יומולדת 30 – “ואברהם זקן בא בימים” – פרשת חיי שרה

ביום חמישי בערב אני בן 30. זקן. מה אפשר לומר. כולנו מתכחשים להתבגרות ולהזדקנות. אף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע לשם באמת. שנשאר צעירים לנצח וזהו. תנו גלולות, תנו בוטוקס, תנו צמחי מרפא, תנו לנו מעץ החיים, שנשאר יפים.

“וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל” (פרשתינו).

אז אני לא היחיד שמזדקן מסתבר. גם אברהם הזדקן. הביטוי “בא בימים” המוצמד למילה “זקן” הוא המעניין. ור’ נחמן מצא בו עניין רב כל כך עד שדרש אותו בתורה ס’ בליקוטי מוהר”ן, היא נקודת התפנית שממנה התחיל ר’ נחמן לספר סיפורי מעשיות, וצריך לעיין בזה:

“וְאַבְרָהָם שֶׁזָּכָה לִבְחִינַת זָקֵן בְּחִינַת אֲרִיכוּת יָמִים עַל־יְדֵי־זֶה זָכָה לַעֲשִׁירוּת בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ”ד): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קי”ט): מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן; שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת זָקֵן הַנַּ”ל, בָּא לְהִתְבּוֹנְנוּת, שֶׁהוּא בָּא עַל יְדֵי עֲשִׁירוּת, שֶׁנִּמְשָׁךְ לְתוֹךְ אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת זָקֵן כַּנַּ”ל.”

הזקנה הרבה פעמים מזוהה עם כבדות, שמרנות, עקשנות, עייפות. ר’ נחמן מבקש לשבור את התפיסה הזו בעזרת אברהם. הזקנה מביאה איתה פרספקטיבה, התבוננות, אולי אפילו מימד של נצח מלווה בחסד ורחמים. לא סתם הפרצוף המלא חסד על פי תורת הקבלה והאר”י הוא – פרצוף העתיק. (עתיקא קדישא).
התבוננות היא ערך שחסר לנו היום, אנחנו רגילים להגיב מהר לכל דבר ולירות מהמותן כל פעם שאנחנו מרגישים שדורכים לנו על הבוהן. אנחנו רגילים להכין תשובה מוחצת שנוכל לשלוף מיד עם תום הדיבור של הצד השני, ולעיתים אפילו לפני שהוא מסיים.

לפני שנתיים יצא לי להיות כמה ימים ברומא עם המשפחה, וליד הדירה ששכרנו היה פאב נחמד ביותר עם מוזיקה חיה. ערב אחד היה מוקדש לשירי הביטלס, וכמובן שהיינו חייבים ללכת. הלהקה הראשונה שעלתה הייתה מורכבת מחבר’ה צעירים ומוכשרים מלאי אנרגיות. אחריהם עלו חבר’ה מבוגרים שראו עליהם שהם צועדים דרך ארוכה יחד. שתי הלהקות היו טובות, שלא תבינו, אבל ההבדל ביניהם היה בולט. החיפוש הפנימי של הצעירים מלווה בתזזיתיות, באיזו מהירות שמביאה איתה חוסר דיוק, ורעשי רקע מלווים באי-נחת. הלהקה המבוגרת לא מיהרה לשום מקום, היה אפשר להרגיש איך כל צליל נמצא במקומו, בנחת, באיזו מתיקות עתיקה ומענגת.

“וַאֲרִיכוּת יָמִים, הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה לְהַאֲרִיךְ וּלְהַגְדִּיל יָמָיו. כִּי כָל יוֹם וָיוֹם מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל אֵצֶל כָּל אֶחָד, בְּוַדַּאי בַּתְּחִלָּה הוּא קָצָר. הַיְנוּ שֶׁבִּתְחִלַּת הַיּוֹם, קָשָׁה עָלָיו מְאֹד הָעֲבוֹדָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּגוֹן לְהִתְפַּלֵּל וְלִלְמֹד וְכַיּוֹצֵא. וְעַל כֵּן הַיּוֹם בִּתְחִלָּתוֹ הוּא קָצָר, כִּי צָרִיךְ לְהַתְחִיל מְעַט מְעַט, וְאַחַר־כָּךְ מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִרְאוֹת לְהַגְדִּיל וּלְהַרְחִיב וּלְהַאֲרִיךְ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ, לְהַגְדִּילָה וּלְהַרְחִיבָה בְּתוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה…”

לבוא בימים, פירושו למתוח את הזמן, להאריך את הימים ולמלא אותם ביותר ממה שהם יכולים להכיל. זו תפיסה שאיננה פירושה מירוץ נגד השעון על-מנת להספיק את כל המטלות שרצינו, אלא ההבנה שאם אצליח לנכוח בהווה בכל נקודת זמן ביום, היום שלי יהיה מלא יותר ובעצם ארוך יותר. אני ממש אוכל להרחיב את השעה שלי ולהפוך אותה מחיי שעה לחיי עולם.
מאחל לכולנו שנלמד להיות זקנים באים בימים כמו אברהם, ושה’ יברך אותנו בכל מכל כל.

נ.ב. למצולם אין קשר לכתבה.

מחשבות על פרשת וירא

צוחק מי שצוחק אחרון, אבל מי צחק ראשון? שרה או אברהם?
שאלות באמונה – האם אברהם היה מאמין אדוק, או שגם לו היו ספיקות?
מה המשמעות האוניברסאלית של עקידת יצחק (רפרנסים למניטו)?

*צוחקים*
השבוע ציינו 20 שנה לפטירתו של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) זצ”ל. ההומור היה חלק מאד חשוב מהגותו ומאישיותו. הוא נהג לומר שרב שאין לו חוש הומור הוא רב לא רציני. מניטו נהג לומר גם שאת התורה צריך לקרוא מההתחלה, מחדש, כאילו קוראים אותה בפעם הראשונה בלי לדעת מה קורה אחרי זה. לעמוד בצומת הבחירה של כל דמות ולשאול למה הוא בחר להכריע כך? מה היו האופציות האחרות?
ובכן, כשניסיתי לקרוא את הפרשה השבוע בעיניים חדשות, הפתיע אותי שאני יכול לצחוק מפסוקים שקראתי עשרות ואולי מאות פעמים:

וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.
וַיֹּאמֶר ה’ , אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד–וַאֲנִי זָקַנְתִּי.? הֲיִפָּלֵא מֵה’, דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה–וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ!

יש משהו נורא קומי בסיטואציה הזו. שרה צוחקת לה בלב, ופתאום יש איזה דו-שיח משעשע במשולש הזה של אברהם שרה וה’. כן צחקה או לא צחקה. צחקת! תודי שצחקת! לא, באמת שלא צחקתי. לא נכון! את צחקת!

*ספיקות באמונה*
מה שיותר מצחיק הוא, ששרה צחקה אחרונה. הראשון שצחק הוא בכלל אברהם (בפרשת לך לך) והוא לא קיבל על זה ביקורת משום מה:

וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ!

קשה לנו לחשוב שאברהם מטיל ספק בדבריו של אלוקים, אבל אם נקרא היטב, נראה שאברהם מתקשה להאמין שיוולד לו בן בגיל 100, והוא מציע את ישמעאל כיורש במקום! אברהם? גדול המאמינים והראשון לשמו, לא מאמין?

*עקידת יצחק אוניברסאלית*

המילים “כי ביצחק יקרא לך זרע* מאד מקשות על אברהם. אברהם רוצה להיות “אב המון גויים”. להיות זה שקורא בשם השם בעולם, המכניס אורחים האולטימטיבי שמקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. המתח בין האוניברסלאיזם לבין הזהות העברית הנקודתית הוא מתח שאנחנו מכירים אותו היום בצורה ניכרת. כיצד אפשר להיות אוניברסאלי אם אני תקוע בזהות מצומצמת?
הניסיונות הקשים של אברהם בכל הנוגע ליצחק, בסופו של דבר מעמידים את אברהם בפני אתגר המשפחתיות והצמצום. החסד הגדול לא יעמוד לבד בלי שיש לו גבולות. המסר האוניברסאלי צריך להיות נטוע בזהות עברית כפי שאומר מניטו. העקידה מבהירה לאברהם שהקרבת הזהות והמשפחה היא לא הדרך לאוניבסאליזם, אלא להיפך. באמצעות המקום האישי ודרך יצחק דווקא, המסר האוניברסאלי לעולם יהיה משמעותי, ברור וחד יותר.

פרשת לך לך

מדוע גורש האדם מגן עדן? (רמז – לא כעונש על האכילה מעץ הדעת)
מדוע היה צורך בפירוק מגדל בבל? מה הקשר של כל זה לפרשת לך לך? ולמה בהפטרה אין (כמעט) שום אזכור לאברהם? ומה בעצם הקשר של ההפטרה לפרשה זו?

*גירוש גן-עדן*
לאחר האכילה מעץ הדעת ה’ מעניש כל אחד מהחוטאים. הנחש יילך על גחונו כל ימיו, האישה בעצב תלד בנים, והאיש בזעת אפו יאכל לחם. בכך נגמרת סאגת האכילה מעץ הדעת. בפרשיה חדשה מביע אלוהים חשש “ועתה, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וחי לעולם. וישלחהו ה’ אלוהים מגן-עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם…”. מדוע אלוהים כל כך חושש שהאדם יאכל מעץ החיים? מה יש בחיי נצח עבור האדם שמאיימים לכאורה על ה’?

*מגדל בבל*
“ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים…ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על כל הארץ”. גם כאן יש שימוש במילה “פן” כהבעת חשש, והפעם מצד האדם. אלוהים מרגיש צורך להפריע לתוכניותיו של האדם (אולי בדומה לסיטואציה הקודמת בגן-עדן), ומחליט לפזר אותם על פני כל הארץ ולבלבל להם את השפות כדי שלא יוכלו להבין אחד את השני. מדוע אלוהים מרגיש שוב צורך להתערב? מה החשש שלו במקרה הזה? ובמה הוא דומה לחשש שהיה בגן עדן?

*לך לך*
פרשת לך לך כולה בתנועה. אברהם מתחיל ביציאה מחרן, ממשיך למצרים, נפרד מלוט, נלחם במלכים עבור לוט, הולך ונוסע הנגבה וחורש את הארץ לארכה ולרחבה. לא נח לרגע.
עניין נוסף שמופיע בפרשה שוב ושוב ושוב, הוא האמונה של אברהם וההבטחות של ה’. אבל גם האמונה של אברהם לא חסרת ספקות “במה אדע כי אירשנה?”, השאלה הזו מגיעה מיד אחרי המשפט המזוהה ביותר עם אמונתו העמוקה והטוטאלית של אברהם “והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה”. תמוה.

אז איך קשורים כל העניינים הללו? ואיך זה בא לידי ביטוי בהפטרה?

אכילה מעץ החיים משמעותה חיי נצח, אולם חיי נצח הם במובן מסוים מוות. מוות של ההשראה, מוות של ההתפתחות האנושית, סוג של קיפאון שמאפשר לחיות עד אינסוף. האוטופיה של גן העדן היא כל מבוקשו של האדם האנושי – לשבת רגל על רגל ולאכול ענבים בגן פסטורלי לשמע ציפורים מצייצות. אולם אלוהים רוצה שהאדם יעבוד את האדמה אשר לוקח משם, שיחווה ריקבון וצמיחה, שיחווה תהליכים, שילמד מהן מערכות יחסים, שילמד מהן עליות ומורדות.
כך גם במגדל בבל – “שפה אחת ודברים אחדים” משמעותם – סוג של חיי נצח במובן הרוחני. במובן האפלטוני אולי נאמר שזו התאחדות עם האידאות, ההגעה לנקודת הסיום שבה אתה יושב רגל על רגל במגדל השן שלך וצופה על העולם מלמעלה בניוון שרירים רוחני מוחלט. גם שם אלוהים מתערב ומערבל את כל הסיפור כדי שהאדם יבין שהוא לא יכול לעמוד במקום.
פרשת לך לך מבטאת את ניצניו הרוחניים של העם העברי, והעברי חייב להיות תמיד בתנועה. מניטו היה אומר שבעלי תשובה עומדים במקום שצדיקים גומרים אינם עומדים כי צדיקים גמורים לא עומדים – הם הולכים.
התזזיתיות הזו של אברהם היא לא מקרית, וההתעסקות עם ההבטחות והאמונה גם לא מקרית. האמונה היא אחד הדברים הכי דינמיים ותנועתיים בנפש האדם. יום אחד הוא מחובר ומאמין בכל ליבו ומאודו, וביום למחרת הוא צריך לחפש את ניצוצות האמונה בתחתית השאול בה הוא נמצא. העיסוק המרכזי בהפטרה הוא ההתמודדות עם הטלטלות שמביאה איתה האמונה – “ויעפו נערים ויגעו בחורים כשול יכשלו. וקוי הם יחליפו כוח…איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק”. גם בהפטרה וגם בפרשה ה’ מזכיר לאדם שלא יירא כי הוא מלווה אותו בכל צעד ושעל. ה’ מחזק את האדם באמונה.

עולם האמונה הוא עולם של תנועה. הרב הנזיר בספרו קול הנבואה אומר שההגיון העברי מושתת על התפיסה שאין הבנה אחת סופית אף פעם. כל הבנה תמיד תוליד הבנה נוספת, כלומר – תמיד להמשיך ללמוד ולהתחדש, תמיד בתנועה. תנועה היא חיים. עץ החיים הוא בהרבה מובנים עץ המוות, ומגדל בבל הוא מגדל המוות. כנראה שאברהם לא סתם נבחר להיות אבי האומה כי הוא יודע להיות בתנועה אפילו כשהוא “כבד מאד במקנה בכסף ובזהב”. יש בו את היכולת לנוע על פני כל הארץ, ולהתמודד, לחשוש, להאמין, לכרות ברית וללכת בלי סוף.

זוהר ‘לך לך’ – התערותא דלתתא

זוהר פרשת לך לך פשוט גאוני.
איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו, אני לא יודע. אבל ככה זה כשרגילים לקרוא את התורה כל השנים האלה, כבר לא יודעים להיות מופתעים.

אז מסתבר שעוד לפני הציווי המפורסם של אלוהים לאברהם – “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”, אברהם כבר עושה בדיוק את הדבר הזה, ומקדים את הציווי. כך כתוב בסוף פרשת נוח:

“וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן…”

הזוהר שואל שאלה פרשנית – אם הוא כבר עשה את זה אז למה הקב”ה ציווה אותו? איזה מין ציווי זה? זה מפיל את כל התיאוריות שלנו על אברהם שהאמין בה’ ועל כן קיים את הציווי לעזוב הכל לטובת האמונה בבורא.

ועל כך הזוהר עונה:

“ובשעה שיצאו מה כתוב? “ללכת ארצה כנען”, שהרצון שלהם היה ללכת שם. מכאן למדנו – כל מי שמתעורר להיטהר מסייעים לו. בוא וראה שכך הוא, שכיוון שכתוב “ללכת ארצה כנען” – מיד “ויאמר ה’ אל אברם לך לך”. ועד שהוא לא התעורר מקודם, לא כתוב לך לך.
בוא וראה, דבר שלמעלה לא מתעורר, עד שמתעורר למטה מקודם על מה שישרה אותו שלמעלה.”

כלומר – אברהם, בפעולתו וביוזמתו האקטיבית, עורר את אלוהים לצוות אותו. המושג הרווח בקבלה הוא “התערותא דלתתא” – התעוררות התחתונים שמעוררים את העליונים. אם אנחנו מחליטים משהו לשם שמים, ורוצים בכל מאודינו לעשותו, אזי יתעוררו עלינו רחמי שמים ויסייעו בעדינו.

ר’ יוסף ג’יקטיליא בספר שערי אורה מציג את זה עוד יותר חריף. האדם נותן כוח לאלוהים:

“באותה שעה פתח משה רבינו עליו השלום ואמר: ועתה יגדל נא כח אדנ”י (במדבר יד, יז) מה כתיב בתריה (אחרי)? “סלחתי כדברך ואולם חי אני”, כלומר – החייתני בדברך.”

בכל מכל כל – פרשת חיי שרה

מכירים את הביטוי “בכל מכל כל” שנמצא בברכת המזון?

אם במקרה לא ידעתם אף פעם על מה הביטוי הזה מדבר, אז זה ביטוי שמתחיל בפרשת השבוע, וקושר שלושה דורות ומספר סיפור של ירושה של מתנה מופלאה:

“והמידה הזאת הנקראת כ”ל נתנה ה’ במתנה לאברהם…
שהרי היא יסוד הברכה והבריכה.
ואל זה רמז באמרו: וי”י ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א).
ומאברהם ליצחק, באמרו: ואוכל מכל בטרם תבא ואברכהו (שם, כז, לג).
ומיצחק ליעקב, באמרו: כי חנני אלהים וכי יש לי כל (שם לג, יא)”
[שערי אורה ]

המידה “כל” שעליה מדבר הרב יוסף ג’יקטיליא בספר ‘שערי אורה’, מזוהה עם ספירת המלכות, והוא מכנה אותה “יסוד הברכה והבריכה”.
המילה ברכה מוכרת לנו, אבל ההטייה למילה בריכה היא חדשה ומעניינת.
משפט קטן מתוך ספר הבהיר אולי שופך אור על הטייה זו:

“‘ומלא ברכת ה’ ים ודרשה ירשה’, אלא בכל מקום בי”ת מבורך הוא,
כי הוא המלא שנאמר ‘ומלא ברכת ה” ומשם משקה הצריכים”

הברכה היא מלאות, היא כל, היא בריכה שמשם אפשר להשקות כל מי שצריך, צמא וזקוק. וה’ ברך את אברהם בכל. הברכה היא השפע שלנו בעולם הזה, היא הכל בשבילנו, היא הקשר שלנו עם הקב”ה, והיא הדבר שאנחנו צריכים להוריש לדורות הבאים כמו שאברהם הוריש ליצחק, ויצחק ליעקב.

“בכל, מכל, כל”

ולסיום שקושר אותנו למה שכתבתי בשבועיים האחרונים. הסיפור המפורסם והמופלא מתוך הגמרא – ואל תהיה ברכת הדיוט קלה בענינו. שגם האדם יכול לברך ולחזק את הקב”ה:

“תניא: אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה’ צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא,
ואמר לי: ישמעאל בני, בָּרְכֵנִי!
אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונִענע לי בראשו…”

אברהם ונוח בזוהר – פרשת וירא

ספר הזוהר עורך השוואה בין נוח לבין אברהם, ושוב אברהם יוצא כשידו על העליונה:

“אמר רבי יהודה, מי ראה אב הרחמים כאברהם?…בנוח כתוב “ויאמר אלוהים לנוח קץ כל בשר בא לפניי…עשה לך תיבת עצי גופר…” – ושתק! ולא אמר כלום ולא ביקש רחמים.
אבל אברהם – בשעה שאמר לו הקב”ה “זעקת סדום ועמורה כי רבה…”מיד כתוב “ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע?”

הזוהר מבקר את נוח, בכך ששתק ולא ביקש רחמים על הדור שלו. ואילו אברהם נלחם עד הסוף על הצדק שייעשה. אולם הפעם גם לאברהם הזוהר לא עושה חיים קלים:
“אמר ר’ אלעזר, גם אברהם לא עשה שלימות כיאות…אברהם תבע דין כראוי שלא ימות צדיק עם רשע…עשה ולא השלים – שלא ביקש רחמים בין כך ובין כך.
אבל מי עשה שלימות כראוי? זה משה….עד שאמר “ועתה אם תישא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת”. ואף על פי שכולם חטאו, לא זז משם עד שאמר לו “”סלחתי כדברך”

הדמות של משה היא האידיאלית שהיא לא מבחינה בין צדיק ורשע אלא מבקשת רחמים על כולם, בכל מצב, בכל מחיר, בלי חשבונות.

אז יש פעמים שאנחנו מקבלים את הדין מלמעלה ואומרים – כך השם רצה, ויש פעמים שאנחנו דורשים שהמצב ישתנה ועומדים על שלנו. המתח הזה עולה גם אל מול אברהם של סדום ועמורה, לעומת אברהם של עקידת יצחק שלא מתווכח לרגע. בסרט ‘האושפיזין’, כשמשה בלנגה לא מקבל כסף מהישיבה הוא אומר לאישתו “ככה השם רצה”. והיא אומרת לו – “די! אולי השם רצה שפעם אחת תעמוד על שלך?”

אברהם יהושוע השל

“ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים. הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון. הציץ המלך וראה אותו. אמר לו: עד שאתה מאיר לי דרך החלון, בוא והאר לפני”. העולם היה מכוסה בחשיכה, אך אברהם הביא את האור שהאיר את נוכחותו של אלוהים.
יש כאלו החשים את השאלה המוחלטת ברגעי פליאה, ברגעי שמחה; יש כאלו החשים את השאלה המוחלטת ברגעי אימה, ברגעי ייאוש. הוד החיים וסבלם כאחד עושים את האדם רגיש לשאלה המוחלטת. אכן, סבלו של האדם גדול כהוד חייו.

…הרעיונות המרכזיים של התנ”ך הם הברית בין אלוהים לאדם והשפעת מעשה האדם על יחסו של אלוהים כלפיו. השגחה אינה מגדל שן שמימי או נישה שמעבר להשגת כל מה שבן-אנוש חושב, אומר, או עושה. בעולם שבו אלוהים מוכחש, שבו ממרים את רצונו – האמת מבוזה, הרחמים מושלכים מאחרי גב, האלימות זוכה לתשואות…

המודעות ההולכת וגדלה למצוקה הטרגית של ההיסטוריה מולידה את האינטואיציה כי לאדם הייתה אחריות כלפי אלוהים כפי שלאלוהים הייתה אחראיות כלפי האדם….”