שלושה שלבים עיקריים יש בזוגיות שחוזרים על עצמם, והם מקבילים לשלבי הנסירה.
שלב ראשון: אחור באחור – התאהבות. בתחילת כל קשר יש התאהבות שאיננה אלא אהבת עצמי. בשלב הזה אנחנו רואים בעיקר את עצמנו, ומזהים בבת הזוג חלקים חסרים בנפש שלנו, ועל כן אנחנו מרגישים מבושמים. מאידך, אנחנו מחוברים אל בת הזוג, כמו אדם וחווה, אבל לא בצורה של מפגש, אלא בצורה של תלות והיבלעות.
שלב שני: הנסירה – ריבים ומתחים בזוגיות. זה השלב שבו מתחילים לזהות את הפירוד בין הגופים. לכל אחד רצונות אחרים, ושאיפות אחרות. שם כל הפחדים מתחילים להציף את הזוגיות, לפעמים עד כדי כאב.
שלב שלישי: פנים בפנים – אהבה. אם יש תקשורת נכונה, ויש אמפתיה ויכולת לראות באמת את הכאב והרצון של הצד השני, נוצר מפגש עמוק ומפרה של פנים בפנים, של שתי ישויות נפרדות שלא תלויות אחד בשניה.
***
חודש אלול הוא שלב התאהבות/ אחור באחור. המלך בשדה, המלך נגיש ונוכח בכל מקום. אפשר לפנות אליו ולשפוך את שיחנו לפניו. זה הזמן בו אנחנו נזכרים מבקשים ומתרגשים לנוכח פני השם.

ראש השנה, הוא שלב הנסירה. כמו שכתבתי בעבר, אין וידוי בראש השנה. יש שתיקה, יש שופר שמחליף את הדיבור והוא זעקת השבר והתהום הפעורה בינינו לבינו. יום הדין מרחיק את השם מעלינו, כי בו אנחנו ממליכים אותו על כל העולם. הוא כבר לא רק שלנו כמו בחודש אלול.

יום כיפור, ובסיומו סוכות – הם השלב השלישי של הפיוס, האהבה, המפגש של פנים בפנים. הסוכה שעוטפת אותנו בבחינת ‘וימינו תחבקני’. סוכת השלום שהיא גמר הפיוס והמפגש האמיתי והנוכח הבלתי תלותי.
***
השם ברא את העולם מאבן השתיה. שתיה מלשון ‘ שיתין’, דהיינו תהומות של חלל פנוי שממוקמים מתחת למזבח בבית המקדש. המדרש מספר שכשהשם ברא את העולם הוא הפריד בין מים עליונים למים תחתונים, מה שיצר את התהום והפער הקיימים בעולם, בין אדם לזולתו, בין איש לאשתו, ובין אדם לאלוקיו. מים אלו נקראו מים בוכים. המים התחתונים רצו להתאחד עם בוראם ואיימו לשטוף את העולם. בדיוק כמו שלב הנסירה בזוגיות, השלב שבו כל הפחדים עולים ומאיימים לשרוף הכל. השם הבטיח להם שיהיו עתידין להינסך על גבי המזבח. הרב שג”ר מסביר שניסוך המים, הוא הפיוס וגישור על התהומות שנוצרו בבריאה. זה הזמן של יום כיפור וסוכות להביא מים מנחמים ומפייסים שמביאים איתם את הריפוי, את האהבה והשלום.

*בתמונה – מלצר הודי שהחליט לעשות מחוות שלום ופיוס מקסימה

כשהייתי באומן, רב אחד אמר דבר תורה קצר לפני התקיעות מתוך ליקוטי הלכות אורח חיים חלק א’, הלכות ראש השנה, הלכה ד’, אות ב’:

“וְזֶה שֶׁאָסְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ”ל לְהַזְכִּיר שׁוּם וִדּוּי שֶׁל חֲטָאִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה….וּמִתֹּקֶף הַדִּין אָז אָסוּר לְהַזְכִּיר שׁוּם חֵטְא וְעָוֹן שֶׁלֹּא יִתְגַּבֵּר יוֹתֵר חַס וְשָׁלוֹם, וְכַנַּ”ל, כִּי אָז הוּא הַתְחָלַת הַתְּשׁוּבָה כַּנַּ”ל…בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צְרִיכִין לִדּוֹם וְלִשְׁתֹּק וְלִבְלִי לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּר (כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר), וַאֲפִלּוּ הַחֲטָאִים אָסוּר לְהַזְכִּיר כַּנַּ”ל. וְזֶה בְּחִינַת דֹּם לַה’, וְזֶה בְּחִינַת תְּקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, זֶה בְּחִינַת דֹּם לה’, כִּי אֵין לָנוּ פֶּה לְהָשִׁיב וְאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר לְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל חֲטָאֵינוּ, רַק אָנוּ קוֹרְאִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בְּקוֹל לְבַד בְּלִי דִּבּוּר בִּבְחִינַת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה’ – מֵעֻמְקֵי דְּלִבָּא. וְזֶה בְּחִינַת קוֹל הַשּׁוֹפָר, בְּחִינַת מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי י”ק. כִּי בִּתְחִלַּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁאָז אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר כַּנַּ”ל וּצְרִיכִין רַק לִדּוֹם וְלִשְׁתֹּק כַּנַּ”ל, אָז קוֹרְאִין אֵלָיו יִתְבָּרַךְ רַק בְּקוֹל לְבַד.”

בראש השנה אין וידוי דברים. לא מבקשים סליחה, ולא מתחרטים, רק ממליכים את השם בעולם. אבל למי ששם לב בין סדרת תקיעות לחברתה, יש נוסח של וידוי בסידור שכתוב שצריך רק להרהר בו בלי להגיד אותו בפה. כלומר – לשתוק אותו. אני לא יודע איפה הייתי 29 שנים בראש השנה עד שקלטתי את הקטע הזה, אבל וואללה זה העיף אותי.

אחד העקרונות החשובים ביותר ביחסים בין אישיים שאנחנו לומדים מחז”ל הוא שאי אפשר לנסות לרצות אדם בשעת כעסו. למה? כי הדם שלו חם. הפנים שלו צמודים מדי לחלון הראווה שממנו הוא רואה את הסיטואציה עליה הוא נאבק. צריך לחכות להתקררות כדי לפייס ולרצות. ככה העולם בנוי.

כך גם בעולם התשובה. ר’ נחמן מלמד אותנו בתורה ו’ המפורסמת שכדי לעשות תשובה קודם אדם צריך ש”ישמע בזיונו וידום”. תמיד רואים את זה בסרטים שכשאחד מבני הזוג מגלה שבן הזוג השני בגד, הם ישר יגידו “זה לא מה שאתה חושב”. בסיטואציות האלה, כל דיבור שאתה מוסיף, אתה רק מרחיק את עצמך עוד ועוד. שם זה מקום השתיקה, ההתבוננות, ההכלה, ההבנה שטעיתי והיכולת שלי להיות נוכח שם לכמה רגעים, לפני שאני מסביר את עצמי למישהו. אחר כך בשלב השני, אפשר לתמלל את החטא, את הסיטואציה, ולעשות תשובה על התשובה הראשונה. תשובה של דיבור על תשובת השתיקה.

זה מזכיר לי את השיר:
“איך שיר נולד? כמו תינוק, בהתחלה זה כואב, אחר יוצא החוצה – וכולם שמחים”

שנדע לשורר את שיר התשובה שלנו מתוך שמחה,
שנדע לשתוק מתי שצריך, ולדבר מתי שצריך,
שנהפוך את התורות הללו לתפילות
שיבקעו שערי שמים לגאולה פרטית וכללית