דבר ראשון, זה שאופן החינוך ש”לא מדברים על זה”, ושכל בחורה (או בחור) שיש לה בכלל מחשבות על זה היא טמאה/פגומה/דפוקה, ושדוחפים את כל התיק הזה רק לאחרי החתונה, ולפני זה זה בכלל מחוץ לתחום – כל החינוך הזה ברור שהוא פגום מיסודו. חינוך כזה גורם לאנשים להרגיש דפוקים, חוטאים, בלופים עם עצמם בהתעסקות אם הם דתיים או לא, או כמה הם דתיים וכו’. ממש לא זו הדרך.
עם זאת, המצוקה היא לרוב רגשית, והמענה למצוקה הזו הוא לא תמיד ולא בהכרח פשוט לעשות ההיפך. אסביר. אני מזדהה עם המצוקות שדוברו כאן, וגם אני עשיתי בחירות שהן הכלים הכי טובים שהיו לי כדי שאלמד להרגיש שאני בסדר שיש בי את הדברים האלה, וזה לא לכלוך ולא פגם אלא צורך ורצון אמיתיים שיש אצל כל אחד ואחת.
צריך לעשות הפרדה בין החוויה עצמה, המצוקה שהיא כאובה וראוי שידברו עליה ויציפו אותה, לבין התפיסות והאמונות והפעולות שנעשות כדי להתמודד עם המצוקה.
הרבה פעמים בשביל לא לחוות כאב (בדידות, חוסר אונים וכו’) אנחנו נרצה ליצור מרחב של פעולות שיעניקו לנו תחושה של חיות. ר’ נחמן כותב שכשיש חסרון לאדם הוא הרבה פעמים ממלא את זה ב”רוח סערה”, כלומר, פעולה שתגרום לי להרגיש חיות, אבל לא תבנה אצלי קומה עמוקה בנפש. הצד השני של רוח סערה הוא “רוח חיים”, זה המקום היותר עמוק של האדם של הרצונות העמוקים יותר. אפשר גם להבדיל בין תשוקה/חשק לבין רצון. החשק הוא תמיד יותר תזזיתי, מהיר, מחפש מענה מיידי, והרצון הוא תמיד יותר איטי, מתבונן, עמוק ומחובר.
שוב, על המצוקה והחוויה אין בכלל שאלה, ואני חווה וחוויתי אותה לא פעם בחיים שלי, ואני מדבר דווקא מתוכה ולא כאדם מבחוץ. צריך לדבר על מיניות, צריך לתת מקום לחוויה הפנימית של בנות ובנים צעירים וצעירות שמרגישים את הצורך הזה בכל נפשם ומאודם, ואין שום מקום לפסול את החוויה הזו.
אבל, מכאן ועד לומר שקידוש המיניות לאחר החתונה הוא מיותר, לומר שבעצם ההלכה היא בסך הכל “הוראות למכונת כביסה”, ואנחנו הרי בני אנוש ואנחנו קצת יותר מפותחים מההלכה, ושבעצם אם אנחנו במצוקה אז הפתרון הוא ללכת הפוך מהמצוקה ולתלות את עיקר המצוקה בהלכה, או בעולם הדתי, זה כבר לא מדוייק בעיניי.
אני חושב שיש המון נזק בחינוך הדתי ובהשקפה הדתית, ויש המון עבודה לעשות שם, אבל אם תבוא אליי בחורה בת 19 עם תסכול עמוק אני לא אמליץ לה ללכת לשכב עם חבר שלה, מהסיבה הפשוטה, שאולי בשבילה זה בכלל לא הדבר הנכון לעשות. לפטור בכזו קלילות שיש לי רצונות אז בוא נעשה איתם משהו, זה פתרון פשוט לא מדוייק. המצוקה היא הרבה יותר עמוקה מזה, ולכן גם הפתרון צריך להיות הרבה יותר עמוק מזה.
היחס של אורית נבון אל ההלכה, גם בסרטון הזה וגם בסרטון על השבת, בעצם שופך את התינוק עם המים. יש שם הנחת יסוד שכל העולם הזה בכלל לא רלוונטי כבר, ועבורנו הוא פאסה, ובואו נתקדם. ובעיניי, זה דיון לא מדוייק, כי זו בכלל לא הנקודה. הנקודה היא המבט על הנערים והנערות, היכולת לתת מקום לחוויה שלהם, להיות בחמלה כלפי המצוקה המאד אמיתית וקשה הזו, וליצור כלים באמת עמוקים שמסוגלים להתמודד עם מציאות של חטא בכלל (ולא רק חטא מיני) , כמציאות שהיא אנושית ולגיטימית, החטא נועד כדי להביא לצמיחה, לגדילה. אפשר לטעות, אפשר ליפול, וכל רצוננו הוא ללמוד ולצמוח להיות אנשים עמוקים בעלי בחירה שמסוגלים לפגוש מצוקות וכאבים בלי לברוח לפורנו, סרטים, אוכל ויחסי מין.
