“כי קמו בי עדי שקר” (מתוך מזמור שאומרים אחרי התפילה בחודש אלול)
עתים שמתעוררים בתוכנו עדי שקר. אצל רובנו זה בשגרה שהקול הפנימי מפוצל ומתעוררים להם עדי השקר הללו. והם מוציאים אותנו מאיזון. הם מזכירים לנו למה בעצם לא נצליח לממש את הרצון שלנו. מזכירים לנו כמה אנחנו חלשים. מכניסים אותנו למלחמת התשה ובלבול, כמו הסחת דעת טקטית של אויב מנוסה. ואנחנו נופלים בפח הזה פעם אחר פעם. מכחשים בכנפינו.

‘הוריני ה’ דרכך ונחני באורח מישור’
התפילה היא שנלך בדרך שהיא לא מפוצלת, דרך מישור, דרך ישרה עם כיוון אחד, עם הנחיה. התשובה מחזירה אותנו לדיאלוג פנימי לא מפוצל, דיאלוג פנימי של ייחוד. הכוונה של אדם שהוא מיוחד הוא שמתקיים בעולמו הפנימי ייחוד בין צדדים שונים, כמו הייחוד בין הזכר לנקבה.

‘כי ימינך פשוטה לקבל שבים’
הפשטות היא גם ההיפך מהתכווצות. יד פשוטה היא יד פתוחה מזמינה, יד מנחמת ובטוחה בעצמה, במקום שלה. קול פנימי כזה שנטוע בפשטות מסוגל לקבל שבים, להשיב אליו את החיבור, את האמון והאותנטיות הפנימיים.

ריבוי האופציות לבחירה לא תמיד מעיד על חירות האדם. להיפך, לעיתים מורה הוא על בלבול גדול. על עדי שקר מכאן ומכאן. כשאדם עם קול פנימי מפוצל ולא יודע מה להחליט, הוא מאבד את הפשטות, את אורח המישור. קול השופר בא ליישר קו, להחזיר אותנו לפשטות הזו. להשיב אותנו לעצמנו, כמו שאנחנו או בלשון ר’ נחמן ‘יהיה איך שיהיה’. בלי בלבולים, בלי פיצולים.
ככה.

“אל תפנו אל האלילים. בגמרא אמרו ‘אל תפנו אל [אלוהים] מדעתכם’…שבכל אבר או תנועה שאדם עושה בה מצווה או דבר קדושה, אז הנשמה שורה באבר ההיא…ומחמת זה נראית התנועה בחוץ…ובשביל זה התנועות של הצדיקים מתוקים וטובים לרואיהן כי מכוח הנשמה היא התנועה”
[נועם אלימלך, פרשת קדושים]

ר’ אלימלך מליז’נסק מבקש לכונן תודעה של דבקות באלוקים, שתמיד הוא יהיה שם בתודעה שלנו, שלא נפנה אותו משם. מי שמסתכל על צדיקים אמיתיים יכול לראות מאור הפנים שלהם, את המתיקות שבכל תנועה שהם עושים. הם לא מחקים אף אחד, הם פשוט הם עצמם. הם לא עושים מעשים בחיצוניות, אלא כל מעשה שלהם שרואים מבחוץ, מחובר בערוץ ישיר פנימה ללב ולנפש.

“ולזה כשאדם עושה תנועות חברו אינה מקובלת לשום אדם מחמת שאינו שלו, ולא היה נשמתו באבר ההיא כשעשה התנועה, והיא בלא קדושה והוא רחמנא ליצלן כעבודה זרה”

כשהאדם הוא חקיין, זה צורם לראות את זה. כשאדם שר שיר של זמר אחר בניסיון להיות אותו זמר, אנחנו נשתעמם ממנו. רק ההתחדשות הפנימית של האדם יכולה להאיר החוצה למקום שיחבר גם את מי שמתבונן. החיקוי הוא עבודה זרה, והאותנטיות היא קדושה. לא פחות.
בכל שנה עולה השאלה על הצביעות בימים נוראים, איך לפתע כולם מתחילים להתפלל ולחזור בתשובה, כמו העבריין ששם כיפה לפני המשפט. אבל, יש גם עניין של עמידה לפני השם במלוא הכנות והחשיפה, לאמור – ‘הנה אני. ברוא על ידך. עם כל הדפקטים שלי, והחטאים שלי’. ואפילו שהוא בוחן כליות ולב, והרי הוא יודע כל, אבל אם אנחנו נספר לו על המגרעות שלנו זה בעיקר ישחרר אותנו מהתפיסה של המבט הנוזף ומהאינסטינקט האנושי אעפ”כ להסתיר את הבושה ולהיחבא בתוך עץ הגן.

העניין הפנימי של חודש אלול הוא לא לעשות הצגה של חיקוי של חוזרים בתשובה, העניין הוא לעמוד לפני ה’ כמו שאני. אנושי ולא מושלם. או בלשון ר’ נחמן “יהיה איך שיהיה”. תהיה אתה, עם השברים והקליפות, רק תהיה אתה. זוהי הקדושה האמיתית שלא נמצאת בשמים ובמלאכים, אלא אנושית כמו שהיא – “אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הינך”.

והבן