על אחת כמה וכמה, מלך מלכי המלכים שצייר ברוב טובו וחסדו נופי אינסוף, ודקדק בכל חיפושית וזבוב ובכל בעל כנף, ובחר ברצונו וברוב חכמתו כל עשב ועשב שיפנה לשמאל ואז לימין על-פי שלטון הרוח הנושבת.

בוא וראה, כמה יקרה בעיני ה’ יתברך כל תנועה ותנועה של האדם, שבכל יום ויום מחזיר ה’ יתברך נשמתו של האדם בכל יום מחדש, ומחזר אחריו ומאמין בו שיפיח חיים בכל דיבור ודיבור ובכל תנועה ותנועה שלו שנאמר “ובחרת בחיים”. בחיים מדוייקים דייקא.

“ילד, מה אתה רוצה? תגיד כבר!”
אם נדחוק את הלב הוא רק יתכווץ ויתרחק, כמו ילד. ממש כמו ילד שבוכה כשצועקים עליו. בשביל לדבר עם הלב צריך לעזוב את ההיגיון. להסביר לילד בצורה רציונלית שאין מפלצות מתחת למיטה זה לא הסבר מספק. ילד צריך נחמה. מילים רכות. ניגון. הלב צריך הקשבה, לא הסברים. לא הגיון. לא התוכן הוא זה שחשוב אלא המנגינה. ה-איך. ‘רחמנא ליבא בעי’. נקודת הלב היא חמקמקה, אין שום אפשרות לתפוס אותה באמת כי היא נקודה ריקה ‘ולבי חלל בקרבי’. מה שיש בתוך הלב זה תנועה. אלו חיים.

כשהלב סגור. התנועה מוגבלת, והכאב גובר.
כשהלב פתוח, הכל נפתח, והכל אפשרי, ואין פחד בעולם.
תדברו אל הלב שלכם. תדברו עם חבר טוב.
תדברו את עצמכם השנה הזו.
תהיו חדשים. תהיו אהובים.

#נפשי_יצאה_בדברו
#שנה_ברוכה_של_גשמים_בעיתם_ולבבות_פועמים

“יש מגירות שעדיין אנל’א פותח/ עד שיוסיף בי אור” (לילה כיום יאיר – אביתר בנאי).
להרבה מאתנו יש שאיפות להגיע רחוק בחיים, להשיג מטרות, לכבוש פסגות ולהגשים חלומות. היינו שמחים להגיע מיד מעבדות פרך במצרים למתן תורה בהר סיני. מה יותר נפלא מלדלג על ההרים ועל השלבים המפרכים בדרך? אולם בספירת העומר, אנחנו נדרשים לצעוד בכל יום צעד אחד קטן. כל אחת מאותן ספירות אלו הם חדרים בנפש שלנו שמוטל עלינו לטהר ולנקות, ובכל פעם שאנחנו מתקדמים ועושים צעד קטן עלינו לשהות ולנכוח בו. כמה מוכרת לנו המציאות הישראלית שמדברת תמיד על השלב הבא: “כשאסיים תיכון אלך למכינה. כשאסיים מכינה, אתגייס לצבא. כשאסיים צבא אצא לטיול. כשאסיים טיול אתחיל תואר. כשאסיים תואר אתחתן וכו'”. בכל שלב שבו אנחנו נמצאים מנקרת בנו התחושה שהאושר טמון בשלב הבא, אבל אף פעם לא בשלב הנוכחי.
לפני כמה שבועות צפיתי בהרצאה של בחור בשם ניק וויצ’יצ’ (מומלץ ביותר). הבחור הזה נולד באוסטרליה ללא ידיים וללא רגליים, למעט גף אחד קצר במקום שבו אמורה להיות רגל שמאל. כל ההרצאה הדמעות עומדות בגרון למראה השמחה והאמונה של הבחור הזה שמעולם לא ויתר לעצמו – “אם אני רוצה ללכת מקצה אחד לקצה שני, אני חייב לעשות צעד צעד, בלתי אפשרי לעשות שני צעדים בו זמנית” הוא אומר בחיוך זוהר. במעשה מחיגר של ר’ נחמן מברסלב, החיגר מוצא את עצמו במצב שהשאירו אותו לבד ובזזו לו הכל. בעקבות מוגבלותו הוא נאלץ לזחול על הרצפה על-מנת לכלכל את עצמו באכילת עשבים. אחת התחושות הקיומיות שלנו כשאנחנו בתהום היא תסכול עמוק “אני נמצא כאן, כל-כך נמוך, איך אני אמור להגיע לנקודה הרחוקה והגבוהה ההיא? אני כל-כך רחוק וחלש”.

“הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב”
(אהוב יקר/ רונית שחר).
ספירת העומר איננה רק העיסוק במספרים, אלא כמו שכתוב בספר היצירה – “וברא את עולמו בסֶפֶר(כתב) סְפַר(מספרים, ספירות) וסיפּוּר”. הסיפור הוא היכולת לחבר בין האותיות למספרים. שלושים ושתיים נתיבות החכמה שבהן נברא העולם הן החיבור בין 22 אותיות ל-10 הספירות. שלושים ושתיים הן בגימטריא – לב. אם נקרא טקסט מתוך ספר נוכל להבין את המילים בראש ובשכל, נוכל אפילו לשרטט בשלבים את השתלשלות הדברים. אבל רובנו שוכחים לשאול את עצמנו – האם הלב הבין? הראש מבין מהר, הלב לוקח לו זמן. ספירת העומר היא הזמנה לשהייה ונוכחות בחדרי הלב שלנו, הזמנה לטיהור ועיבוד של כל יום ויום וכל שלב ושלב. הפעם ננסה לא לדלג על ההרים, ננסה להביא את המלך לחדרי ליבנו.

זמנם של החשמונאים הוא תחילת זמנה של תושב”ע. עומקה של מלחמת היוונים ביהודים, היא המלחמה של החכמה הכתובה בתורה הלא כתובה. חכמת היוונים מושתתת על המדע המאורגן ע”י כללים והגדרות, ולפיכך מנוסח ומהודק היטב, ונדרש להיכתב. יסודה של חכמה זו היא באסתטיקה ובחיצוניות.

החכמה היהודית שמבקשת להתעורר באותה תקופה היא החכמה הפנימית של הדיבור האישי החי, החיפוש אחר החיות הדינמית שאיננה מנוסחת ומקובעת בכתב. הרוח המרחפת בין חללי האותיות הכתובות. המלחמה היא על תורת חיים, ששורשה בעבודת ה’ ובמסירות נפש.

היום, כמו אז, יש שמבקשים לשכתב את התורה לכללים ועקרונות ברורים, נהירים ומהודקים, וכך החוקר ואף הלמדן, עלולים להפוך את ה’תורה’ ל’חכמה’.

שנזכה למצוא את הדיבור שמעורר את הלב מתוך התורה שבע”פ, תורת החיים, שאיננה מקפיאה את האדם על שמריו. שנזכה להיות יהודים בתוך עולם של תרבות יוונית.

[הרעיון לקוח ומעובד מתוך המאמר “דברים שבעל-פה”, מתוך הספר “להאיר את הפתחים”, של הרב שג”ר]