שאינו יודע לשאול? (פסח)

חכם,  רשע ותם, מילא, אבל מה פירוש שאינו יודע לשאול? איך חשבו על סיווג כל כך לא סטריאוטיפי כמו האחרים?
בהתבוננות פשוטה בהגדה יש המון עניין בשאלות. יש ארבע קושיות, יש שיר שכולו שאלות ‘אחד מי יודע? ‘, ובכלל ההנחיה המפורסמת להורים היא לגרום לילדים לשאול שאלות. מה יש בשאלה שכל כך חשוב?
**
אחת הטעויות הנפוצות היא שיש מחשבה אווילית שלדתיים יש תשובות, או שחוזר בתשובה זה אדם שמצא תשובות לשאלות שלו. אז לא. לדתיים (או עובדי השם) יש דווקא הרבה פעמים יותר שאלות, ויעידו מי ששירתו בצבא עם בייניש”ים.
בתורה יב’ בליקוטי מוהרן תניינא, רבינו אומר שכשאדם במצוקה ואינו מרגיש שם את ה’ יתברך הוא צריך לצעוק לחלל שאלה אחת: איה??

” וּכְשֶׁאָדָם נוֹפֵל לְשָׁם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ וְצוֹעֵק אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ תִּקּוּנוֹ כִּי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה”

העניין הוא שתשובה היא תמיד שלב ביניים אל השאלה הבאה. את אלוהים אי אפשר באמת לתפוס, ואת עצמנו גם אי אפשר באמת לתפוס. אם נישאר בתשובה יותר מדי סימן שאיבדנו את התנועה והחיות. לכן אדם צריך לעשות כל הזמן תשובה על התשובה הראשונה, כדי להמשיך לנוע. ומה באמת עושים כשחוזרים בתשובה? שואלים שאלות.
**
אם כן, אחד מארבעת הבנים הוא זה שאינו יודע לשאול. ואולי יותר משלושת האחרים, ראוי שניתן לו הכי הרבה תשומת לב, כי לשאול שאלות עמוקות זו אמנות, ואם נקדיש זמן ומחשבה איך ללמד לשאול שאלות, אולי גם נדע בעצמנו לשאול, ובכך נחייה עצמנו בחיות עמוקה יותר.

 

תגובה על סרטון “שיחות מהאולפנא” של אורית נבון (מיניות בחברה הדתית)

 
דבר ראשון, זה שאופן החינוך ש”לא מדברים על זה”, ושכל בחורה (או בחור) שיש לה בכלל מחשבות על זה היא טמאה/פגומה/דפוקה, ושדוחפים את כל התיק הזה רק לאחרי החתונה, ולפני זה זה בכלל מחוץ לתחום – כל החינוך הזה ברור שהוא פגום מיסודו. חינוך כזה גורם לאנשים להרגיש דפוקים, חוטאים, בלופים עם עצמם בהתעסקות אם הם דתיים או לא, או כמה הם דתיים וכו’. ממש לא זו הדרך.
 
עם זאת, המצוקה היא לרוב רגשית, והמענה למצוקה הזו הוא לא תמיד ולא בהכרח פשוט לעשות ההיפך. אסביר. אני מזדהה עם המצוקות שדוברו כאן, וגם אני עשיתי בחירות שהן הכלים הכי טובים שהיו לי כדי שאלמד להרגיש שאני בסדר שיש בי את הדברים האלה, וזה לא לכלוך ולא פגם אלא צורך ורצון אמיתיים שיש אצל כל אחד ואחת.
צריך לעשות הפרדה בין החוויה עצמה, המצוקה שהיא כאובה וראוי שידברו עליה ויציפו אותה, לבין התפיסות והאמונות והפעולות שנעשות כדי להתמודד עם המצוקה.
 
הרבה פעמים בשביל לא לחוות כאב (בדידות, חוסר אונים וכו’) אנחנו נרצה ליצור מרחב של פעולות שיעניקו לנו תחושה של חיות. ר’ נחמן כותב שכשיש חסרון לאדם הוא הרבה פעמים ממלא את זה ב”רוח סערה”, כלומר, פעולה שתגרום לי להרגיש חיות, אבל לא תבנה אצלי קומה עמוקה בנפש. הצד השני של רוח סערה הוא “רוח חיים”, זה המקום היותר עמוק של האדם של הרצונות העמוקים יותר. אפשר גם להבדיל בין תשוקה/חשק לבין רצון. החשק הוא תמיד יותר תזזיתי, מהיר, מחפש מענה מיידי, והרצון הוא תמיד יותר איטי, מתבונן, עמוק ומחובר.
 
שוב, על המצוקה והחוויה אין בכלל שאלה, ואני חווה וחוויתי אותה לא פעם בחיים שלי, ואני מדבר דווקא מתוכה ולא כאדם מבחוץ. צריך לדבר על מיניות, צריך לתת מקום לחוויה הפנימית של בנות ובנים צעירים וצעירות שמרגישים את הצורך הזה בכל נפשם ומאודם, ואין שום מקום לפסול את החוויה הזו.
אבל, מכאן ועד לומר שקידוש המיניות לאחר החתונה הוא מיותר, לומר שבעצם ההלכה היא בסך הכל “הוראות למכונת כביסה”, ואנחנו הרי בני אנוש ואנחנו קצת יותר מפותחים מההלכה, ושבעצם אם אנחנו במצוקה אז הפתרון הוא ללכת הפוך מהמצוקה ולתלות את עיקר המצוקה בהלכה, או בעולם הדתי, זה כבר לא מדוייק בעיניי.
 
אני חושב שיש המון נזק בחינוך הדתי ובהשקפה הדתית, ויש המון עבודה לעשות שם, אבל אם תבוא אליי בחורה בת 19 עם תסכול עמוק אני לא אמליץ לה ללכת לשכב עם חבר שלה, מהסיבה הפשוטה, שאולי בשבילה זה בכלל לא הדבר הנכון לעשות. לפטור בכזו קלילות שיש לי רצונות אז בוא נעשה איתם משהו, זה פתרון פשוט לא מדוייק. המצוקה היא הרבה יותר עמוקה מזה, ולכן גם הפתרון צריך להיות הרבה יותר עמוק מזה.
 
היחס של אורית נבון אל ההלכה, גם בסרטון הזה וגם בסרטון על השבת, בעצם שופך את התינוק עם המים. יש שם הנחת יסוד שכל העולם הזה בכלל לא רלוונטי כבר, ועבורנו הוא פאסה, ובואו נתקדם. ובעיניי, זה דיון לא מדוייק, כי זו בכלל לא הנקודה. הנקודה היא המבט על הנערים והנערות, היכולת לתת מקום לחוויה שלהם, להיות בחמלה כלפי המצוקה המאד אמיתית וקשה הזו, וליצור כלים באמת עמוקים שמסוגלים להתמודד עם מציאות של חטא בכלל (ולא רק חטא מיני) , כמציאות שהיא אנושית ולגיטימית, החטא נועד כדי להביא לצמיחה, לגדילה. אפשר לטעות, אפשר ליפול, וכל רצוננו הוא ללמוד ולצמוח להיות אנשים עמוקים בעלי בחירה שמסוגלים לפגוש מצוקות וכאבים בלי לברוח לפורנו, סרטים, אוכל ויחסי מין.
 Image may contain: one or more people and text

אלעזר בן דורדיא – תשובה עצמית (אלול)

ראש חודש אלול – רשמים מסדנת ‘דרך’ של נועם בכור.
***
ר’ אלעזר בן דורדיא עבר על כל הזונות בעולם. הוא לא חזר בתשובה כדי להיות דתי, שהרי היה לו יצר הרע וידוע שלדתיים אין יצר הרע. כנראה שיצר הרע שלו לא נכחד ממנו גם בשעה שבכה עד שיצאה נפשו וקבלו אותו בשמים. אלא מה?
המשפט הנורא מביך שאמרה לו אותה זונה יוקרתית על אותה פיחה (גזים) שאינה חוזרת למקומה בדיוק כמו שהוא לא יחזור למקומו, היכה באלעזר בן דורדיא כמו פטיש 20 קילו בחזה. זה לא שהוא פחד מהגיהנום, אלא הוא פתאום הבין שכל השנים שהיה חי ורדף אחרי זונות, הוא בעצם ישן, הוא לא היה במקומו שלו, בדיוק כמו אותה פיחה שיצאה ממקומה. היצר שלט בו, במקום שהוא ישלוט ביצר. בעצם הוא היה עסוק בבריחה מעצמו.
האינסטיקנט הראשוני של ר’ אלעזר הוא לבקש רחמים מבחוץ, אולי יש קול סמכות חיצוני שיכול לגאול אותי ולהחזיר אותי למקומי, לדיוק שלי, לסנכרון המלא בין השכל ללב. אולי ההרים? אולי השמים? מי יחזיר אותי למקומי?
***
ר’ נחמן היה מאחל לחסידים שלו “שתהיו כמוני ממש”. הוא לא התכוון לומר שכולם יהיו ר’ נחמן, אלא התכוון שכל אחד יצמיח בתוכו יכולת לקחת אחריות על עצמו, על היצר שלו, על המחשבות שלו, ולצמוח מתוך עצמו. שכל אחד יהיה הצדיק של עצמו. אחת המטרות העיקריות של סדנת ‘דרך’ של נועם בכור היא “להיות קול סמכותי בעולמנו הפנימי”. אם אני מצליח להיות זה שנותן תוקף לבחירות שלי, אזי אינני תלוי באף אדם, ואני לוקח אחריות על החיים שלי.
***
ר’ אלעזר בן דורדיא מבין טוב מאד שחזרה בתשובה היא לא לשים כיפה וציצית, אלא לחזור למקומו הטבעי, ובמעשיו הוא מצליח להוכיח לאותה זונה שיש אפשרות לשוב למקום, בניגוד לאותה פיחה (תשובה מלשון לשוב). הוא גם מבין שהוא היחיד שיכול לגאול את עצמו, להעיר את עצמו, ועל כן הוא גועה בבכייה של כאב, אבל גם בכייה של אושר על ההבנה העמוקה ביותר בחייו – “אין הדבר תלוי אלא בי”.

Image may contain: text

שתיקה ודיבור – ראש השנה ויום כיפור

בראש השנה אנחנו שותקים.
ביום כיפור אנחנו שופכים את ליבנו.

ראש השנה הוא חג השופר. השופר קצהו האחד צר, וקצהו האחר רחב בבחינת “מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה”. ניתן לומר שעשרת הימים בין כסה לעשור דומים למבנה השופר, ראש השנה הוא הצד הצר, ויום כיפור הוא הצד הרחב (ואפשר להוסיף אחרי יום כיפור את ההתרחבות היותר גדולה של רווחה ושמחה של סוכות ושמחת תורה).

כשהייתי באומן, רב אחד אמר דבר תורה קצר לפני התקיעות מתוך ליקוטי הלכות אורח חיים חלק א’, הלכות ראש השנה, הלכה ד’, אות ב’:

“וְזֶה שֶׁאָסְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ”ל לְהַזְכִּיר שׁוּם וִדּוּי שֶׁל חֲטָאִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה….וּמִתֹּקֶף הַדִּין אָז אָסוּר לְהַזְכִּיר שׁוּם חֵטְא וְעָוֹן שֶׁלֹּא יִתְגַּבֵּר יוֹתֵר חַס וְשָׁלוֹם, וְכַנַּ”ל, כִּי אָז הוּא הַתְחָלַת הַתְּשׁוּבָה כַּנַּ”ל…בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צְרִיכִין לִדּוֹם וְלִשְׁתֹּק וְלִבְלִי לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּר (כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר), וַאֲפִלּוּ הַחֲטָאִים אָסוּר לְהַזְכִּיר כַּנַּ”ל. וְזֶה בְּחִינַת דֹּם לַה’, וְזֶה בְּחִינַת תְּקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, זֶה בְּחִינַת דֹּם לה’, כִּי אֵין לָנוּ פֶּה לְהָשִׁיב וְאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר לְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל חֲטָאֵינוּ, רַק אָנוּ קוֹרְאִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בְּקוֹל לְבַד בְּלִי דִּבּוּר בִּבְחִינַת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה’ – מֵעֻמְקֵי דְּלִבָּא. וְזֶה בְּחִינַת קוֹל הַשּׁוֹפָר, בְּחִינַת מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי י”ק. כִּי בִּתְחִלַּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁאָז אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר כַּנַּ”ל וּצְרִיכִין רַק לִדּוֹם וְלִשְׁתֹּק כַּנַּ”ל, אָז קוֹרְאִין אֵלָיו יִתְבָּרַךְ רַק בְּקוֹל לְבַד.”

בראש השנה אין וידוי דברים. לא מבקשים סליחה, ולא מתחרטים, רק ממליכים את השם בעולם. אבל למי ששם לב בין סדרת תקיעות לחברתה, יש נוסח של וידוי בסידור שכתוב שצריך רק להרהר בו בלי להגיד אותו בפה. כלומר – לשתוק אותו. אני לא יודע איפה הייתי 29 שנים בראש השנה עד שקלטתי את הקטע הזה, אבל וואללה זה העיף אותי.

אחד העקרונות החשובים ביותר ביחסים בין אישיים שאנחנו לומדים מחז”ל הוא שאי אפשר לנסות לרצות אדם בשעת כעסו. למה? כי הדם שלו חם. הפנים שלו צמודים מדי לחלון הראווה שממנו הוא רואה את הסיטואציה עליה הוא נאבק. צריך לחכות להתקררות כדי לפייס ולרצות. ככה העולם בנוי.

כך גם בעולם התשובה. ר’ נחמן מלמד אותנו בתורה ו’ המפורסמת שכדי לעשות תשובה קודם אדם צריך ש”ישמע בזיונו וידום”. תמיד רואים את זה בסרטים שכשאחד מבני הזוג מגלה שבן הזוג השני בגד, הם ישר יגידו “זה לא מה שאתה חושב”. בסיטואציות האלה, כל דיבור שאתה מוסיף, אתה רק מרחיק את עצמך עוד ועוד. שם זה מקום השתיקה, ההתבוננות, ההכלה, ההבנה שטעיתי והיכולת שלי להיות נוכח שם לכמה רגעים, לפני שאני מסביר את עצמי למישהו. אחר כך בשלב השני, אפשר לתמלל את החטא, את הסיטואציה, ולעשות תשובה על התשובה הראשונה. תשובה של דיבור על תשובת השתיקה.

זה מזכיר לי את השיר:
“איך שיר נולד? כמו תינוק, בהתחלה זה כואב, אחר יוצא החוצה – וכולם שמחים”

שנדע לשורר את שיר התשובה שלנו מתוך שמחה,
שנדע לשתוק מתי שצריך, ולדבר מתי שצריך,
שנהפוך את התורות הללו לתפילות
שיבקעו שערי שמים לגאולה פרטית וכללית

ספירת הכתר, נשימה ותשובה

ספירת הכתר היא העליונה מכל הספירות. הספירה הסתומה ביותר, הנעלמת, הטמירה והגנוזה שאין לפה מה לדבר בה. כל תמלול בעבורה הוא צמצום. הכתר הוא החמקמק הזה שאי אפשר להגדיר אותו במילים, נעלם מעיננו.
מחד, הכתר הוא פסגת החיים, הדבר הכי נשגב ולא נתפס. מצד שני, הוא גם הדחף הכי בסיסי ונמוך לחיים. הרצון הקמאי הזה לחיות בסיסית. המקום שלא מוגדר ומתומלל באופן רציף ותודעתי. המקום שמתעורר לכוח חיות עצום במצבי הישרדות. הצורה הכי פשוטה של החיים – הנשימה.
 
הנשימה היא ה-רצון לחיים.
 
ולמה הנשימה היא הכתר? כי היא תמיד שם גם בלי שאנחנו רואים אותה. תמיד מתלווה באופן טבעי שנסתר מעינינו. היא כל הזמן שם, וכל הזמן מעידה על עצם היותנו חיים. שנאמר – חי ונושם.
 
לפעמים הדבר הכי הכי גבוה ועמוק, הוא דווקא הדבר הכי הכי פשוט. הנשימה הזו, היא דבר כל כך חיובי וחיוני. היא פלא גדול. וכל מה שמתווסף לחיים שלנו – כל החלומות והשאיפות, הפחדים והחששות, המתחים והבלבולים – כל אלו הם עולמות שלמים שמושתתים על אותה נשימה פשוטה. בלעדי הנשימה, כל אלו לא קיימים.
 
מהי חזרה בתשובה?
בעיניי חזרה בתשובה איננה התאמת עצמי לאידאות המולבשים עליי מלמעלה. היא איננה דחיקת החיות שלי עבור ה-משהו הגדול ממני שעליי להקריב לו את מנת האיפוק היומי שלי.
החזרה בתשובה שלי היא – קודם כל לנשום. הרצון הכי בסיסי ונמוך שלי, ועם זאת הרצון הכי גבוה והתשוקה לחיים ולמלאות.
לעתים, דווקא כשנוגעים בנקודה הפשוטה הזו, איזה עול של אחריות כבד שרבץ על כתפינו הרבה זמן פתאום מתמוגג. פתאום כל האידאולוגיות והמוסר שכל כך חשוב לעמוד בשורותיהם, מתרככים ומקבלים פרופורציה. פתאום אני לא חייב להכניס את עצמי לקטגוריות ומגירות ולהרגיש שצפוף לי שם. אני יכול לקרוא קריאת שמע על המיטה, כמו ילד שמבקש מאלוהיו שישמור עליו מהמפלצות שמתחת למיטה.
 
פתאום אני יכול להיות כמו שאני. ככה.
*
“וְאָמַר: עוֹד יִהְיֶה זְמַן שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ כָּשֵׁר פָּשׁוּט, יִהְיֶה חִדּוּשׁ גָּדוֹל כְּמוֹ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה” (שיחות הר”ן לו’)

פשטות ותשובה (אלול)

“כי קמו בי עדי שקר” (מתוך מזמור שאומרים אחרי התפילה בחודש אלול)
עתים שמתעוררים בתוכנו עדי שקר. אצל רובנו זה בשגרה שהקול הפנימי מפוצל ומתעוררים להם עדי השקר הללו. והם מוציאים אותנו מאיזון. הם מזכירים לנו למה בעצם לא נצליח לממש את הרצון שלנו. מזכירים לנו כמה אנחנו חלשים. מכניסים אותנו למלחמת התשה ובלבול, כמו הסחת דעת טקטית של אויב מנוסה. ואנחנו נופלים בפח הזה פעם אחר פעם. מכחשים בכנפינו.

‘הוריני ה’ דרכך ונחני באורח מישור’
התפילה היא שנלך בדרך שהיא לא מפוצלת, דרך מישור, דרך ישרה עם כיוון אחד, עם הנחיה. התשובה מחזירה אותנו לדיאלוג פנימי לא מפוצל, דיאלוג פנימי של ייחוד. הכוונה של אדם שהוא מיוחד הוא שמתקיים בעולמו הפנימי ייחוד בין צדדים שונים, כמו הייחוד בין הזכר לנקבה.

‘כי ימינך פשוטה לקבל שבים’
הפשטות היא גם ההיפך מהתכווצות. יד פשוטה היא יד פתוחה מזמינה, יד מנחמת ובטוחה בעצמה, במקום שלה. קול פנימי כזה שנטוע בפשטות מסוגל לקבל שבים, להשיב אליו את החיבור, את האמון והאותנטיות הפנימיים.

ריבוי האופציות לבחירה לא תמיד מעיד על חירות האדם. להיפך, לעיתים מורה הוא על בלבול גדול. על עדי שקר מכאן ומכאן. כשאדם עם קול פנימי מפוצל ולא יודע מה להחליט, הוא מאבד את הפשטות, את אורח המישור. קול השופר בא ליישר קו, להחזיר אותנו לפשטות הזו. להשיב אותנו לעצמנו, כמו שאנחנו או בלשון ר’ נחמן ‘יהיה איך שיהיה’. בלי בלבולים, בלי פיצולים.
ככה.

ישמחו השמים ותגל הארץ (ר”ח אלול)

“ועיקר חיי האדם היא השמחה” (אוצר המכתבים, הרב יוסף משאש).

ר”ח אלול ממש בפתח, והנה מתחילים את כל הסאגה העמוסה לעייפה שמתחדשת בכל שנה. אני חושב שלמרבית האנשים חודש אלול עם כובד הראש וכובד הנפש המתלווים אליו לא תמיד באים בטוב. כמו שאומר יוסף בסרט האושפיזין :”נפלת עלינו כבד משה”.
למי באמת יש כוח לכל רגשות האשמה האלה, להיזכר בדברים הרעים שעשיתי? מי נהנה להרגיש רע עם עצמו? מי אוהב לפשפש במעשיו ולמצוא שם מעשים ומחשבות רקובים ומסריחים? ובכן, מסתבר שלא מעט אנשים עושים את זה. משום מה יש לנו איזו תפיסה שפסטיבל הכבדות הרגשית והמלנכוליה המצפונית הזו היא איזה משהו שמזכך את הנפש וגואל אותנו מייסורים לקראת השנה החדשה. בתכלס, מי מאיתנו לא משתשעשע בהצטלבות ומיסה מדי כמה זמן? להמשיך לקרוא