התבוננות במילה החמצה, מביאה אותי לחשוב שתחושת ההחמצה נובעת אך ורק ממני. מתוך החוויה האישית שלי כלפי אותו הדבר שעבר לידי ולא הגיע אליי. כשאני “מחמיץ” משהו, הכוונה היא שאני הופך אותו לחמוץ, או אם תרצו ל-חמץ בהקשר של פסח שמתחיל לבצבץ באופק האביב המתקרב. אז בעצם, חווויית ההחמצה היא פעולה או רגש שאני מפעיל מתוכי, אני הפועל, והאירוע/אדם/מושא נחשק – הם הנפעלים עליהם אני מחיל את החמיצות הפנימית שלי.
ב’מעשה מחכם ותם’ של ר’ נחמן, החכם הוא המחמיץ האולטימטיבי, הוא חי בתחושת החמצה תמידית, ואף פעם לא שמח בחלקו. לעומתו התם, חי בתחושת מלאות ואין דבר שמזיז אותו או מעורר אצלו את זיק המחשבה המציק “אולי החמצתי משהו?”.
יש לנו איזו נטיה פנימית לזלזל בסגנון המחשבה התמים שאומר: “אני לא מחמיץ את מה שלא שייך לי”. אנחנו נוטים לזלזל בזה כי זה נראה לנו נוח להאמין בזה, כאילו אין בזה מאמץ. כאילו זה טפשי מדי לחיות באיזו תחושה פסטורלית שהכל כל כך פשוט. וזה מגרד לנו בגב מרוב שזה מעצבן!!
אבל נראה לי, שדווקא השקיעה באובדן היא האופציה היותר קלה, יש בתחושת ההחמצה משהו מאד רומנטי ונוגה, ולמי שתוהה על כך שיקרא סיפורים של ש”י עגנון שהיה אלוף ההחמצות. יש משהו נוח בלהתאבל על מה שהפסדת. זה כמו ללכת לישון בשעת משבר.
יותר קשה – להאמין.
“שוב אני לבד
מה אני הולך לעשות עם זה
לא לישון בימים לקום להאמין”
(אביתר בנאי)
