פוסט יומולדת 31. ב’ כסליו.
***
התלבטתי הרבה אם לכתוב את מה שאני הולך לכתוב. בייחוד כי זה כאב גדול מנשוא להרבה בחורים ובחורות יקרים ויקרות. אבל אני תקווה שמעט מן האור יגרש הרבה חושך.

מעולם לא כתבתי כאן על הרווקות שלי.
כיאה לגיל הזה, נראה שהיא הדבר הראשון שמתדפק על דלתי הלב כשבאים לעשות חשבון נפש. פעם היו שם המון בדידות, המון כאב, המון ציפייה לישועה, המון מחשבות על עצמי, על העולם ועל אלוהים.
היום אני יכול להגיד בפה מלא ולב שמח:
הרווקות המאוחרת היא המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל.
***
את הדרך שעשיתי כדי לומר דבר כזה, קשה לתאר. את הכלים שרכשתי בדרך גם קשה לתאר. אין דבר כזה “להגיע”, אנחנו כל הזמן בדרך. היכולת שלנו לנגן ניגון, היא היכולת לפרוט על הגיטרה פעם אחת למעלה, ופעם אחת למטה, להיות בקיאים ברצוא ושוב. היום אני כבר מתחיל לראות בעיניים איך כל משבר הוא הזדמנות, וכל רצוא מביא איתו את ה-שוב. היום אני יודע שאני ב’דרך’ :
וזֶה הַדֶּרֶךְ הוּא בְּחִינַת שְׁתֵּי פְּעָמִים הַשֵּׁם יב”ק,
כִּי שְׁתֵּי פְּעָמִים יב”ק עוֹלֶה דֶּרֶךְ (ליקוטי מוהר”ן תורה ו’).
היום אני יודע שאם אני נבהל ופוחד סימן ששכחתי את הדרך בבחינת “רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק”(אביתר בנאי), בחינת “נבהלה נפשנו מרוב עצבוננו”(מתוך התפילה).
אני כבר מתחיל להבין איך יכול להיות ש”יש יופי כזה שאפשר לראות רק בסוף שמונה שורות” (נעמי חשמונאי). ואיך זה שיום אחד הלילה כיום יאיר, והזדונות נהפכים לזכויות.
אני בלב שלם מבין איך ימי נעוריי, הימים שעברו עליי בחושך חוזרים אל הקדושה (תפילה לאחר תיקון הכללי), וכל מה שאני עובר בדרך הופך חולשה לעוצמה גדולה (אביתר בנאי).
***
את כל זה אני מבין היום, אבל לא הגעתי, כי אין דבר כזה להגיע. אני תמיד בדרך, כי רק הגוף יש לו סוף, הנשמה אין לה סוף (אביתר בנאי).
כולי הודיה לה’ יתברך שנתן לי את מתנת הרווקות שגרמה לי לצאת למסע של אי-נוחות, ולקנות לעצמי כלים לעבודה פנימית שמאפשרים לי לנשום בתוך כל סערות החיים.
תודה להשם שדחק אותי לפינה והכריח אותי לבחור בחיים.

פסח – מה עושים כשהדיבור בגלות?
**
“הרצון לדייק במילים, תכונה מרגיזה מאד, במיוחד כשבסוף אני עומד ושותק” (אביתר בנאי).
**
משה רבנו, האיש העצום הזה, מרגיש חסר אונים כשהוא מנסה להביע את עצמו. התחושה הפנימית שלו היא שהדיבור שלו לא מדוייק, שהוא לא חוצה את החסמים האנושיים, לא מפיל את המחיצות הנדרשות, ולא חודר ללבבות הרצויים. “הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם” (שמות ו’, יב’). כמה תסכול יש במשפט הזה שזועק חוסר אונים ואומר במילים אחרות “הי, מישהו שומע אותי? מישהו מקשיב לי?” (איפה הילד). הבדידות העמוקה הזו של משה, יכולה להיגאל רק על ידי דיבור מדוייק יותר.
**
“עוד שמעתי מפי הנ”ל שכמה פעמים נכנס אליו ורצה לדבר עמו, ולא היה יכול לפתח פיו לדבר לפניו מה שבלבו…ואחר כך אמר לו: העקר הוא הדבור. שעל ידי הדבור יכולין לכבש הכל ולנצח כל המלחמות” (שיחות הר”ן רלב’).
**
המלחמה העיקשת בין משה “כבד הפה” לבין פרעה “כבד הלב”, מסתיימת בניצחון המרשים של יציאת מצרים. פתאום הסכר נפרץ ודיבורו של משה מגיע לנמענים שבהם כל כך השתוקק לגעת – פרעה, ועם ישראל. על-כן, יציאת מצרים וחג הפסח הם לא רק היציאה הפיסית של בני ישראל מעבדות לחירות, אלא גם היציאה של הדיבור מהגלות. האר”י ז”ל מסביר שמצרים מסמלים את מיצרי הגרון ושמו של פרעה מעיד על המילה “עורף”, דהיינו אחורי הגרון, שם הדיבור נתקע.
“ובראש חודש ניסן שהתחיל כבר הגאולה להדיבור….ומזה בא תפילה שעומד לפני המלך כמו שנאמר ‘ה’ שפתי תפתח’, ועל זה אמרו ‘ואין שיחה אלא תפילה’…שאז בא זמן שיצא הדיבור מגלות כמו שכתוב בספרים הקדושים פסח- פה סח, והיינו שאז נפתח פיהם לומר שירה על הים” (פרי צדיק, ר’ צדוק הכהן מלובלין). ומכאן מגיע הציווי הפשוט הזה של חז”ל ל-ס-פ-ר ביציאת במצרים, על-מנת לפתוח את הדיבור ולגאול אותו מגלותו ומתקיעותו.
**
זה הזכיר לי את אחת הסצנות המלחיצות בסרט מאטריקס כשניאו דורש את זכות שיחת הטלפון עם עורך-הדין שלו. בתגובה לכך עונה לו הסוכן “מה תועיל לך שיחת טלפון, אם אינך יכול לדבר?”

אין אחד שלא מכיר את ניקיונות הפסח בשיטת ‘סגירת שטחים’. בכל שבוע מנקים חדר אחר, עד שבערב פסח נשאר מטר רבוע אחד שבו אמא מרשה לנו לאכול חמץ. עכשיו, יצאנו ממצרים, מעבודות הפרך של ניקיונות הבית, ואנחנו נכנסים לעבודה דומה בממד אחר של ניקיונות הנפש בתקופה שבין פסח לשבועות. תקופת ספירת העומר היא לא רק ‘מי מצליח להישאר עד סוף המשחק בלי להיפסל’, ישנם רבדים נוספים עמוקים יותר בספירה זו. כל שבוע מתוך שבעת השבועות הללו מזוהה עם אחת משבע הספירות התחתונות על-פי תורת הקבלה (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות). כל אחד מהימים בשבוע מבטא ספירה בתוך ספירה, כך שהיום הראשון הוא חסד שבחסד, היום השני הוא גבורה שבחסד וכן הלאה.

גַּם הַיָּם נָסוֹג
וְיֵש לוֹ אוּלַי
רִגְשֵׁי אַשְׁמָה
כְּמוֹ לִי
פִּתְאֹם
וְהַכֹּל חוֹף
וְיֵשׁ צְדָפִים לֶאֱסֹף
וְחַיוֹת
וְצָרִיךְ לַחֲזֹר
מֵהַנְסִיגָה
וְלֶאֱסֹף.

יונה וולך כתבה פעם שיר. ואם אביתר בנאי לא היה מלחין אותו כנראה שלא הייתי מכיר אותו.
אלול זה לפעמים כמו גל שמבקש להישבר עליך, ולפעמים אתה הגל עצמו שמנהל יחסי קרבה-ריחוק עם החוף. ולפעמים כמו הגל אתה בנסיגה, אתה מכווץ ומשהו תקוע באותה טעות מהעבר, טעות שכבר ידעת לתקן אתמול, אבל משום מה היום אתה לא מוצא את הפרצה שתעניק לך את הכוח לשנות את המצב הקיים, הנסוג. אבל השגרה ממשיכה, ויש צדפים לאסוף, ויש ארנונה לשלם, ויש קניות בסופר לעשות, ואת כל השגרה הזו אתה עושה כי אתה יודע שאתה מוכרח ושאין מי שיעשה זאת במקומך. זה הפלא האנושי שיודע להמשיך בשלו עד שזה יקרה פתאום שוב, בלי להרגיש ובלי לדעת מאיפה זה יבוא. בסוף חוזרים מהנסיגה בכדי לאסוף את עצמך מחדש לכדי גל נוצץ רצוף צדפים וגעגועים עזים לחוף…

גם אנחנו כמו הים נסוגים. נסוגים מהדברים שמוטלים עלינו בתור בני אדם, בתור אנשים עם שליחות. אנחנו הרבה פעמים מעדיפים את הנוח ואת המוכר, ובלבד שלא נצטרך להתמודד עם הקושי, עם האחראיות, עם המורכבות, עם הספק…אז אנחנו נסוגים. לוקחים צעד אחורה, יושבים על המדוכה, ונמנעים מלהכריע, משכנעים את עצמנו למה עכשיו זה לא מתאים, ולמה אפשר לחכות עם זה.
ועכשיו, זמן אלול, והמלך בשדה, ועכשיו יש זמן שניתן לנו במתנה, כמו בסיפור של הלב והמעיין, זה הזמן לחזור מהנסיגה, לחזור לשליחות שלנו, ושהים יחזור לשליחות שלו לאסוף צדפים וחיות מהחוף, ללא רגשי אשמה, אלא מתוך הבנה עמוקה שככה הדברים צריכים להיות , בפשטות גדולה. כי זה הים, וזה מה שהוא עושה, וזה אנחנו וזה מה שאנחנו עושים.
הלוואי שנדע לחזור מהנסיגה, ולאסוף את עצמינו ואת הסובבים אותנו,
ולהיות בפשטות מי שאנחנו, ללא רגשי אשמה…

לא את הכל אפשר לפתור ביום אחד. צריך לעשות צעד אחר צעד, ולהוסיף אור לאט לאט, שנאמר “זה בנקודות הקטנות במילות עידוד”. שכל המוסיף מעט מן האור בכל יום, מצליח לגרש את החושך, שנאמר “שוטף אותו ממני, מתיר אותי ממנו, מפורר אותו כל בוקר קצת”.
ועל כן, צריך אדם להגביר אצלו את הטוב במידה מדודה ומתונה, ובכל פעם יתקן קצת, שלא יפיל את עצמו במטלות גדולות שלא יעמוד בהן, שנאמר “יש מגירות שעדיין אנ’לא פותח, עד שיוסיף בי אור”.
ולזכור, תמיד לזכור, שגם כשקשה ונלחמים בקרבות שנראים לנו מתישים וקטנים, וגם אם מסביב יש הרבה חושך, יש תמיד נקודה טובה שצריך לראות, שנאמר “איזה קרב אלוהים אדירים איזה קרב, בין הבור למים, לפחות יש פה קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור!”.
ולהאמין רק להאמין בכל יום, שגם אם הטוב מוסתר, הוא נמצא שם בעמקי הנשמה, ולא בכאילו, ולא באופטימיות נאיבית שנתפסת בעיני אחרים כשטות ילדותית, שנאמר “במקור שלי אני טוב גמור אבא, ושם אני מאמין לעצמי”.

היחס בין ניסוך המים לבריאת העולם בפרשת בראשית.
הרב שג”ר, ר’ נחמן ואביתר בנאי 😉

“אמר רבה ברבר חנה אמר ר’ יוחנן: שיתין [תהומות] מששת ימי בראשית נבראו…תנא דבי רבי ישמעאל: ‘בראשית’, אל תקרי בראשית אלא ‘ברא שית'”.
[סוכה מט’ ע”א]
אבן השתיה נקראת כך משום שהיא מהווה תשתית לבריאת העולם, ומשום שתשתית זו מיוסדת על תהומות המכונות – שיתין. התהום הזו נוצרה כתוצאה מהבדלת המים למים ביום השני לבריאת העולם.
הבדלה זו יצרה תהום הכרויה בעומק הבריאה כחלק מהבריאה עצמה, וזוהי השניות והמחלוקת: ‘למה אין כתיב ב[יום] שני כי טוב?…ר’ חנינא אומר שבו נבראת מחלוקת שנאמר “ויהי מבדיל בין מים למים”. בעקבותיה המים בוכים: ‘מים התחתונים נקראו מים בוכים, ולמה נקראו מים בוכים? כי בשעה שחלק הקב”ה את המים, נתן אלו למעלה ואלו למטה, התחילו מים התחתונים בוכים…אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו.”
אז עכשיו אנחנו עומדים בין המים למים. בין ניסוך המים של חג הסוכות, לבין המים הבוכים של בריאת העולם. ומה הקשר ביניהם?
שתי תהומות כרויות בעומק ההוויה והבריאה:
1. התהום שבין אדם לחבירו. 2. הקרע בין העולם לבין הנוכחות האלוקית.

בתורה סד’ של ר’ נחמן, הוא מזהה את התהומות האלה כ’חלל הפנוי’ שמאפשר את בריאת העולם. במסכת אבות נאמר “כל חיי גדלתי בין חכמים” – ר’ נחמן אומר “הוא בחינת החלל הפנוי שנתהווה ונעשה בין החכמים על ידי הפירוד והמחלוקת שיש ביניהם…כי אם היו כולם אחד, אין שייך לומר “בין החכמים”..ובתוך החלל הפנוי הזה נעשה בריאת העולם”.
הבכי של המים התחתונים מבטא את הקרע הזה היטב, ולכן, המדרש על המים התחתונים מסתיים כך:
“מה עשו? העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות עד שגער בהן הקב”ה…
אמר להם הקב”ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך –
אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנא’ “מקולות מים רבים אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'”
ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח במלח וניסוך המים”.

ניסוך המים הוא התיקון לתהום החלל הפנוי שבין אדם לאלוקיו, ולפער התהומי שבין איש לרעהו. לכן סוכות הוא החתימה של הימים הנוראים, שבהם אנו נשאלים: האם נוכל להתפייס עם הזולת? האם נוכל למחול לו בלב שלם? האם יוכל הוא למחלו לנו? לכול ידוע עד כמה קשה התפייסות זו, שכן היא דורשת להתגבר על אותה שניות עמוקה היורדת ונוקבת עד השיתין של העולם.
וזהו הקשר העמוק בין ניסוך המים לבין ההבדלה בין מים למים. ניסוך המים הוא התשובה לבכי של המים התחתונים. אותן שיתין של הבריאה יורדים עמוק עמוק מתחת למזבח, וניסוך המים על-גבי המזבח, מבקש לרדת עד תהומות הבריאה ולהביא לפיוס ושלום בעולם.
[על-פי המאמר “בדעת תהומות נבקעו – יארצייט לר’ נחמן”
מתוך הספר “בצל האמונה” של הרב שג”ר.]

בברכת שנה חדשה מבראשית,
שנדע להתפייס עם עצמינו ועם אלוקינו,
להחזיר את המים למעלה, למקומם המקורי,
שנדע להתחדש ולהתחיל מחדש בכל פעם.

* שמעתי פעם ממורי ורבי, שניגון שלוש התנועות של חב”ד מבטא את הבכי של המים התחתונים. מי ששומע את זה מתקשה להפריך את השמועה הזו