סיפור.

לפני שנה בדיוק, טסתי לאומן. החלטתי לנסוע ממש ברגע האחרון, מצאתי טיסה והסתדרתי על לינה ואוכל בכמה ימים ספורים. הייתי צריך להתאוורר. תמיד רציתי לנסוע לאומן, אמנם לא בראש השנה, אבל אם כבר – אז כבר. על החיים ועל הנפש.
יש הרבה מתנגדים לאומן, כמו שהיו הרבה מתנגדים לרבי נחמן בימי חייו. איך עוזבים אישה בבית (לי אין את הקונפליקט הזה), ויום המלכת השם בעולם צריך להיות בארץ ישראל וכו’. אבל אני הקטן שבסך הכל רציתי מפלט אמיתי וקצר ממציאות היום-יום שדחקה בי, לא הוטרדתי מכל זה. יש זמנים שבהם האידיאלים הגדולים נראים לך כמו משהו שבנפש שלך אפילו לא מתחיל לדגדג. אני רוצה לטוס, תעזבו אותי מאידאלים עכשיו.תודה!
מה שחוויתי באומן זו לא חוויה מיסטית בכלל. תתפלאו. לא ראיתי את האור, ולא הרגשתי את ר’ נחמן מושך בציציות ראשי ומציל אותי מאש הגהינום. ממש לא. אפילו התפילות בבקרים היו לי קצת למעמסה. ביום הראשון התפללתי בנץ במניין שנערך בציון עצמו, מהר מאד קלטתי שאני לא הולך להישאר שם בעמידה, בלי מקום להניח אפילו את המחזור, כשכל שתי דקות מתחילים שיר חדש. את תפילת מוסף התפללתי במניין קצר יותר בחוץ, וביום למחרת הלכתי מלתכחילה למניין זריז למצוות.
אז מה כן?
דבר ראשון – מבחינה חווייתית הסטורית, להתהלך במקומות שר’ נחמן התהלך והגה ואף התבודד בהם. זה מרגש באיזשהו אופן. בכל זאת, אדם גדול. יש משהו מעקצץ בלשהות במקום שבו הוא חי ברגעים האחרונים של חייו.
דבר שני – יוצא לך לפגוש את כל סוגי האנשים שתוכל לדמיין. הדירה שבה הייתי הורכבה מפסיפס מופרך של אנשים, החל מבני ישיבה מזוקנים, דרך מסורתיים או אפילו חילונים גמורים שבקושי שומרים שבת, וכלה בנערים צעירים שכל היום צועקים ‘יאללה ביתר’ ו’כהנא צדק’. אתה שומע סיפורי חיים של אנשים שגורמים לך להבין עד כמה אתה חצוף שאתה בכלל מרשה לעצמך להתמרר על החיים ש’ך.
אבל באופן הכי פשוט, אתה פשוט פוגש אנשים שהם רחוקים מלהשתבץ לדימוי הזה של “הצדיק” ו”הקדוש”. אתה פוגש יהודים, שכל רצונם הוא להתקרב להקב”ה, אבל הם רחוקים, כמוך או באופנים אחרים ממך. אבל כל אחד בא עם המטענים שלו, עם הפאקים שלו, עם עצמו, עם האמת שלו. בא לאומן לקבל איזה משהו, איזו חתיכה של התקרבות. ובמקום הזה יש איזה שחרור מאד גדול מהדוסיות שמפליאה לצייר את אלוהים עם זקן, פיאות ומגבעת. אתה מבין פתאום למה ר’ נחמן התכוון כשאמר שצריך להיות פשוט. שעוד יבוא יום שיהודי כשר פשוט יהיה חידוש גדול כמו הבעש”ט. שצריך להיות לא רק איש כשר עם תעודות, אלא להיות איש יהודי עם לב פועם, עם לב שמתעורר.
ולא, לא חזרתי משם והתחלתי לקיים יותר מצוות. לא חזרתי משם ונהייתי יותר דוס. התשובה שלי הייתה שיבה אל עצמי, עוד צעד אחד פנימה ללב שלי. עוד חיבור דק בין הפנים לחוץ. משהו בפשטות הזו שחרר אצלי איזה פקק קטן. אולי קטן מאד. אבל פקק אישי שלי שישב שם הרבה זמן…בפעם הראשונה בחיי הצלחתי לדבר.

כמה ימים אחרי שחזרתי הגיע ערב יום כיפור. במקרה התעוררתי מוקדם בבוקר. קמתי להתפלל ביחידות במרפסת הגדולה בדירתי. סיימתי את התפילה, וחשבתי על אומן, ועל השנה החדשה, וביקשתי בהתבודדות פשוטה שנה טובה יותר לעצמי, ייחלתי שמשהו יקרה, משהו ישתנה. עודני מדבר, נתמלא ליבי בציור נפש שהתגבש לכדי מילים. ואחרי שלוש שנים של ריק שבהן לא כתבתי מילה אחת של שיר, יצא ממני שיר מהמזוקקים והמדוייקים שיצא לי לכתוב. ומאז אותו שיר, לא הפסקתי לכתוב. פלא גדול.
תודה על הכל.
הרשו לי להצטרף לתפילה של עצמי 🙂

יהי רצון מלפניך
שאפתח דלתות ליבי
שאוותר לעצמי
לעיתים
שלא יהיה לי אנכי
אחר על פניך

יהי רצון
שאחלום נכון למעני
ולא למען אחרים
שהדיוק יהיה
מנת חלקי
בתפילותיי
לשאיפתי

ולו רק
ששתיקתך תופר,
שאחדל
לדבר לעצמי