היום יום שלנו רצוף עליות וירידות. מי שיקשיב לנפש שלו, ישים לב שהיא משתנה ללא הרף. אולי אלפי פעמים ביום. רגשות ותחושות זזות בתוכנו כל שניה. התנועה והשינוי הם הדבר הכי יציב בנפש.
רצוא ושוב.
עליות וירידות.
להיות בקי ברצוא ושוב (ליקוטי מוהרן תורה ו’) פירושו להיות רגיש לעליות והירידות הללו, אבל לא בהכרח ללכת אחריהן. אלא לדעת להיות איש חיל כלשונו של רבינו, ובכל עליה וכל ירידה, למצוא שם את השם, למצוא שם איזו נקודת אור קטנה. אבל אמיתית. אל תעבדו על עצמכם בזה כי זה יתנקם בכם. מי שיעשה לעצמו הנחות ויפמפם לעצמו משפטי ‘תחשוב טוב יהיה טוב’ יכול ללכת לאבדון מזה. תהיו אמיתיים. מה באמת טוב פה עכשיו. אבל באמת. איזה מעט טוב יש בשחור שאני נמצא בו כרגע. רק מעט דמעט אבל מעט שאני יכול לחתום עליו. שאי אפשר להזיז אותי ממנו.
מה העניין של זה. הרי הירידה היא ירידה. והיא קשה או כואבת או סתם מעיקה. זו ירידה. אין לנו עניין לצייר ירידה בתור משהו אחר. כי זה אולי יהיה קצת לשקר לעצמנו.
ירידה זו ירידה.
נפילה היא חלק מהסיסטם. לפעמים קשה וכואב.
אבל העניין הוא למצוא מעט טוב. רק מעט טוב.
רבינו אומר שיש אנשים שאיבדו את חייהם כי לא הסכימו לשמוח גם במעט טוב.
איבדו את חייהם אשכרה.
רק בגלל מעט טוב.
יש כאלה שגם עם הרבה טוב איבדו את חייהם.
המעט טוב הזה הוא כמו נס פח השמן.
אם משתמשים בו נכון הוא יכול להאיר לי את כל השבוע.
רק אם יודעים למצוא אותו בין השברים, להשקיע רגע, לנקות מעליו את כל הלכלוך, האינטרסים, הביקורת העצמית, ולזקק ממנו מעט טוב צרוף.מעט טוב שיספק לי הרבה אוויר לנשימה.
רק מעט.
צעד קטן.
אז למה המתנה?
כי את המעט טוב לפעמים לוקח זמן למצוא. ואפשר לאבד סבלנות. צריך גם ללמוד להיות בחושך בלי לפחד. בלי להיבהל. בלי להסתכל על השעוו כל שניה ולשאול ‘נו מתי יש מעט טוב? מתי יוצאים מכאן?’.
אדם גם צריך ללמוד לנשום בחושך. להתחזק באמונה. לדעת שאיפשהו יש פה מעט טוב. ישנו בודאי. חייב להיות.
ואני עוד לא רואה אותו כרגע.
עוד מעט.
עוד מעט טוב.
עוד מעט אמצא את המעט טוב שבי.
ההמתנה בחושך, הגעגוע למעט טוב הזה.
מוסיפים אמונה. מוסיפים ניגון חרישי.
אזמרה לאלוקיי בעודי.
בעוד שלי.
במעט טוב שבי.
אזמרה.

איפה אני בעולם?? איפה אנחנו בעולם?
כמה אנחנו ישנים, כמה אפשר לישון?
שנים ארוכות שהלב שלנו בקושי פועם. פה ושם איזה סדק קטן. מציץ מן החרכים. קצת. מעט. כל כך מעט.
כמה אנחנו בגעגועים באמת?
הרגשתם פעם לב פתוח? אבל פתוח לגמרי?
אם אין לנו חשק, הלב אטום. אם אנחנו בציניות, בביקורת, בכעס, או סתם אדישות, הלב שלנו התכסה. נפלנו לשינה.
אין דבר כזה ייאוש אהובים. אין דבר כזה.
ייאוש זו קליפה ששוכנת על הלב ומשכנעת אותנו להאמין שזו האמת, שזו המציאות. אבל זה שקר.
המציאות האמיתית מלאה בגעגוע, בכיסופים.
הניכור הפנימי הזה הוא מחסום הכיסופים.
צריך לתרגל געגוע. ללמוד איך להתגעגע לעצמי. ללב שלי. לנשמה שלי.
כי הנשמה רוצה לצאת, רוצה להידבק, לעוף, להתגעגע.
ואנחנו עם כל המסכים, וכל המריבות, והאידאולוגיות, שוכחים שוב ושוב, את הפשטות, את התמימות. את מה שמתחת לכל הפילוגים. הפנימיים והחיצוניים.
איפה הלב שלי? איפה? איפה אני בעולם?
כמה אני מוכן להתמסר לריפוי הלב הזה?
כמה אני מוכן לצעוד ביום ובלילה בדרכים לא ידועות רק כדי לגאול את הלב הזה? להוציא את הנשמה הזו מבית הכלא שלה?
למצוא את בת המלך.
אל תייאשו את עצמיכם אומר רבינו.
מה זו הלשון הזו “תייאשו את עצמכם”.
כי אנחנו אלו שמייאשים את עצמנו.
אנחנו בוחרים להקשיב לאותם קולות שאומרים לנו:
“זהו, נגמר, זה הסוף. הכל מחורבן. די. תפסיק לנסות לשנות. תפסיק כבר להאמין. אל תהיה ילד. תתבגר. אמונה זה אובר רייטד. שכח מזה. תראה את המציאות. הכל הרוס. הכל נחרב. די. תחזור לישון. כבה. כבה את הלב. כבה את הכיסופים שלך”.
אנחנו מייאשים את עצמנו.
כל פעם שעולה הקול הזה אנחנו אומרים “אמן יהא שמיה רבא”.
כמה אנחנו מסוגלים לראות מעבר לקול הזה? להאמין באמת באמונה שלימה בתיקון, בטוב.
יש אמונה בעולם.
אדם שחי בלי אמונה חייו אינם חיים. כי אין לו במה לנחם את עצמו. אין לו יכולת להסתכל מעבר לחומה, מעבר לפינה, ולהאמין שגם הגל הזה חולף.
“בצר הרחבת לי”.
כמה השם יתברך מרחיב לנו גם בתוך הצרות. אף על פי כן. הוא איתנו.
והרי זה לא שהוא יושב שם מבסוט מהחיים.
“בכל צרתם לו צר”.
השם איתנו בצרה. כמה אנחנו מוכנים לעלות רגע מעבר לכאב הפרטי הקטן שלנו, ולהבין שגם השכינה בצער עכשיו. שהיא כואבת.. שהכאב שאנחנו מרגישים בחיים האלה, הוא כולו הכאב של השכינה בכלל, שמגיע אלינו דרכה. עד כמה אנחנו מפנימים שאת כל התפילות שלנו, אנחנו צריכים להתפלל על רפואת השכינה.
“התנערי מעפר קומי”.
קומי! התעוררי התעוררי! אל נא רפא נא לה. לשכינה.

מחסום הכיסופים בכל מקום.
בפייסבוק. בוויי נט. בוואטסאפ. בנטפליקס. בגוגל.
בכל מקום יש מחסומי כיסופים.
המסכים המבדילים, המקטרגים.
איך נלחמים בזה?
אי אפשר להילחם.
אל תנסו אפילו.
אל תילחמו בעצמכם. אל תנסו לדחוף מחסומים.
זה רק יתגבר עליכם עוד יותר.
תעמדו ליד המחסום.
תסתכלו לשמים.
תשלחו מילה מעומק הלב. געגוע.
ככה כשהמחסום סנטימטר מכם.
ואין לכם מושג איך עוברים אותו.
אבל אתם בלב שלכם יודעים שזה רק מניעות של המוח.
אין פה באמת מחסום.
ואיך עוברים אותו?
באמונה. בתפילה. בכיסופים.
עוברים את המחסום בכיסופים.
בואו נחזור להתגעגע.

אחד היסודות העמוקים ביותר ביהדות הוא עקרון השמיטה. היכולת להרפות.
אחת העבודות היותר חשובות לקראת פסח היא היפטרות ממותרות ודברים שאני לא צריך יותר. להשיל מעליי לבושים ישנים שהם כבר לא אני. לצאת מההתנהגויות וההרגלים שפיתחתי לצורך שעה, והמשכתי בהם על אוטומט בלי לשים לב שאני כבר לא צריך להם.
יציאה ממצרים משמעותה לידה מחדש. אני היום ילידתך. לא סתם אנחנו עושים הכל זכר ליציאת מצרים. זו לא איזו התרפקות נוסטלגית על העבר. כל אירוע היסטורי שקורה בעם היהודי הוא אירוע שממשיך לקרות כל יום, כל רגע. פרעה יושב לנו בעורף כל יום ודואג להזכיר לנו שאנחנו לא ראויים להיות באמת. לא באמת מסוגלים. הוא סותם לנו את הפה ומזכיר לנו כמה אנחנו חלשים, קטנים, סה״כ עבדים. ואנחנו, תפקידנו להשמיע קול, להאמין שאנחנו ראויים להיגאל. להתפלל על זה. לשיר על זה. לצאת ממצרים כל יום מחדש.
ועכשיו, אנחנו במצרים. לקחו לנו הכל. את חופש התנועה, את הפרנסה, את החו”ל לקחו לנו, את החברים, את המשפחה, נשארנו רק אנחנו עם עצמנו. לקחו לנו הכל. מלמדים אותנו להרפות. מלמדים אותנו להיות חופשיים מבפנים. כמו נתן שרנסקי שישב בכלא הרוסי במקום הכי לא חופשי בעולם וכל יום הזכיר לעצמו למה הוא פה, ולמה דווקא הוא חופשי יותר מהסוהרים שלו ומהשופטים ששמו אותו שם.
חירות היא עניין פנימי. אין לה שום קשר במה שיש לי או אין לי. אי אפשר לקנות חירות בכסף. עקרון השמיטה בא אלינו ביג טיים ואומר לנו, תרפו, תרפו מכל מה שידעתם עד עכשיו. תחשבו שוב. הרפו ודעו את השם.
אין לנו על מי להישען.
אין.
הוירוס הזה מזכיר לנו את הפסוק שמבטא את היהירות האנושית העמוקה ביותר ‘ואני אמרתי בשלווי, בל אמוט לעולם’.
נדמה לנו שאנחנו מנהלים את העולם.
אבל בעצם אנחנו עבדים. עבדים לעוצמה, עבדים לכסף, עבדים לחלקים המפוחדים בתוכנו שתמיד מזכירים לנו שהנה, עד כאן אנחנו מסוגלים, מכאן והלאה זה ליחידי סגולה. מהשלב הבא אנחנו כבר מודרים. זו מנת חלקם של המוצלחים. לא שלי.
יציאת מצרים, משמעותה להאמין בעצמי.
להאמין שאני ראוי.
ראוי לשפע, ראוי לאהבה.
ראוי לגאולה.
ראוי לחירות.
ועוד היד נטויה.
שנזכה
⁦❤️⁩

(בהשראת שיעור הכנה לפסח של רות יאיר נוסבאום)

בפרשה הקרובה אנחנו קוראים את המצווה הראשונה שבה נצטוו ישראל “החודש הזה לכם”. ר’ נתן מגלה לנו סוד עמוק מאד על המצווה הזו ולמה היא קשורה ליציאת מצרים. הפסוק המפורסם מיחזקאל “וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ” מתאר באופן מוחשי את הלכלוך המצוי בבני ישראל בתוך מט’ שערי טומאה של מצרים. אבל השם יתברך ריחם עליהם ומצא בהם נקודות טובות אפילו בתוקף טומאת מצרים הזו, ולכן ממשיך הפסוק ואומר “וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי בְּדָמַיִךְ חֲיִי”. וכך אומר ר’ נתן: “אֲפִלּוּ בְּתֹקֶף הַדָּמִים וְהַלִּכְלוּכִים אַף-עַל-פִּי-כֵן, חֲיִי, כִּי גַּם שָׁם יְכוֹלִין לִמְצֹא נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת , שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִגְאֲלו”.
***
כשאנחנו נמצאים בחושך, זה נקרא “פגימת הלבנה”, משום שאין שום נקודה של אור בלילה, הירח נעלם. לכן, כשיש מצוקה וקושי, אנחנו מרגישים כלואים, מרגישים שאין תקווה, אין נקודה של אור:
“כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכְּשֶׁיִּשְֹרָאֵל הֵם, ח”ו, בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה, זֶה בְּחִינַת פְּגַם הַלְּבָנָה קִטְרוּג הַיָּרֵחַ, שֶׁמִּשָּׁם בָּאִים כָּל הַפְּגָמִים וְהַחֲטָאִים ח”ו, וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאִישׁ יִשְֹרָאֵל מִתְעוֹרֵר וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ נְקֻדָּה טוֹבָה וְעַל-יְדֵי זֶה חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה כַּנַּ”ל, זֶה בְּחִינוֹת מִלּוּי הַלְּבָנָה מִפְּגִימָתָהּ”
***
היכולת שלנו לצאת ממצרים, מעומק הגלות, מהחושך הכי מלוכלך וגס שיש, נעוצה ביכולת למצוא נקודה טובה, נקודה של אור, של אמונה. ואיך זה קשור לקידוש החודש?

נהגו אצלנו התונשים (תוניסאים), ובעוד כמה עדות מישראל, בט’ באב מחצות היום, לנקות את הבית כדי להתכונן לביאת המשיח.
***
בשבוע שעבר קראנו על שניים וחצי השבטים שרצו להישאר בעבר הירדן. משה האשים אותם בכך שהם חוזרים לתרבות של חוסר האמונה כמו בחטא המרגלים. כניסה לארץ ישראל, משמעותה להיפתח אל הטוב האמיתי, לצאת מאזור הנוחות ולוותר על המוכר. לא סתם המרגלים הרגישו כחגבים ליד תושבי הארץ, כאשר אין בנו אמונה בעצמנו, אנחנו מרגישים קטנים. למה לנו לשנות? יש לנו משכורת טובה (מן מהשמים), יש לנו פנסיה הוגנת (עמוד האש ועמוד הענן), למה עכשיו להתחיל לשנות? עדיף להישאר כאן. להיאחז במוכר.
***
בגמרא במסכת שבת מתואר שאחרי המוות שואלים את האדם בשמים ‘האם ציפית לישועה?’. דבר תמוה. האדם לא מקווה למציאות יפה יותר, של שלום, שגשוג וטוב? שאלה כמעט מיותרת. כולנו מצפים לישועה, אבל השאלה אם אנחנו מוכנים לעשות צעד אמיץ לקראתו?
נראה לי לומר, שציפייה לישועה טמונה באמונה שלנו בעצמנו, ונקיטת פעולה כלשהי לקראת מציאות חדשה ומפחידה. לא מס שפתיים ודיבורים בעלמא. אמונה אמיתית בטוב הזה, ויכולת אמיתית ועמוקה לוותר על מה שיש לי כרגע, עם כל הפחד שבזה, כי אני מאמין שיש טוב מזה שיבוא, כמו שנאמר “ופחדת ורחב לבבך”.
***
על כן, אשתדל מאד מחר לנקות את הבית. אולי המעשה הקטן הזה יזרע ניצנים אמיתיים של אמונה בעצמי, אמונה בטוב העתיד לבוא.

צום מועיל

התבוננות במילה החמצה, מביאה אותי לחשוב שתחושת ההחמצה נובעת אך ורק ממני. מתוך החוויה האישית שלי כלפי אותו הדבר שעבר לידי ולא הגיע אליי. כשאני “מחמיץ” משהו, הכוונה היא שאני הופך אותו לחמוץ, או אם תרצו ל-חמץ בהקשר של פסח שמתחיל לבצבץ באופק האביב המתקרב. אז בעצם, חווויית ההחמצה היא פעולה או רגש שאני מפעיל מתוכי, אני הפועל, והאירוע/אדם/מושא נחשק – הם הנפעלים עליהם אני מחיל את החמיצות הפנימית שלי.

ב’מעשה מחכם ותם’ של ר’ נחמן, החכם הוא המחמיץ האולטימטיבי, הוא חי בתחושת החמצה תמידית, ואף פעם לא שמח בחלקו. לעומתו התם, חי בתחושת מלאות ואין דבר שמזיז אותו או מעורר אצלו את זיק המחשבה המציק “אולי החמצתי משהו?”.

יש לנו איזו נטיה פנימית לזלזל בסגנון המחשבה התמים שאומר: “אני לא מחמיץ את מה שלא שייך לי”. אנחנו נוטים לזלזל בזה כי זה נראה לנו נוח להאמין בזה, כאילו אין בזה מאמץ. כאילו זה טפשי מדי לחיות באיזו תחושה פסטורלית שהכל כל כך פשוט. וזה מגרד לנו בגב מרוב שזה מעצבן!!

אבל נראה לי, שדווקא השקיעה באובדן היא האופציה היותר קלה, יש בתחושת ההחמצה משהו מאד רומנטי ונוגה, ולמי שתוהה על כך שיקרא סיפורים של ש”י עגנון שהיה אלוף ההחמצות. יש משהו נוח בלהתאבל על מה שהפסדת. זה כמו ללכת לישון בשעת משבר.

יותר קשה – להאמין.

“שוב אני לבד
מה אני הולך לעשות עם זה
לא לישון בימים לקום להאמין”
(אביתר בנאי)