סוד הנסירה וחגי תשרי

מה הקשר בין זוגיות וסוד הנסירה בקבלה לבין חגי תשרי?
***
סוד הנסירה של המקובלים מספר על אדם וחווה בשלב ראשוני של תלות המכונה ‘אחור באחור’. אדם וחווה היו גוף אחד אבל ללא מפגש אמיתי. כל אחד פניו החוצה ולא אל בן הזוג. לאחר מכן הגיע שלב הנסירה, פירוד שני הגופים, השלב הטראומטי והכואב. השלב השלישי הוא שלב המפגש המכונה ‘פנים בפנים’. רק הנסירה והפירוד אפשרו את המפגש המחודש של שני גופים וישויות נפרדות ועצמאיות.
***

שלושה שלבים עיקריים יש בזוגיות שחוזרים על עצמם, והם מקבילים לשלבי הנסירה.
שלב ראשון: אחור באחור – התאהבות. בתחילת כל קשר יש התאהבות שאיננה אלא אהבת עצמי. בשלב הזה אנחנו רואים בעיקר את עצמנו, ומזהים בבת הזוג חלקים חסרים בנפש שלנו, ועל כן אנחנו מרגישים מבושמים. מאידך, אנחנו מחוברים אל בת הזוג, כמו אדם וחווה, אבל לא בצורה של מפגש, אלא בצורה של תלות והיבלעות.
שלב שני: הנסירה – ריבים ומתחים בזוגיות. זה השלב שבו מתחילים לזהות את הפירוד בין הגופים. לכל אחד רצונות אחרים, ושאיפות אחרות. שם כל הפחדים מתחילים להציף את הזוגיות, לפעמים עד כדי כאב.
שלב שלישי: פנים בפנים – אהבה. אם יש תקשורת נכונה, ויש אמפתיה ויכולת לראות באמת את הכאב והרצון של הצד השני, נוצר מפגש עמוק ומפרה של פנים בפנים, של שתי ישויות נפרדות שלא תלויות אחד בשניה.
***
חודש אלול הוא שלב התאהבות/ אחור באחור. המלך בשדה, המלך נגיש ונוכח בכל מקום. אפשר לפנות אליו ולשפוך את שיחנו לפניו. זה הזמן בו אנחנו נזכרים מבקשים ומתרגשים לנוכח פני השם.

ראש השנה, הוא שלב הנסירה. כמו שכתבתי בעבר, אין וידוי בראש השנה. יש שתיקה, יש שופר שמחליף את הדיבור והוא זעקת השבר והתהום הפעורה בינינו לבינו. יום הדין מרחיק את השם מעלינו, כי בו אנחנו ממליכים אותו על כל העולם. הוא כבר לא רק שלנו כמו בחודש אלול.

יום כיפור, ובסיומו סוכות – הם השלב השלישי של הפיוס, האהבה, המפגש של פנים בפנים. הסוכה שעוטפת אותנו בבחינת ‘וימינו תחבקני’. סוכת השלום שהיא גמר הפיוס והמפגש האמיתי והנוכח הבלתי תלותי.
***
השם ברא את העולם מאבן השתיה. שתיה מלשון ‘ שיתין’, דהיינו תהומות של חלל פנוי שממוקמים מתחת למזבח בבית המקדש. המדרש מספר שכשהשם ברא את העולם הוא הפריד בין מים עליונים למים תחתונים, מה שיצר את התהום והפער הקיימים בעולם, בין אדם לזולתו, בין איש לאשתו, ובין אדם לאלוקיו. מים אלו נקראו מים בוכים. המים התחתונים רצו להתאחד עם בוראם ואיימו לשטוף את העולם. בדיוק כמו שלב הנסירה בזוגיות, השלב שבו כל הפחדים עולים ומאיימים לשרוף הכל. השם הבטיח להם שיהיו עתידין להינסך על גבי המזבח. הרב שג”ר מסביר שניסוך המים, הוא הפיוס וגישור על התהומות שנוצרו בבריאה. זה הזמן של יום כיפור וסוכות להביא מים מנחמים ומפייסים שמביאים איתם את הריפוי, את האהבה והשלום.

*בתמונה – מלצר הודי שהחליט לעשות מחוות שלום ופיוס מקסימה

Image may contain: coffee, coffee cup and drink

שיר אהבה

 

אני לא מבטיח
את הירח
גם לא את הכוכבים
לא אעשה קסמים
ולא אמלא את השמים
בזיקוקים
עבורך

לא מבטיח לך
שאוהב אותך
לנצח
מי אמר שאחיה
כל כך הרבה?
ואיך אדע
שלא אשתנה
לעולם?

רק זאת אשתדל
לחבק אותך
כשאת עצובה
להקשיב לבכייך
בעיתות צרה
להצחיק אותך
פעם ביום
לפחות
מבטיח לנסות

עיון בשירי אביתר בנאי

“תשוקה גדולה במסווה של רומנטיקה”
(מתי נתנשק)

“תאווה לבשר אישה
זה כמו סתם תיאבון לבשר …
צריך להפסיק לשקר בטלויזיה
על אהבה
לקחת אחריות על הילדים”
(אמביציה)

“ילדים מסתכלים בתמונות במחשב בהפסקה
אני עושה את זה גם, עושה את זה גם, וזה מרגיש לי רע.

לאהוב לאכול זה לא לאהוב,
לאהוב לאכול, זה לא אהבה,
פשוט לועס דורס הורס נועץ נואף לועס ובולע”
(גנב)

“חושב אני רעב, כואב אני חושב
נמאס להסתובב רעב כמו זאב”
כשאת קוראת בשמי,
פתאום אני חושש,
אולי זה לא אני.
את כל כך יפה, זה לא יאמן…”
(האיילה והזאב)

“את מי אני אוהב? אותך או אותי?
למי אני נאמן? לך או לי?”
(מתנות)

אתמול הייתי בהופעה מיוחדת ביותר של אביתר בנאי בבארבי, שבה הוא חוזר לשירים הישנים שלו. וכן, הוא שר את כל השירים שלא חשבתם שהוא ישיר (אמנם עם צנזור קל) אבל היה מרטיט ויוצא דופן יותר מכל ההופעות שהייתי בהם. הוא היה חי פתאום, כמו נער שמתנער ומתעורר מחדש, חוזר לכוחות הצעירים של פעם ומרגיש בכל הכוח. כבר חשבתי שראיתי את כל ההופעות שלו, ושהוא לא יכול יותר להפתיע אותי. אבל אתמול הוכח שזו טעות.

בכל אופן, מה משותף לכל השירים האלו?
כבר ציטטתי פה פעם את השיר, “גנב” בעניין לימוד תורה לשמה, וזה עניין די קרוב אבל אני אנסה לתת דגש טיפה אחר. המוטיב החוזר כאן הוא כפול.
המוטיב הראשון מנסה לברר לעצמו מהי האהבה? שואל את עצמו שאלות על אהבה. כשאני אוהב מישהי, את מי אני באמת אוהב, אותה או אותי? כי הרי כשאני בקשר מוצלח, זה עושה לי טוב בפנים, אני שמח. אני מקבל מזה הרבה דברים, אני מקבל חום, ופירגון, ותמיכה ואוזן קשבת והתרגשות, וקרבה גופנית. אבל בעצם כל הדברים האלה הם בשבילי. ומה אני עושה בשבילה?

המוטיב השני שיוצא מתוך השאלה הזו, היא ההתייחסות לאשה כבשר. אני חושב שאביתר מביע פה תסכול עמוק על התחושות שמתעוררות בתוכו כשאשר הוא עומד מול אישה, והתחושה הבסיסית האינטאיטיבית שעולה בו היא אכילה. “את כל כך יפה, זה לא ייאמן” – זה משפט אירוני שמבקר את עצמו, שהרי לפני רגע הוא מתייחס אל עצמו כזאב רעב.

“צריך להפסיק לשקר בטלוויזיה על אהבה”
הרבה דברים חיצוניים בתרבות שלנו, מזינים את התפיסה שלנו על אהבה באופן הזה. הפרסומות, הסרטים, התרבות המערבית שמכתיבה לנו איך האישה צריכה להיראות, ואיך הגבר צריך לתפוס את האישה. בדגש על המילה “לתפוס”. אהבה היום צומחת בתודעה שלנו מתוך קונוטציה של “שימוש”. אני אוהב=אני משתמש.

אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו, שאנחנו מתקשים לשבור את הקונספציה הזו ולהיפתח לקונספציה חדשה, שבה אני פונה אל האחר, החוצה ממני, אל המקום שבו אני פחות בטוח בעצמי, אל המקום שבו לא כל העולם סובב סביבי, ונקודת המבט היא לא דרך הענייים שלי.

אתמול אביתר סיפר על אדם שנופל מצוק, ונאחז בשיח. אלוהים בא ואומר לו, אתה רוצה שאני אציל אותך? הוא אומר – כן!!. אתה בטוח? הוא אומר – כן…למה אתה שואל? (זה כבר יותר מלחיץ כששואלים ככה). ואלוהים עונה – כי אם אתה רוצה שאציל אותך, אתה צריך להרפות מהשיח.

נראה לי שזו התחושה שלנו כשאנחנו בכלל מנסים להשתחרר מהתפיסות המקובעות שלנו, ולפנות החוצה כלפיי מישהו, לסמוך עליו באמת, להיות נאמן לו ולא רק לעצמנו.

“הייאוש הבשר הגאווה,
אוייבים גדולים שאני טיפחתי…”
(תחרות כלבים)

הפחד,
הוא רגע,
זה רגע
לפני,
בין לילה ליום,
הפחד
הוא שער…”
(מתנות)

ידע זה כוח?

הרבה מחשבות עברו בראש בשבוע הזה. הרבה הרגשות פנימיות שמכווצות את הבטן ואת המעיים, ומבקשות לפרוץ החוצה ולהפוך את העולם על פיו. לאהוב את הכל, ולבעוט בהכל, לחולל מהפיכה, להשיב את השכינה מהגלות, ולנער את העפר הנקלה שמתפורר על מצחה.
הלימוד הוא דבר נפלא, הידע הוא סוג של שער ופתח לעולמות נפלאים ועשירים מאין כמוהם. בחברה המערבית נפוצה אמרה רווחת שאומרת “ידע זה כוח” – וזה אכן כך. הדבר מתבטא בעיקר כאשר אתה מבקש להוכיח את צדקתך בוויכוח סוער, ובכוחך להביא עשרות מקורות שיוכיחו מדוע הצדק איתך. הידע מעניק לנו יכולת להזיז דברים בעולם, ליצור מדע וטכנולוגיה, ליצור מחשבות מרחיקות לכת וכו’…
“תלמוד גדול [ממעשה], שמביא לידי מעשׂה”. רבי חנינא בן דוסא היה אומר: “כל שמעשׂיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשׂיו, אין חכמתו מתקיימת”

עם זאת, “ידע הוא כוח” זו אמירה הרסנית וארסית שעתידה (וכבר התחילה בכך) להשמיט את הקרקע תחת רגלי תרבות המערב. חז”ל בחכמתם הרבה לא ראו ערך לחכמה שנשארת בשכל בלבד, צריך לגייס את כל גוף האדם וכוחותיו בכדי לממש את אותה חכמה. קשה לנסח את העובדה הזו בצורה יותר חריפה מר’ חנינא בן דוסא – ללא מעשים, החכמה שלך פשוט לא שווה כלום.

הבעש”ט ואחריו ר’ נחמן נינו, ביקשו להמיר את החכמה לעוד סוג של מעשה, מעשה פנימי שמתרחש בנפשו של האדם – “להפוך את התורות לתפילות”. התורה היא לא ידע, ובטח שלא כוח. התורה שנלמדת בשכל, חייבת לרדת ולהתגשם בתוך הלב…לחלחל לתוכו ולמול את עורלתו שמגוננת על החולשות שלנו, על היכולת שלנו להיחשף בפני אחרים, על היכולת שלנו להעניק, להקשיב, להכיל וממילא לאהוב.
“ידע הוא כוח” לא מעניק את היכולת לאהוב, וממילא אין בו טוב עצמותי. אהבה לא נולדת בעקבות כמות של ידע, אבל כן בעקבות כמות של מעשים ותפילות. המעשים והתפילות, באופן המובהק שלהם, מייצרים פנייה וזיקה אל השמים ואל הזולת. המעשים והתפילות מאפשרים להתקרב ולשבור מחיצות והגדרות…
בעזרת השם, שנזכה להרגיש ולעשות.

נ.ב.
המהפכה השקטה שלי כרגע מתחוללת בפייסבוק. אני מצטרף לקריאתו של הרב שרלו לעדן את השפה, להפוך אותה ל”עגולה” יותר כלשונו. תרבות הטוקבק של היום הפכה הרסנית. המון אנשים מטילים את זעמם על אחרים ומשצפים ומגדפים ככל העולה על רוחם, ללא רחם. אני רוצה להעלות למודעות את האפשרות להגיב באופנים ביקורתיים לא פחות, נוקבים לא פחות, אבל אנושיים הרבה יותר! השפה שלנו מזינה את המחשבות, ובכך שנגאל את השפה, נצליח אולי גם לא לעבור על הכתוב “לא תשנא את אחיך בלבבך”.