לפעמים אלול זה כמו גל גדול שעוד רגע נשבר עליך, ובמקום לעמוד מולו אתה צולל מתחתיו מחכה שיעבור. זה כמו איזה יום לחוץ בעבודה שאתה בטוח שאם תסנן כמה טלפונים וכמה מיילים, עד שמישהו יקלוט – היום יעבור וכבר תהיה בחוץ בדרך הביתה. זה כמו לעצום עיניים בגשם ולחשוב שזה ימנע מהגשם להרטיב אותך. זה כמו איזה דו”ח חניה שאתה בטוח שאם יעבור מספיק זמן ולא תשלם, הם בטח ישכחו מזה.
לפעמים אלול זה בדיוק הרגע הזה שאין לך כוח לקום מהספה באמצע סדרה טובה, שוב להתלבש אחרי מקלחת, בשביל לפתוח למי שדופק על הדלת….
“פשטתי, את-כותונתי–איככה, אלבשנה; רחצתי את-רגליי, איככה אטנפם….קמתי אני, לפתוח לדודי; וידיי נטפו-מור, ואצבעותיי מור עובר, על, כפות המנעול….פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר…”