה.