“עיקר התשובה הוא עד שיאיר עיניו, שיהיו זדונות כזכויות, רוצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה’ יתברך.

התשובה – היינו שמשיב אותו דבר אל ה’ יתברך; רוצה לומר שמכיר שהכל פועל ה’ יתברך וכוחו, אפילו המחשבה טרם נוצרה בליבו של אדם…נמצא ה’ יתברך נותן לו כוח אז גם בהעבירה, ועל ידי זה, אחר התשובה הגמורה הוא זוכר שזדונות נעשין זכויות, כי גם זה היה רצון ה’ יתברך כך.”

(צדקת הצדיק אות מ’ ו- ק’)

הרב שג”ר מסביר את הפסקאות הקצרות הללו בדיוק רב:

“משמעות העניין היא, שהתשובה הגבוהה – תשובה מאהבה, איננה הכרה באחראיות לחטא וחזרה ממנו, אלא דווקא התנערות ממנה (מהכרה זו), פרי התובנה ‘שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה’ יתברך’.
בלשון אחרת – התשובה הינה קבלת עצמך גם כחוטא, מתוך הארה שלא אני עשיתי את עצמי אלא ה’ יתברך.
הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו, הינה דווקא בקבלת עצמו כפי שהוא.”

[כל הקטע כולל הפסקאות של ר’ צדוק מובאות בספר “שובי נפשי” של הרב שג”ר עמ’ 126-127]

לפעמים כשאנחנו שואפים למקום גבוה יותר, אנחנו נלחמים בעצמנו, מקטינים את כוחנו ומתכחשים לזהות ולאנושיות שלנו, לשבריריות שלנו. לפעמים דווקא היכולת לתקן היא לא המלחמה חסרת הויתורים, אלא דווקא היכולת לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, להשלים עם חסרונותינו, ולהבין שגם הם ניתנו לנו, וגם הם חלק בלתי נפרד מאיתנו בדיוק כמו היתרונות שבנו.

דווקא ההפרדה שאנו נוטים לעשות אצלנו בראש, בין היופי שבנו לכיעור שבנו, בין הנקודות החלשות לנקודות החזקות – (ההפרדה הזו) מחלישה אותנו , משום שהיא אונסת את המציאות ואת הנפש שלנו לתודעה חצויה וחלקית.

דווקא אז אנחנו יותר חלשים, דווקא אז גם נקודות החוזק שלנו משחקות לרעתנו. מרוב שאנחנו מכווצים שרירים ותודעה בכדי להילחם, אנחנו נסגרים בתוך עצמנו ולא מסוגלים להיפתח לסביבה ולהיעזר בה.

שנדע להפוך את כל הזדונות לזכויות מתוך תשובה שלימה באמת – שנשיב הכל אל ה’ יתברך. שנדע שהכל הכל ממנו. שנדע לקבל את המציאות ואת עצמנו כמו שהיא.
“גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה” (תהלים קלט יב)

דווקא ברגע הזה השינוי הכי גדול יגיע…
שבת שלום!!

שביר / אביתר בנאי

“אני לא עשיתי אותי
אני לא עשיתי אותך
מצחיק להודות שאני מצפה
שהכל ילך כמו שאני רוצה
יושב על הכיסא ומסדר
מי לא עשה לי וכמה לא פייר.

אני לא עשיתי את הים
אני לא יודע לאן
בכל זאת עדיין אני מרגיש
רק את עצמי ולכולם אדיש
יושב במרכז והכל שלי
העולם הזמן ומי שאיתי

שביר
הכל ברגע נשטף
מתנה
כל נשימה, כל נשימה”

נ.ב.
מוצ”ש הוא התאריך המיוחד י”ח אלול המכונה בחב”ד – חי אלול. יום הולדתם של הבעש”ט והאדמור הזקן בעל התניא. לא לשכוח לחגוג להם 🙂

“תשוקה גדולה במסווה של רומנטיקה”
(מתי נתנשק)

“תאווה לבשר אישה
זה כמו סתם תיאבון לבשר …
צריך להפסיק לשקר בטלויזיה
על אהבה
לקחת אחריות על הילדים”
(אמביציה)

“ילדים מסתכלים בתמונות במחשב בהפסקה
אני עושה את זה גם, עושה את זה גם, וזה מרגיש לי רע.

לאהוב לאכול זה לא לאהוב,
לאהוב לאכול, זה לא אהבה,
פשוט לועס דורס הורס נועץ נואף לועס ובולע”
(גנב)

“חושב אני רעב, כואב אני חושב
נמאס להסתובב רעב כמו זאב”
כשאת קוראת בשמי,
פתאום אני חושש,
אולי זה לא אני.
את כל כך יפה, זה לא יאמן…”
(האיילה והזאב)

“את מי אני אוהב? אותך או אותי?
למי אני נאמן? לך או לי?”
(מתנות)

אתמול הייתי בהופעה מיוחדת ביותר של אביתר בנאי בבארבי, שבה הוא חוזר לשירים הישנים שלו. וכן, הוא שר את כל השירים שלא חשבתם שהוא ישיר (אמנם עם צנזור קל) אבל היה מרטיט ויוצא דופן יותר מכל ההופעות שהייתי בהם. הוא היה חי פתאום, כמו נער שמתנער ומתעורר מחדש, חוזר לכוחות הצעירים של פעם ומרגיש בכל הכוח. כבר חשבתי שראיתי את כל ההופעות שלו, ושהוא לא יכול יותר להפתיע אותי. אבל אתמול הוכח שזו טעות.

בכל אופן, מה משותף לכל השירים האלו?
כבר ציטטתי פה פעם את השיר, “גנב” בעניין לימוד תורה לשמה, וזה עניין די קרוב אבל אני אנסה לתת דגש טיפה אחר. המוטיב החוזר כאן הוא כפול.
המוטיב הראשון מנסה לברר לעצמו מהי האהבה? שואל את עצמו שאלות על אהבה. כשאני אוהב מישהי, את מי אני באמת אוהב, אותה או אותי? כי הרי כשאני בקשר מוצלח, זה עושה לי טוב בפנים, אני שמח. אני מקבל מזה הרבה דברים, אני מקבל חום, ופירגון, ותמיכה ואוזן קשבת והתרגשות, וקרבה גופנית. אבל בעצם כל הדברים האלה הם בשבילי. ומה אני עושה בשבילה?

המוטיב השני שיוצא מתוך השאלה הזו, היא ההתייחסות לאשה כבשר. אני חושב שאביתר מביע פה תסכול עמוק על התחושות שמתעוררות בתוכו כשאשר הוא עומד מול אישה, והתחושה הבסיסית האינטאיטיבית שעולה בו היא אכילה. “את כל כך יפה, זה לא ייאמן” – זה משפט אירוני שמבקר את עצמו, שהרי לפני רגע הוא מתייחס אל עצמו כזאב רעב.

“צריך להפסיק לשקר בטלוויזיה על אהבה”
הרבה דברים חיצוניים בתרבות שלנו, מזינים את התפיסה שלנו על אהבה באופן הזה. הפרסומות, הסרטים, התרבות המערבית שמכתיבה לנו איך האישה צריכה להיראות, ואיך הגבר צריך לתפוס את האישה. בדגש על המילה “לתפוס”. אהבה היום צומחת בתודעה שלנו מתוך קונוטציה של “שימוש”. אני אוהב=אני משתמש.

אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו, שאנחנו מתקשים לשבור את הקונספציה הזו ולהיפתח לקונספציה חדשה, שבה אני פונה אל האחר, החוצה ממני, אל המקום שבו אני פחות בטוח בעצמי, אל המקום שבו לא כל העולם סובב סביבי, ונקודת המבט היא לא דרך הענייים שלי.

אתמול אביתר סיפר על אדם שנופל מצוק, ונאחז בשיח. אלוהים בא ואומר לו, אתה רוצה שאני אציל אותך? הוא אומר – כן!!. אתה בטוח? הוא אומר – כן…למה אתה שואל? (זה כבר יותר מלחיץ כששואלים ככה). ואלוהים עונה – כי אם אתה רוצה שאציל אותך, אתה צריך להרפות מהשיח.

נראה לי שזו התחושה שלנו כשאנחנו בכלל מנסים להשתחרר מהתפיסות המקובעות שלנו, ולפנות החוצה כלפיי מישהו, לסמוך עליו באמת, להיות נאמן לו ולא רק לעצמנו.

“הייאוש הבשר הגאווה,
אוייבים גדולים שאני טיפחתי…”
(תחרות כלבים)

הפחד,
הוא רגע,
זה רגע
לפני,
בין לילה ליום,
הפחד
הוא שער…”
(מתנות)