אחד המאמרים שהכי אהבתי לקרוא לקראת פורים הוא ‘רשפי אש’ של הרב שג”ר מתוך החוברת ‘פור הוא הגורל’. הרב שג”ר מצטט במאמר את הרב סולובייצ’יק:
“בודאי ישנה בי נטייה רוחנית לאלגיה, למלנכוליה דתית, איזה מיתר רב חשיבות מתחיל רועד בי כשאני שומע את הנגינה העצובה של ‘כל נדרי’ או של הקדיש שלפני מוסף בראש השנה…גל עצבות פרדוקסאלית שזורת גילה חרישית מציף את תודעתי ואני מרגיש עצמי פדוי וגאול”
וכך ממשיך הרב שג”ר וכותב:
“לא פעם נתפסת השמחה כשטחית בהשוואה לטראגי ולמלנכולי: המגע עם העמוק עובר על פי רוב דרך התהומי, ושוכן הוא בכיליון של כלות הנפש”
דימוי האדם הקדוש והנעלה הוא האדם המלנכולי, המיוסר. לא רק בעולם הדתי אלא גם בעולם האמנותי הדבר נוכח מאד בדמות ‘האמן המיוסר’. לצערנו השפעות הנצרות וקדרותה חדרו גם ליהדות, וגם אנכי מצאתי את עצמי שנים מחפש להיות ‘מורכב ועדין’ על ידי ייסורים ולב נשבר.
חכם דוד מנחם סיפר פעם בשיחה ששאל את רבו המקובל מהי קדושה, רבו לא ענה לו. אחרי כמה זמן, הגיע חג הסוכות, והרב לא שכח את שאלתו של חכם דוד ואמר לו – “זוכר ששאלת אותי מה זה קדושה?”. לקח הרב בורקס, בירך ‘בורא מיני מזונות’, אכל ממנו ואמר לחכם מנחם “הדא (זו) קדושה”
אז לכל מי שנתקל במאמר של הרב שג”ר, שיקרא אותו, יש שם רעיונות מופלאים מאד. אבל שיזכור, קדושה איננה חייבת להיווצר מתוך מלנכוליה. אולי אפילו עדיף שלא