“קווה אל ה’ ויאמץ ליבך, וקווה אל ה'” (מתוך מזמור שאומרים לאחר התפילה בחודש אלול).

מה משמעות הביטוי “קווה אל..?” אנחנו רגילים לקוות שיקרה משהו, לא לקוות אל מישהו. וגם, בצורת הציווי פתאום ראיתי שהביטוי מצביע על המילה – קו – כמו קו ישר.

“יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד”. כך כתוב בבריאת העולם. אולי הציור שמצטייר פה הוא סוג של קו תוחם, קו מתאר שאוסף את כל המים למקום אחד, ויוצר להם גבול ומקום מוגדר להיות בו. ואולי כמו שהמים יקווו אל מקום אחד, כך אנחנו צריכים להיקוות אל ה-אחד.

בפסוק המקדים כתוב – “לולא האמנתי לראות בטוב ה'”. הראיה, הגבול והאמונה, גם להם יש עניין עם הקו הישר:
“הִנֵּה, בְּהִסְתַּכְּלוּת יֵשׁ אוֹר הַיָּשָׁר. וְאוֹר הַחוֹזֵר…וְדַע, שֶׁהִסְתַּכְּלוּת עוֹשָׂה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן כִּי מִקּדֶם רְאוֹתוֹ הַדָּבָר הוּא בְּלא גְּבוּל וּכְשֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר, נַעֲשֶׂה לוֹ גְּבוּל..כִּי הַבִּטָּחוֹן הוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת שֶׁמִּסְתַּכֵּל וְצוֹפֶה בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְבַד, וּבוֹטֵחַ בּוֹ, בִּבְחִינַת: “עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ”
(ליקוטי מוהר”ן, עו’)

התקווה הזו, לקוות אל ה’, לאסוף את עצמנו לכיוונו, לנשוא עיניים לשמים, להאמין ולבטוח, לקוות אל ה’, ליצור קו ישר ופשוט שמחבר בינינו לבינו. זו אולי משמעות הביטוי “לקוות אל”, דהיינו ליצור קו ישר שיהווה מסילה לאור ישר ואור חוזר, לקשר, למערכת יחסים, להתכווננות. בבית המקדש השופר לא היה כמו שלנו היום, הוא לא היה כפוף, הוא היה פשוט, דהיינו ישר “באורח מישור”.

אולם גם בתנועה הזו של היושר, יש עיגולים כמו בתורת האר”י. הפסוק חוזר פעמיים על הביטוי “קווה אל ה'”, בהתחלה ובסוף וסוגר איזה מעגל. צריך לקוות אליו ולאמץ ליבנו, אולם הרבה פעמים התקדמות לינארית על הציר הישר מביאה איתה הבניות, נפילות, ספיקות.  על-כן, גם אחרי שמאמצים ליבנו, צריך לשוב ולקוות אל ה’ שוב ושוב, בצורה מחזורית, מעגלית. לחבר את העיגול עם הישר.