“כי אבי ואמי עזבוני, וה’ יאספני”
(מתוך פרק תהילים שאומרים לאחר התפילה בחודש אלול)
**
תמיד קראתי את הפסוק הזה כפסוק עצוב, שיש איזו נטישה מאד ברוטלית של ההורים, והנחמה האוספת הזו של ה’, הרגישה לי נחמת סיסמאות “תן חיוך הכל לטובה” סטייל.
זה מזכיר לי את הפרסומת הידועה לשמצה של גולדסטאר, שבה רואים כדורגל נשים ואז מישהי צועקת “תמסרו לי, אני לבד!! אני לבד!!”. ולאט לאט היא מבינה שהיא פשוט נטושה ובודדה, והיא צועקת מתוך כאב “אני לבד!” (נעזוב רגע את ההשלכות המגדריות של הפרסומת).
**
הזעקה של ‘אני לבד’ כרחמים עצמיים, היא זעקה שאומרת בעצם “אני לא רוצה להיות לבד, זו מציאות שאני לא מוכן לקבל”. כלומר, מאבק מול המציאות. מתוך כאב כזה, נורא קשה לעלות אחר כך, זה מה שקורא לו ר’ נחמן – עצבות.
אם נצליח רגע לא להיאבק עם המציאות, אלא להיפגש עם המציאות הזו שאומרת – “וואללה, אני באמת לבד! אבי ואמי עזבוני”. אם נאמר את זה ממקום שלא נאבק עם המציאות, אלא מקבל אותה. אז הזדונות נהפכים לזכויות והחושך הופך לאור. אז מגיעים להבנה שבעצם “ה’ יאספני”. אז אפשר להגיד את אותם מילים בניגון אחר, מקבל, מלא סקרנות –
“וואו! אני לבד!”.

 

Image may contain: 2 people, people standing

אלעזר בן דורדיא – תשובה עצמית (אלול)

ראש חודש אלול – רשמים מסדנת ‘דרך’ של נועם בכור.
***
ר’ אלעזר בן דורדיא עבר על כל הזונות בעולם. הוא לא חזר בתשובה כדי להיות דתי, שהרי היה לו יצר הרע וידוע שלדתיים אין יצר הרע. כנראה שיצר הרע שלו לא נכחד ממנו גם בשעה שבכה עד שיצאה נפשו וקבלו אותו בשמים. אלא מה?
המשפט הנורא מביך שאמרה לו אותה זונה יוקרתית על אותה פיחה (גזים) שאינה חוזרת למקומה בדיוק כמו שהוא לא יחזור למקומו, היכה באלעזר בן דורדיא כמו פטיש 20 קילו בחזה. זה לא שהוא פחד מהגיהנום, אלא הוא פתאום הבין שכל השנים שהיה חי ורדף אחרי זונות, הוא בעצם ישן, הוא לא היה במקומו שלו, בדיוק כמו אותה פיחה שיצאה ממקומה. היצר שלט בו, במקום שהוא ישלוט ביצר. בעצם הוא היה עסוק בבריחה מעצמו.
האינסטיקנט הראשוני של ר’ אלעזר הוא לבקש רחמים מבחוץ, אולי יש קול סמכות חיצוני שיכול לגאול אותי ולהחזיר אותי למקומי, לדיוק שלי, לסנכרון המלא בין השכל ללב. אולי ההרים? אולי השמים? מי יחזיר אותי למקומי?
***
ר’ נחמן היה מאחל לחסידים שלו “שתהיו כמוני ממש”. הוא לא התכוון לומר שכולם יהיו ר’ נחמן, אלא התכוון שכל אחד יצמיח בתוכו יכולת לקחת אחריות על עצמו, על היצר שלו, על המחשבות שלו, ולצמוח מתוך עצמו. שכל אחד יהיה הצדיק של עצמו. אחת המטרות העיקריות של סדנת ‘דרך’ של נועם בכור היא “להיות קול סמכותי בעולמנו הפנימי”. אם אני מצליח להיות זה שנותן תוקף לבחירות שלי, אזי אינני תלוי באף אדם, ואני לוקח אחריות על החיים שלי.
***
ר’ אלעזר בן דורדיא מבין טוב מאד שחזרה בתשובה היא לא לשים כיפה וציצית, אלא לחזור למקומו הטבעי, ובמעשיו הוא מצליח להוכיח לאותה זונה שיש אפשרות לשוב למקום, בניגוד לאותה פיחה (תשובה מלשון לשוב). הוא גם מבין שהוא היחיד שיכול לגאול את עצמו, להעיר את עצמו, ועל כן הוא גועה בבכייה של כאב, אבל גם בכייה של אושר על ההבנה העמוקה ביותר בחייו – “אין הדבר תלוי אלא בי”.

Image may contain: text

דודי ירד לגנו

הגיוני לבי על הפיוט המופלא “דודי ירד לגנו” לר’ חיים הכהן. מופלא לימי אלול:

“דודי ירד לגנו לרעות בגנים
להשתעשע וללקוט שושנים”

‘המלך בשדה’ כמו שנהוג להגיד בחודש אלול. המלך יורד לגן להשתעשע וללקוט שושנים. ה’ מחפש לו דירה בתחתונים, הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים, רחמנא ליבא בעי, הוא מחפש את הלב היהודי ההומה, המתפלל, המבקש, המתגעגע.

“קול דודי דופק פתחי לי תמתי
שערי ציון אשר אהבתי”

אבל אנחנו, הלב שלנו לרוב מכווץ, אנחנו מפחדים לתת למישהו להיכנס, קל וחומר כשמדובר במלך מלכי המלכים, בושה וחשש עוטפים את לבנו. והוא דופק על דלתות ליבנו ואומר לנשמה “פתחי לי תמתי שערי ציון” – ציון היא הליבה, המרכז, לב העניין, הלב שלנו, ירושלים של הנפש והאדם.

“בתי אל תפחדי כי עוד אזכרך
ומארץ רחוקה אקבץ פזורך”

והוא יודע טוב מאד שיש בנו פחד, שיש בנו רתיעה מהפתיחה הזו. אבל הוא מנחם את הנשמה, וכמו שכתוב בהפטרה שקראנו השבת: “אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך” – איפה שיש פחד יש פוטנציאל להתרחבות הלב. הוא אומר לנשמה – אני זוכר אותך, מכור מחצבתך העתיק, ממקור כל הנשמות, ואני יודע שעכשיו את בפיזור הנפש, אבל הפיזור הזה יבוא אל קיצו ואת עוד תתקבצי ותהיי אסופה להיות שלווה ביישוב הדעת.

“עוד אבנך ונבנית ביופיך והדרך
וגם אמנה את אחותי”

אני מבטיח לך – אומר הקב”ה לנשמה – אני אבנה אותך, אני אעזור לך לקום, ואת תראי שאחרי כן, את גם תוסיפי קומות מעצמך לבניין הזה. את תתפתחי ותפרחי להיות יפה ומהודרת, אצילית וזקופת קומה. “וגם אמנה” – אני מחזק אותך באמונה ומאמץ אותך לחיקי כמו הייתי משפחת אמנה עבורך. וכידוע לך בכל נשמה ונשמה יש ‘חלק אלוה ממעל ממש’, ועל-כן את כמו אחותי הקטנה, והנה בקרוב האיחוי קרב ובא.

– – – – – – – – – – – – – –

את הפיוט הנפלא הזה כתב ר’ חיים הכהן מחאלב במאה ה-16-17.
רוב תודות מעומקא דליבא ליגל הרוש הנפלא שהקליט את הפיוט הזה מתוך שירת הבקשות של יהודי מרוקו. מי שרוצה לשמוע את יגל מבצע את זה בנקיות ובפשטות נפלאה – שיקנה את הדיסק “אעירה שחר”. מומלץ!

להלן הטקסט המלא של הפיוט, והביצוע של יגל הרוש בלינק המצורף:

“דודי ירד לגנו לרעות בגנים
להשתעשע וללקוט שושנים

קול דודי דופק פתחי לי תמתי
שערי ציון אשר אהבתי

בתי אל תפחדי כי עוד אזכרך
ומארץ רחוקה אקבץ פזורך

עוד אבנך ונבנית ביופיך והדרך
וגם אמנה את אחותי”

פשטות ותשובה (אלול)

“כי קמו בי עדי שקר” (מתוך מזמור שאומרים אחרי התפילה בחודש אלול)
עתים שמתעוררים בתוכנו עדי שקר. אצל רובנו זה בשגרה שהקול הפנימי מפוצל ומתעוררים להם עדי השקר הללו. והם מוציאים אותנו מאיזון. הם מזכירים לנו למה בעצם לא נצליח לממש את הרצון שלנו. מזכירים לנו כמה אנחנו חלשים. מכניסים אותנו למלחמת התשה ובלבול, כמו הסחת דעת טקטית של אויב מנוסה. ואנחנו נופלים בפח הזה פעם אחר פעם. מכחשים בכנפינו.

‘הוריני ה’ דרכך ונחני באורח מישור’
התפילה היא שנלך בדרך שהיא לא מפוצלת, דרך מישור, דרך ישרה עם כיוון אחד, עם הנחיה. התשובה מחזירה אותנו לדיאלוג פנימי לא מפוצל, דיאלוג פנימי של ייחוד. הכוונה של אדם שהוא מיוחד הוא שמתקיים בעולמו הפנימי ייחוד בין צדדים שונים, כמו הייחוד בין הזכר לנקבה.

‘כי ימינך פשוטה לקבל שבים’
הפשטות היא גם ההיפך מהתכווצות. יד פשוטה היא יד פתוחה מזמינה, יד מנחמת ובטוחה בעצמה, במקום שלה. קול פנימי כזה שנטוע בפשטות מסוגל לקבל שבים, להשיב אליו את החיבור, את האמון והאותנטיות הפנימיים.

ריבוי האופציות לבחירה לא תמיד מעיד על חירות האדם. להיפך, לעיתים מורה הוא על בלבול גדול. על עדי שקר מכאן ומכאן. כשאדם עם קול פנימי מפוצל ולא יודע מה להחליט, הוא מאבד את הפשטות, את אורח המישור. קול השופר בא ליישר קו, להחזיר אותנו לפשטות הזו. להשיב אותנו לעצמנו, כמו שאנחנו או בלשון ר’ נחמן ‘יהיה איך שיהיה’. בלי בלבולים, בלי פיצולים.
ככה.

ישמחו השמים ותגל הארץ (ר”ח אלול)

“ועיקר חיי האדם היא השמחה” (אוצר המכתבים, הרב יוסף משאש).

ר”ח אלול ממש בפתח, והנה מתחילים את כל הסאגה העמוסה לעייפה שמתחדשת בכל שנה. אני חושב שלמרבית האנשים חודש אלול עם כובד הראש וכובד הנפש המתלווים אליו לא תמיד באים בטוב. כמו שאומר יוסף בסרט האושפיזין :”נפלת עלינו כבד משה”.
למי באמת יש כוח לכל רגשות האשמה האלה, להיזכר בדברים הרעים שעשיתי? מי נהנה להרגיש רע עם עצמו? מי אוהב לפשפש במעשיו ולמצוא שם מעשים ומחשבות רקובים ומסריחים? ובכן, מסתבר שלא מעט אנשים עושים את זה. משום מה יש לנו איזו תפיסה שפסטיבל הכבדות הרגשית והמלנכוליה המצפונית הזו היא איזה משהו שמזכך את הנפש וגואל אותנו מייסורים לקראת השנה החדשה. בתכלס, מי מאיתנו לא משתשעשע בהצטלבות ומיסה מדי כמה זמן? להמשיך לקרוא

חכם סאסי כהן על חודש אלול

גלריה

גלריה זו מכילה תמונה אחת

כמה נפלא. בחודש אלול “יוקח נא מעט מים”. אין מים אלא תורה, ובחודש אלול צריך ללמוד תורה רכה יותר, דברים המשיבים את הנפש כמו תהילים, לא דברים חמורים וקשים. וזו המשמעות של ‘מעט’. יש פה תמונה רכה של חזרה בתשובה, … להמשיך לקרוא

גם הים נסוג – אלול

גַּם הַיָּם נָסוֹג
וְיֵש לוֹ אוּלַי
רִגְשֵׁי אַשְׁמָה
כְּמוֹ לִי
פִּתְאֹם
וְהַכֹּל חוֹף
וְיֵשׁ צְדָפִים לֶאֱסֹף
וְחַיוֹת
וְצָרִיךְ לַחֲזֹר
מֵהַנְסִיגָה
וְלֶאֱסֹף.

יונה וולך כתבה פעם שיר. ואם אביתר בנאי לא היה מלחין אותו כנראה שלא הייתי מכיר אותו.
אלול זה לפעמים כמו גל שמבקש להישבר עליך, ולפעמים אתה הגל עצמו שמנהל יחסי קרבה-ריחוק עם החוף. ולפעמים כמו הגל אתה בנסיגה, אתה מכווץ ומשהו תקוע באותה טעות מהעבר, טעות שכבר ידעת לתקן אתמול, אבל משום מה היום אתה לא מוצא את הפרצה שתעניק לך את הכוח לשנות את המצב הקיים, הנסוג. אבל השגרה ממשיכה, ויש צדפים לאסוף, ויש ארנונה לשלם, ויש קניות בסופר לעשות, ואת כל השגרה הזו אתה עושה כי אתה יודע שאתה מוכרח ושאין מי שיעשה זאת במקומך. זה הפלא האנושי שיודע להמשיך בשלו עד שזה יקרה פתאום שוב, בלי להרגיש ובלי לדעת מאיפה זה יבוא. בסוף חוזרים מהנסיגה בכדי לאסוף את עצמך מחדש לכדי גל נוצץ רצוף צדפים וגעגועים עזים לחוף…

גם אנחנו כמו הים נסוגים. נסוגים מהדברים שמוטלים עלינו בתור בני אדם, בתור אנשים עם שליחות. אנחנו הרבה פעמים מעדיפים את הנוח ואת המוכר, ובלבד שלא נצטרך להתמודד עם הקושי, עם האחראיות, עם המורכבות, עם הספק…אז אנחנו נסוגים. לוקחים צעד אחורה, יושבים על המדוכה, ונמנעים מלהכריע, משכנעים את עצמנו למה עכשיו זה לא מתאים, ולמה אפשר לחכות עם זה.
ועכשיו, זמן אלול, והמלך בשדה, ועכשיו יש זמן שניתן לנו במתנה, כמו בסיפור של הלב והמעיין, זה הזמן לחזור מהנסיגה, לחזור לשליחות שלנו, ושהים יחזור לשליחות שלו לאסוף צדפים וחיות מהחוף, ללא רגשי אשמה, אלא מתוך הבנה עמוקה שככה הדברים צריכים להיות , בפשטות גדולה. כי זה הים, וזה מה שהוא עושה, וזה אנחנו וזה מה שאנחנו עושים.
הלוואי שנדע לחזור מהנסיגה, ולאסוף את עצמינו ואת הסובבים אותנו,
ולהיות בפשטות מי שאנחנו, ללא רגשי אשמה…