חכם,  רשע ותם, מילא, אבל מה פירוש שאינו יודע לשאול? איך חשבו על סיווג כל כך לא סטריאוטיפי כמו האחרים?
בהתבוננות פשוטה בהגדה יש המון עניין בשאלות. יש ארבע קושיות, יש שיר שכולו שאלות ‘אחד מי יודע? ‘, ובכלל ההנחיה המפורסמת להורים היא לגרום לילדים לשאול שאלות. מה יש בשאלה שכל כך חשוב?
**
אחת הטעויות הנפוצות היא שיש מחשבה אווילית שלדתיים יש תשובות, או שחוזר בתשובה זה אדם שמצא תשובות לשאלות שלו. אז לא. לדתיים (או עובדי השם) יש דווקא הרבה פעמים יותר שאלות, ויעידו מי ששירתו בצבא עם בייניש”ים.
בתורה יב’ בליקוטי מוהרן תניינא, רבינו אומר שכשאדם במצוקה ואינו מרגיש שם את ה’ יתברך הוא צריך לצעוק לחלל שאלה אחת: איה??

” וּכְשֶׁאָדָם נוֹפֵל לְשָׁם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ וְצוֹעֵק אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ תִּקּוּנוֹ כִּי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה”

העניין הוא שתשובה היא תמיד שלב ביניים אל השאלה הבאה. את אלוהים אי אפשר באמת לתפוס, ואת עצמנו גם אי אפשר באמת לתפוס. אם נישאר בתשובה יותר מדי סימן שאיבדנו את התנועה והחיות. לכן אדם צריך לעשות כל הזמן תשובה על התשובה הראשונה, כדי להמשיך לנוע. ומה באמת עושים כשחוזרים בתשובה? שואלים שאלות.
**
אם כן, אחד מארבעת הבנים הוא זה שאינו יודע לשאול. ואולי יותר משלושת האחרים, ראוי שניתן לו הכי הרבה תשומת לב, כי לשאול שאלות עמוקות זו אמנות, ואם נקדיש זמן ומחשבה איך ללמד לשאול שאלות, אולי גם נדע בעצמנו לשאול, ובכך נחייה עצמנו בחיות עמוקה יותר.

ראש חודש אלול – רשמים מסדנת ‘דרך’ של נועם בכור.
***
ר’ אלעזר בן דורדיא עבר על כל הזונות בעולם. הוא לא חזר בתשובה כדי להיות דתי, שהרי היה לו יצר הרע וידוע שלדתיים אין יצר הרע. כנראה שיצר הרע שלו לא נכחד ממנו גם בשעה שבכה עד שיצאה נפשו וקבלו אותו בשמים. אלא מה?
המשפט הנורא מביך שאמרה לו אותה זונה יוקרתית על אותה פיחה (גזים) שאינה חוזרת למקומה בדיוק כמו שהוא לא יחזור למקומו, היכה באלעזר בן דורדיא כמו פטיש 20 קילו בחזה. זה לא שהוא פחד מהגיהנום, אלא הוא פתאום הבין שכל השנים שהיה חי ורדף אחרי זונות, הוא בעצם ישן, הוא לא היה במקומו שלו, בדיוק כמו אותה פיחה שיצאה ממקומה. היצר שלט בו, במקום שהוא ישלוט ביצר. בעצם הוא היה עסוק בבריחה מעצמו.
האינסטיקנט הראשוני של ר’ אלעזר הוא לבקש רחמים מבחוץ, אולי יש קול סמכות חיצוני שיכול לגאול אותי ולהחזיר אותי למקומי, לדיוק שלי, לסנכרון המלא בין השכל ללב. אולי ההרים? אולי השמים? מי יחזיר אותי למקומי?
***
ר’ נחמן היה מאחל לחסידים שלו “שתהיו כמוני ממש”. הוא לא התכוון לומר שכולם יהיו ר’ נחמן, אלא התכוון שכל אחד יצמיח בתוכו יכולת לקחת אחריות על עצמו, על היצר שלו, על המחשבות שלו, ולצמוח מתוך עצמו. שכל אחד יהיה הצדיק של עצמו. אחת המטרות העיקריות של סדנת ‘דרך’ של נועם בכור היא “להיות קול סמכותי בעולמנו הפנימי”. אם אני מצליח להיות זה שנותן תוקף לבחירות שלי, אזי אינני תלוי באף אדם, ואני לוקח אחריות על החיים שלי.
***
ר’ אלעזר בן דורדיא מבין טוב מאד שחזרה בתשובה היא לא לשים כיפה וציצית, אלא לחזור למקומו הטבעי, ובמעשיו הוא מצליח להוכיח לאותה זונה שיש אפשרות לשוב למקום, בניגוד לאותה פיחה (תשובה מלשון לשוב). הוא גם מבין שהוא היחיד שיכול לגאול את עצמו, להעיר את עצמו, ועל כן הוא גועה בבכייה של כאב, אבל גם בכייה של אושר על ההבנה העמוקה ביותר בחייו – “אין הדבר תלוי אלא בי”.

בראש השנה אנחנו שותקים.
ביום כיפור אנחנו שופכים את ליבנו.

ראש השנה הוא חג השופר. השופר קצהו האחד צר, וקצהו האחר רחב בבחינת “מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה”. ניתן לומר שעשרת הימים בין כסה לעשור דומים למבנה השופר, ראש השנה הוא הצד הצר, ויום כיפור הוא הצד הרחב (ואפשר להוסיף אחרי יום כיפור את ההתרחבות היותר גדולה של רווחה ושמחה של סוכות ושמחת תורה).

“כי קמו בי עדי שקר” (מתוך מזמור שאומרים אחרי התפילה בחודש אלול)
עתים שמתעוררים בתוכנו עדי שקר. אצל רובנו זה בשגרה שהקול הפנימי מפוצל ומתעוררים להם עדי השקר הללו. והם מוציאים אותנו מאיזון. הם מזכירים לנו למה בעצם לא נצליח לממש את הרצון שלנו. מזכירים לנו כמה אנחנו חלשים. מכניסים אותנו למלחמת התשה ובלבול, כמו הסחת דעת טקטית של אויב מנוסה. ואנחנו נופלים בפח הזה פעם אחר פעם. מכחשים בכנפינו.

‘הוריני ה’ דרכך ונחני באורח מישור’
התפילה היא שנלך בדרך שהיא לא מפוצלת, דרך מישור, דרך ישרה עם כיוון אחד, עם הנחיה. התשובה מחזירה אותנו לדיאלוג פנימי לא מפוצל, דיאלוג פנימי של ייחוד. הכוונה של אדם שהוא מיוחד הוא שמתקיים בעולמו הפנימי ייחוד בין צדדים שונים, כמו הייחוד בין הזכר לנקבה.

‘כי ימינך פשוטה לקבל שבים’
הפשטות היא גם ההיפך מהתכווצות. יד פשוטה היא יד פתוחה מזמינה, יד מנחמת ובטוחה בעצמה, במקום שלה. קול פנימי כזה שנטוע בפשטות מסוגל לקבל שבים, להשיב אליו את החיבור, את האמון והאותנטיות הפנימיים.

ריבוי האופציות לבחירה לא תמיד מעיד על חירות האדם. להיפך, לעיתים מורה הוא על בלבול גדול. על עדי שקר מכאן ומכאן. כשאדם עם קול פנימי מפוצל ולא יודע מה להחליט, הוא מאבד את הפשטות, את אורח המישור. קול השופר בא ליישר קו, להחזיר אותנו לפשטות הזו. להשיב אותנו לעצמנו, כמו שאנחנו או בלשון ר’ נחמן ‘יהיה איך שיהיה’. בלי בלבולים, בלי פיצולים.
ככה.

“ועיקר חיי האדם היא השמחה” (אוצר המכתבים, הרב יוסף משאש).

ר”ח אלול ממש בפתח, והנה מתחילים את כל הסאגה העמוסה לעייפה שמתחדשת בכל שנה. אני חושב שלמרבית האנשים חודש אלול עם כובד הראש וכובד הנפש המתלווים אליו לא תמיד באים בטוב. כמו שאומר יוסף בסרט האושפיזין :”נפלת עלינו כבד משה”.
למי באמת יש כוח לכל רגשות האשמה האלה, להיזכר בדברים הרעים שעשיתי? מי נהנה להרגיש רע עם עצמו? מי אוהב לפשפש במעשיו ולמצוא שם מעשים ומחשבות רקובים ומסריחים? ובכן, מסתבר שלא מעט אנשים עושים את זה. משום מה יש לנו איזו תפיסה שפסטיבל הכבדות הרגשית והמלנכוליה המצפונית הזו היא איזה משהו שמזכך את הנפש וגואל אותנו מייסורים לקראת השנה החדשה. בתכלס, מי מאיתנו לא משתשעשע בהצטלבות ומיסה מדי כמה זמן? להמשיך לקרוא ←