השבוע הייתי קצת חולה ונשארתי בבית וראיתי מלא סרטים (באמת מלא..כבר קשה לספור כמה שעות ביום ראיתי וכמה סרטים סך הכל). אחד הסרטים המעניינים שראיתי הוא דווקא הסרט האמריקאי הכביכול פחות “נחשב” אם תרצו, הסרט על גיבורי העל – “אקס-מן אפוקליפס”. אני מאד נהניתי מהסרט. עשוי מאד טוב, סיפור טוב, אחלה גיבורים, הטובים והרעים (לא נגלה מי מנצח בסוף), קלאסיקה מחודשת עשויה היטב.
העולם בסרט מחולק לשנים, יש בני אדם, ויש מוטציות. המוטציות הן שולי החברה, הן נתפסות כביזאריות, כמושא ללעג – “פריקים” – כמו שנוהגים לכנות היום בני נוער שמקעקעים את עצמם למוות ודוחפים פירסינג לכל מקום בגוף תחת רעמת שיער צבעונית וחצי ראש מגולח. אלו הן המוטציות. דמויות פגומות, עם פגם גנטי. שונות מכולן. והמוטציות האלו נשלטות בידי האדם “הרגיל”. הן נרדפות, הן לא ישיגו מעמד של שווים אל מול האדם הרגיל. הן נחותות.
זה הזכיר לי את הסיפור של ר’ נחמן על שבעת הקבצנים. לכל קבצן מום אחר יותר מלחיץ מהשני. האחד עיוור, השני חירש, השלישי עם צוואר עקום, הרביעי מגמגם. בחייאת, כל השבורים מגיעים לר’ נחמן. כולם יודעים את זה.
ד”ר אקסבייר הוא הר’ נחמן של המוטציות. הוא זה שמלמד זכות ואוסף אליו את כל השבורים. ואז הוא מלמד את עקום הצוואר להוציא את הקולות הכי נפלאים שאדם יכול לשמוע. הבחור שיוצאים לו קרני לייזר מהעיניים (ציקלופ) משמיד כל מה שהוא מסתכל עליו, אבל אקסבייר מלמד אותו שאם מסתכלים על הדברים אחרת, אפשר להביא בזה ברכה. יש שם בחורה (ג’ין), שהיא הכי פריקית מכולם, כי המוח שלה כל כך חזק שהוא יכול כמעט לשנות מציאות. ובלילה כשהיא ישנה וחולמת חלומות רעים, הבית רועד והקירות מתקלפים מרוב שהמוח שלה חזק.
אצל ר’ נחמן, כל השבורים, כל הפריקים, הם החומר האנושי הכי מעניין. האנשים הרגילים, הכשרים, הם בסדר, אבל הם לא יעיזו לצעוק בלילה לה’ יתברך. הם מעוניינים לחיות את חייהם בשקט. לפי המסגרת. הם לא נמצאים במצב של בחירה, של תודעה חופשית, הם כלואים בתוך עצמם, שקועים בשינה תמידית.
אקסבייר הוא הר’ נחמן של המוטציות. הוא אוסף אותם ומאמין בהם, ומראה להם שהכוח שיש בהם הוא לא משחית בהכרח, אפשר לעשות איתו דברים טובים. אפשר לתקן את העולם, ליצור אחווה משותפת בין מוטציות לאנשים רגילים. זה יהיה עולם מופלא. נכון שיש תמיד את האלו שיצחקו עלינו, תמיד את האלו שירצו לפגוע. אבל אנחנו מאמינים בטוב. ולא משנה כמה יגידו לנו שאנחנו פריקים, זה כוחנו. אנחנו נגעגע ונשאג ונצרח ונקרקר, ונחשוב שאנחנו תרנגול הודו (הינדיק) ונלמד את הכוח הפנימי שלנו אפילו שזה נראה שאנחנו שבורים. אפילו שאנחנו מגמגמים, ועיוורים, וחרשים, אנחנו נדבר הכי רהוט, ונראה הכי למרחוק, ונשמע ונקשיב הכי טוב לרחשי הלב של העולם הזה.
כי אנחנו גיבורי-על אנושיים. אנחנו מחוברים לאינסוף הזה שנמצא איפשהו למעלה, או למטה, או בפנים. אנחנו לא רגילים. הרגילים הם השכחה. הם השינה בהתגלמותה.
לילה טוב…
**
“העולם אומרים שסיפורי מעשיות מסוגלים לשינה, ואני אמרתי שעל ידי סיפורי מעשיות מעוררין בני אדם משנתם”
(חיי מוהרן כ”ה).
