“וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ…”
***
כשהחשמונאים הגיעו לבית המקדש לאחר הנצחון הגדול, ככל הנראה חשכו עיניהם.
אפשר רק לדמיין את מצב המקדש אחרי שהיוונים טימאו אותו. הכל הרוס ומובלגן. שברי כלים וזכוכיות בכל מקום, יריעות קרועות, דלתות ומשקופים שנקרעו ממקומם.
ובתוך כל ההרס המזוויע הזה, נמצא “פך קטן חתום בחותמו של כהן גדול”. לכאורה, מה הנחמה בזה? הכל הרוס לחלוטין, מה יעזור עכשיו פך שמן קטן וגלמוד? איך בדיוק הפך הזה ישיב את הכל על כנו? להיפך, זה עצוב שזה הדבר היחיד שנשאר, צריך להתאבל על כל ההרס ולבכות את אותו פך שמן גלמוד שרק מעצים את גודל הזוועה.
***
” וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף־עַל־פִּי־כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב… כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל־כָּל־פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה” (ליקוטי מוהרן רפב)
***
ר’ נחמן מכיר היטב את נפש האדם, ועל כן הוא מבין שאם הוא נותן עיצה להתנחם בנקודה אחת קטנה שהיא טובה, כשהכל מסביב רע ושבור והרוס, נפש האדם מיד תגיב ‘כן אבל… ‘. ולכן הוא חוזר ומדגיש ומשתמש בשפה של שכנוע אף על פי כן. כי הנפש רוצה את הכל, היא רוצה את הטוב השלם, וכשהכל הרוס מסביב, היא לא מתנחמת בקצת. מאידך, כשהנפש במצב ירוד, אין לה מספיק כוחות להפוך הכל לטוב, ועל כן היא צריכה להתחיל בצעד אחד קטן, ולהוסיף עליו אור וצעד נוסף בכל פעם.
***
אחרי שמצאו החשמונאים את פך השמן הקטן הם הלכו צעד צעד עד שתיקנו את חג החנוכה:
“וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ
וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ
וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ”
***
בנר שמיני, מסוגל אדם פשוט שבפשוטים לפעול בתפילה מול הנרות מה שלא מסוגלים צדיקים גדולים בתפילת נעילה של יום כיפור.