למה אומרים ‘סלח לנו’ בערבית שאחרי כיפור? ולמה יש עוד חתימה בהושענא רבא?
***
‘עד אצעד רחוק מהרגליי/ בוא עד אליי’
(אביתר בנאי /עד)
***
אחד ההרגלים שקשה לנו לשנות הוא הדחיינות. לרוב אנחנו יודעים לאן היינו רוצים ללכת, אבל רעשי רקע למיניהם הופכים את הרצונות שלנו למאבקים. ומי מאיתנו רוצה מאבקים? אז מה אנחנו עושים? משהים את מנגנוני הבקרה כדי לנטרל מאבקים, ומעדיפים לזרום. מה שקורה לרוב במצב הזה הוא שהרצון הפנימי מאבד את הדיוק שלו, אנחנו מחטיאים את המטרה של עצמנו, וכך נולד החטא.
***
‘תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ וְכוּ’ (תְּהִלִּים קי”ט). כִּי יֵשׁ חִלּוּק גָּדוֹל בַּעֲבֵרָה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, בֵּין אִם נִתְעוֹרֵר תֵּכֶף וּמִיָּד וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה, אֲזַי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ. כִּי עֲדַיִן לֹא נִתְרַחֵק הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ הַטּוֹב’
(ליקוטי מוהרן רו)
***
ר’ נחמן מסביר שכשהדברים טריים, יותר קל לנו לחזור למקומנו. הוא משתמש בשפה של דוד המלך, וממשיל את זה לכבשה שסוטה מהשביל. אם היא עדיין קרובה, הרועה יקרא לה, והיא תכיר מהר את הקול שמחזיר אותה, אבל אם היא מתרחקת היא כבר מתחילה לשכוח, בבחינת ‘רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק’ (עד מחר/אביתר בנאי’.
***
בחגי תשרי ראוי לנו להיפטר מהרגלים. לא סתם יש תחושה של חזרתיות. חזרה בתשובה היא שריר שאם לא מתרגלים אותו, אנחנו שוכחים את קולו, הולכים לאיבוד ושוכחים את הדרך הביתה. אבל גם כשהולכים ממש לאיבוד, ה’ יתברך לא מתייאש מלחזר אחר אבידותיו (אנחנו), וגם כשנהיה רחוקים הוא ימצא דרכים להעיר אותנו משנתינו בבחינת’ מה התכלית של זה הכאב, אם לא לנענע לי את הלב ששקע בתרדמה, וזה זמן רב שלא החסיר פעימה’.
זו בעיניי אחת הסיבות שאומרים’ סלח לנו’ מיד בצאת כיפור. כמו גם עניין החתימה הנוספת בהושענא רבא. לתרגל את עניין השיבה, החזרה. להתרגל להתחיל מחדש אפילו כמה פעמים ביום. והעיקר לא להתפחד כלל!

בתמונה- אחת מהשקיעות המפורסמות של האמפי בהודו.

אל תקרי ‘בעולם’ אלא ‘בעלים’. בוא וראה, עיתים שהאדם הולך לאיבוד בעולם, אבל ה’ יתברך אינו מתייאש מהאדם לעולם, ומחזר אחר אבידתו בכל רגע ורגע, ועל-כן, אין שייך לומר ‘ייאוש בעלים’ אצל ה’ יתברך, שאין לו לאדם בעלים אחרים מלבד ה’ יתברך, שנאמר “אבי ואמי עזבוני וה’ יאספני”.

#אין_ייאוש_בעלים_כלל

א.

קלאסי לדבר על האירועים המשמחים שפוקדים אותנו ולקשר אותם לפרשת שבוע או לכל סממן דתי שמשוטט לו בפרק הזמן הזה של אותם אירועים משמחים. אנחנו עכשיו בימים נוראים, עשרת ימי תשובה וחשבתי לעצמי, מה הקשר בין חתונה לחזרה בתשובה.

בלב שלי מאד ברור לי מה הקשר ביניהם, וזה אפילו לא נראה לי כמו איזו דרשנות מופלגת ומפולפלת שעושה שמיניות באוויר בשביל לקשר את פרשת השבוע לחתונה.

ב.

כרגיל, כמו בכל דרשה קלאסית על חתונה, נתחיל בספר בראשית. בפסוקים על בריאת האישה נאמר כך:”ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת”.

אם נרחיב את הדיבור של אדם הראשון, נבחין כי הביטוי שבו הוא משתמש הוא ביטוי מודגש – הוא חוזר פעמיים על אותו שורש, ואז עושה זאת שוב – עצם מעצמי – ובשר מבשרי –  יש כאן חזרה כפולה שבאה להדגיש משהו.

אדם הראשון רוצה להדגיש שהאישה לקוחה ממנו, אבל לא בתור בעלות על רכוש, אלא מתוך מקום של מן מלאות ועונג. המלאות שהאדם מבטא בביטויים הכפולים הללו, עולים מתוכו לאחר שהוא מחפש ללא הצלחה “עזר כנגדו” אצל החיות בפסוקים שלפני. האדם, מרגיש אבוד בעולם – לא טוב היות האדם לבדו – הוא מחפש את הדבר שיפיג את בדידותו, וכשהוא מוצא את האחר (האחרת), הוא מוצא גם את עצמו והוא שמח על כך, ואומר זאת בפה מלא – “עצם מעצמי”.

ג.

במסכת קידושין כתוב כך:

“…דרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש משל לאדם שאבדה לו אבידה מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו”. הגמרא משתמשת בלשון של אבידה וחיזור אחר האבידה. כאן אני רוצה לחבר בין ה-חיזור של האדם אחר האישה, לבין ה-חזרה בתשובה.

נאמר שהתשובה קדמה לעולם. אני מאמין שהכוונה מאחורי האימרה רוצה לומר שהעקרון המהותי של התשובה איננו רק החרטה והוידוי שעל פי ההלכה שנולדו מאוחר יותר. תשובה שקדמה לעולם משמעה שהתיקון קודם לקלקול. כשהקב”ה ברא את העולם הוא צמצם את עצמו וזה כמובן סוג של קלקול עבור הבורא. ולכן, העקרון המהותי הגבוה יותר של התשובה אומר שהתשובה באה לידי ביטוי במציאות ע”י אדם שחוזר לעצמו קודם הקלקול. מציאות זו קיימת לפני בריאת העולם ואליה אנחנו חוזרים כאשר אנחנו מתקנים את עצמנו ואת הבריאה.

ד.

אדם שמרגיש אבוד בעולם, מחפש משמעות, מחפש אחר אבידתו, הוא מנסה להתעורר מתרדמת הלב. כשהוא מוצא נקודה של אור, הוא מיד מתמלא חיים ושמח בחלקו, ומתחדש בתוכו ומתוכו מתחדש כל העולם בעיניו. זו מעלת התשובה שמיוחסת בתורת הסוד לספירת ה”בינה” שהיא לא מלווה בתהליכים שכלתניים ורציונאלים, אלא בתהליך חווייתי רגשי. תהליך של הארה כלשהי. ספירת הבינה מייצגת את ההתגלמות של העיקרון הנשי באלוקות ובעולם.

גם בסיפור של “אבידת בת מלך” מסיפורי מעשיות של ר’ נחמן מסופר על המשנה למלך שמחפש אחר בת המלך שאבדה, והתהליך הארוך והמייגע שעובר המשנה למלך התפרש ע”י הוגים שונים כתהליך התיקון של הנשמה, ומציאת בת המלך כתשובה של אדם השב אל עצמו. החיזור אחר בת הזוג, כמוהו כחיפוש המשמעות של האדם בעולם. האדם שמוצא את בת זוגו, מוצא את עצמו, חוזר בתשובה ושב אל עצמו, מלא בשמחה על מציאתו. ועם כל זה, המסע של החיפוש איננו נגמר לעולם, כי הרי “לנשמה אין לה סוף”, ובטח שגם לנשמות של שני בני זוג.