בימי מאורעות תרפ”א יצאה כנופייה ערבית ממסגד חסן-בק [ביפו] לעבר השכונות היהודיות הסמוכות, כדי להתנפל על דיירי הבתים הקיצוניים. המגינים היהודים יצאו לקראתם והתלקחה מלחמת-יריות הדדית. הרב עוזיאל התעטף בגלימתו הרבנית ויצא למקום המערכה. בהתקרבו לסימטאות מנשייה ובראותו את הערבים מרחוק ביקש מהיהודים להפסיק את היריות, התקדם יחידי לעבר הערבים וביקש אף מהם להניח לשעה קלה את נשקם. השייח’, שעמד בראש הערבים, נענה לבקשתו של החכם באשי היהודי בהתייצבו בשטח-ההפקר, בין שני המחנות, פנה בדברים נלהבים בלשון-ערב אל הערבים לאמור:

לא במקרה הוא, שהארץ הזאת יותר מכל הארצות שבעולם עברה מממלכה לממלכה ומגוי אל גוי, מאז גלה ישראל ממנה, עד אשר נכבשה לפני ממלכות-ההסכמה וניתנה הצהרת-בלפור, המאפשרת הקמת בית-לאומי ליהודים בארץ-אבותם… אוצרות-הברכה הטמונים באדמת ארץ-ישראל, שקצתם נתגלו ורובם עתידים להתגלות, יביאו אושר ועושר, ברכה ונעימות לכל התושבים של הארץ הנפלאה, שעין השם מלווה אותה מראשית השנה עד אחריתה. מושיטים אנו לכם יד-שלום כנה ונאמנה ואומרים: הלא כל הארץ לפנינו, שכם אחד נעבד אותה, נגלה אוצרותיה ונחיה בה כשבת אחים גם יחד. דעו והאמינו, כי דבר השם יקום לעולם. השלימו אתנו ונשלימה אתכם. ויחד נהנה כולנו מברכת-השם על ארצו בשקט ושלווה, אהבה ואחווה.

הוא הפסיק לרגע את דבריו, התקרב יותר אל הערבים, וקרא אליהם בהתלהבות רבה:

בני דודנו! אברהם אבינו, אבינו המשותף, אבי יצחק וישמעאל, בראותו כי לוט בן-אחיו מצר רגליו וטוען שאינם יכולים לשבת יחדיו, והוא מעורר מחלוקת בין רועי שני עדרי הצאן, אמר אליו: “אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו”. אף אנו אומרים אליכם, הארץ תישא את כולנו, תפרנס את כולנו, ונפסיק את המריבות בינינו. אנשים אחים אנחנו.

הערבים הקשיבו בדומייה לדבריו והתפזרו בשקט. כעבור שעות, אחרי ששוטרים אנגלים סיירו במקום והסיתו את הכנופייה הערבית, נתחדשו היריות.

(ש’ דון יחיה, עמ’ 77)