איך מה שקורה בעולם הוא השתקפות של הפנימיות שלי ולהיפך?
כָּל הָעוֹלָם מָלֵא מַחֲלוֹקוֹת. הֵן בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְכֵן בְּכָל עִיר וָעִיר. וְכֵן בְּכָל בַּיִת וּבַיִת, בֵּין הַשְּׁכֵנִים וּבֵין כָּל אֶחָד עִם אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ וּמְשָׁרְתָיו וּבָנָיו.
וְדַע, שֶׁהַכֹּל אֶחָד.שֶׁהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבִּפְרָטִיּוּת בֵּין אִישׁ וּבֵיתוֹ וְכַיּוֹצֵא כַּנַּ”ל הוּא גַּם־כֵּן מַמָּשׁ הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּין הַמְּלָכִים וְהָאֻמּוֹת. כִּי כָּל אֶחָד מֵאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, הוּא בְּחִינַת אֻמָּה מְיֻחֶדֶת וְהֵם מִתְגָּרִין זֶה עִם זֶה.

יש פה שתי הנחות: 1. העולם מלא במחלוקות. 2.הכל אחד. הדינמיקה בין בני הבית, זהה לדינמיקה בין ערים, ואומות וכו’.

כִּי הָאָדָם בְּעַצְמוֹ הוּא עוֹלָם קָטָן, וְנִכְלָל בּוֹ כָּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ.
וְעַל־כֵּן לִפְעָמִים כְּשֶׁאֶחָד יוֹשֵׁב לְבַדּוֹ בַּיַּעַר יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה מְשֻׁגָּע. וְזֶה נַעֲשֶׂה מֵחֲמַת שֶׁהוּא לְבַדּוֹ וְנִכְלָלִין בּוֹ לְבַד כָּל הָאֻמּוֹת, וְהֵם מִתְגָּרִין זֶה בָּזֶה. וּמֵחֲמַת זֶה יָכוֹל לְהִשְׁתַּגֵּעַ לְגַמְרֵי מֵחֲמַת הִתְהַפְּכוּת הַדֵּעוֹת שֶׁבּוֹ.

הכוחות המנוגדים פועלים בעולם. זו המציאות. והם גם מתנגחים ורבים אחד עם השני. אותם כוחות מתלבשים בכל מיני הופעות בעולם. זה יכול להיות בין אומות, זה יכול להיות בין בני הבית, וזה קורה גם בתוך כל אדם פנימה. מחלוקת פנימית. ולכן, אם אני לבדי ואני לא יודע איך לנהל את המרחב הפנימי שלי, אני באמת יכול להשתגע (זו הסיבה שרובינו שולפים פלאפון במצבים של לבד. להשתיק את הקולות האלו)

ושימו לב למשפט הבא:
אֲבָל כְּשֶׁהוּא בְּיִשּׁוּב בֵּין אֲנָשִׁים יֵשׁ מָקוֹם לְהַמִּלְחָמָה לְהִתְפַּשֵּׁט בְּכָל אֶחָד מֵהַבְּנֵי בַיִת אוֹ בֵּין הַשְּׁכֵנִים.

רבינו אומר דבר מדהים – כשאני לא מצליח לעשות שלום פנימי בין אותן קולות, ויש לידי אנשים, המחלקות הפנימית שלי מושלכת על הסביבה. פתאום מי שגר איתי בבית או לידי, הוא ביטוי של אחד הקולות הפנימיים שאני לא מצליח ליישב בתוכי.

אתם קולטים את זה?
זה מדהים ומטורף.

השורה התחתונה היא כזו (לעניות דעתי) – גזרתי משפט מתחילת השיחה ואסיים איתו:
וְאֵין מִי שֶׁיָּשִׂים עַל לִבּוֹ הַתַּכְלִית – שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הָאָדָם מֵת, כִּי הַיּוֹם שֶׁעָבַר לֹא יִהְיֶה עוֹד, וּבְכָל יוֹם הוּא מִתְקָרֵב לַמִּיתָה.
אני מרגיש שרבינו אומר לנו פה – תפסיקו להתעסק עם המחלוקות עצמן. זה לא העניין האמיתי! יש תכלית לעולם, יש תכלית למציאות שלנו כאן. המחלוקות מסיטות אותנו מהתכלית האמיתית.

לקריאת כל השיחה בשיחות הר”ן עז’

” וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה”

פרשת שמות. בני ישראל במצרים, קורסים תחת עבודת פרך. הם זועקים להשם מרוב כאב.
מקובלנו שפרשת השבוע מגלמת איזה מימד רוחני במציאות שמלווה אותנו. נכנסנו לימי השובבי”ם (ראשי תיבות של פרשיות השבוע הקרובות. ימים שנוהגים להתענות בהם. מן הזדהות עם הסבל במצרים):
וְזֶה בְּחִינַת שׁוֹבָבִי”ם שֶׁבָּהֶם נוֹהֲגִים הַכְּשֵׁרִים לְהִתְעַנּוֹת וְלִצְעֹק לַה’ יִתְבָּרַךְ בִּתְפִלּוֹת וּסְלִיחוֹת, כִּי בְּאֵלּוּ הַיָּמִים קוֹרִין בַּתּוֹרָה בְּעִנְיַן גָּלוּת מִצְרַיִם וּגְאֻלָּתָם שֶׁהָיָה עַל-יְדֵי צְעָקָה כַּנַּ”ל. וּכְמוֹ כֵן צְרִיכִין עַתָּה בַּגָּלוּת הַזֶּה כַּנַּ”ל

גלות מצרים מסמלת את כל הגלויות של כולנו, בכללי ובאישי. בעבר ובהווה :

וְזֶהוּ (יִרְמְיָה ג, יד) “שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים”, שֶׁעִקַּר כָּל הַצָּרוֹת וְהַגָּלֻיּוֹת רַחֲמָנָא לִצְלָן, הֵם עַל-יְדֵי חֶסְרוֹן הַדַּעַת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שׁוֹבָבִים, שֶׁכָּל אֶחָד הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם כְּמוֹ מְשֻׁגָּע וְשׁוֹבָב מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה נז, יז): “וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ”.

אתם מבינים?
אם אנחנו מרגישים בגלות, בצרה, זה רק בגלל חוסר יישוב הדעת. הקשר למאורעות הוא קשר פנימי שאנחנו יוצרים, הפרשנות שלנו למאורעות. כי מי שיש לו יישוב הדעת, לא ירגיש בגלות.

וּכְשֶׁיָּבִין הָאָדָם בְּעַצְמוֹ כָּל זֹאת אֵיךְ הוּא שׁוֹבָב וּמְשֻׁגָּע מַמָּשׁ, כִּי הוֹלֵךְ אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבּוֹ וְאֵינוֹ מִסְתַּכֵּל עַל תַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי, בְּוַדַּאי יָחוּס עַל עַצְמוֹ וְיִצְעַק הַרְבֵּה לַה’ יִתְבָּרַךְ, וְעַל-יְדֵי-זֶה יִזְכֶּה לְפִי בְּחִינָתוֹ לְהוֹלִיד הַמֹּחִין וְהַדַּעַת, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה עִקַּר הַגְּאֻלָּה בִּכְלָל וּבִפְרָט בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן כַּנַּ”ל.

בכל פעם שאני מרגיש בצרה, אני בסוג מסויים של שגעון. הסתלקה ממני הדעת שלי. לכן, כמו בני ישראל במצרים, אני צריך ללמוד לזעוק ולהתפלל להשם, ועל ידי התפילות, אני מוליד דעת חדשה, או כמו שאומרים בברסלב ע”פ הקבלה התחדשות המוחין.

שנזכה לצאת מהשגעון ומהשובבות!

אנחנו מתחילים השבוע את ספר שמות בשעה טובה. אחד הפסוקים המפורסמים ביותר בתחילת הפרשה הוא חילופי השלטון לאחר מות יוסף “וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף”.
רבי נתן מסביר שיוסף שהוא בחינת הצדיק, הוא בעצם זה שתמיד מחזיק במעלת מציאת נקודות טובות. למי שעקב קצת בלייבים בפייסבוק, למדנו על זה שמשה התפלל על עם ישראל אחרי חטא העגל, וע”י שמצא בהם נקודות זכות, גם בחוטא הכי גדול שבהם, כך הציל אותם מאבדון. זה תפקיד הצדיק.
הנה בלשון רבי נתן:

וְזֶה בְּחִינַת וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. יוֹסֵף הוּא בְּחִינַת כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁכֻּלָּם נִמְשָׁכִין מֵהַצַּדִּיק בְּחִינַת יוֹסֵף, שֶׁהוּא נְקֻדָּה הַכְּלָלִית שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשָׁכִין כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּכָל אֶחָד.

לעומת זאת, המלך החדש שקם על מצרים, (וכך גם כל הגלויות) הוא זה שעושה ההיפך – מוצא רק רע.
וּבְכָל יְמֵי הַגָּלֻיּוֹת, שֶׁכֻּלָּם מְכֻנִּים בְּשֵׁם מִצְרַיִם, בְּכָל פַּעַם הוּא בְּחִינַת וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ וְכוּ’, כִּי בְּכָל פַּעַם יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו מֵחָדָשׁ וְהוּא נִקְרָא מֶלֶךְ, בְּחִינַת מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל. וּמִמֶּנּוּ נִמְשָׁכִין כָּל הַהִתְנַגְּדוּת וְהַמְּנִיעוֹת שֶׁל הַמּוֹנְעִים וְהַחוֹלְקִים הָעוֹמְדִים בְּכָל פַּעַם.
מכירים את הביטוי מלך זקן וכסיל מהשיר של שולי רנד? זה מגיע מרבי נחמן.
מלך זקן וכסיל זה כינוי ליצר הרע, המלך החדש שלא ידע את יוסף.

שֶׁבְּכָל פַּעַם גּוֹזְרִים וְאוֹמְרִים דִּבּוּרִים רָעִים חֲדָשִׁים, שֶׁהֵם כְּנֶגֶד הָאֱמֶת שֶׁרוֹצִים לִמְנֹעַ וּלְהַפִּיל אֶת הָאָדָם עַל-יְדֵי זֶה מִתּוֹרָה וּתְפִלָּה וְכוּ’. וְזֶהוּ ‘אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף’, עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ כְּלֹא יָדַע. שֶׁעוֹשִׂים אֶת עַצְמָם כְּאִלּוּ לֹא יָדְעוּ כְּלָל אֶת מַעֲלוֹת הַצַּדִּיק בְּחִינַת יוֹסֵף, שֶׁהוּא כְּלַל הַטּוֹב שֶׁהִכְנִיס כָּל כָּךְ טוֹב בְּיִשְׂרָאֵל וְהֵם רוֹצִים לְהִתְגַּבֵּר לְבִלְבּוּלִים חֲדָשִׁים לְהַפִּיל אֶת כָּל אֶחָד חַס וְשָׁלוֹם, לְהִסְתַּכֵּל רַק עַל הָרַע לֹא עַל הַטּוֹב מַה שֶּׁבֶּאֱמֶת צְרִיכִין לְהֵפֶךְ כַּנַּ”ל.
(ליקוטי הלכות, עירובי תחומין ו’, אות יח)

כל יום בערך, קם עלינו מלך שלא יודע את יוסף. קם עלינו היצר הרע, הקול הפנימי הזה שמזכיר לנו בעיקר את הרע. הוא שוכח את יוסף, את היכולת ללמד זכות ולמצוא נקודות טובות. הקול הזה מתחדש עלינו כל יום, ובכל אנחנו עלולים להפסיק את המעשים הטובים שלנו, את ראיית הטוב שלנו.
העבודה שלנו היא להחזיר את יוסף למלוכה בכל יום ובכל שעה.

הגענו לפינת להפוך את התורות לתפילות.
אני ממש ממליץ לכם, מעודד אתכם ומדרבן אתכם ואותי, להשתדל מאד מאד ללמוד את מלאכת התפילה.
למה זה כל כך חשוב?
כשאנחנו רואים שמשהו חסר, או לא מספיק טוב, לרוב העין שלנו ביקורתית, עין חסרה. כך זה אצל רובינו. העניין הוא שתנועה פנימית כזו לרוב לא מצמיחה, אלא רק מורידה. יכולה אפילו להפיל לעצבות.

כוח התפילה, הוא כוח שמרגיל אותנו לעורר את הרצון שלנו. להתבונן על מה שחסר ואז לשאול את עצמי אז מה הרצון שלי כלפי החסרון הזה?. להפוך את החסרון, לגעגוע, לתפילה.

כמו שאמר מאיר בנאי ז”ל – אין אדם שאין לו תפילה. אני רוצה שהבן שלי יחזור בריא ושלם מהצבא. זו תפילה. כל הלוואי הוא תפילה. ולכן התפילה ממש לא שייכת רק לדתיים או למאמינים באלוקים. אלא לכל מי שמתגעגע לטוב.

אז הנה תפילה קו’, שמיוסדת על תורה ערב’ היום אם בקולו תשמעו – זוכרים?
זה ממש שיעור באיך להתפלל, ואיך להפוך תורה לתפילה.

“עָזְרֵנִי וְהוֹשִׁיעֵנִי בִּישׁוּעָתְךָ הַגְּדוֹלָה וְהַנִּפְלָאָה, שֶׁאֶזְכֶּה לְחַדֵּשׁ אֶת עַצְמִי בְּכָל יוֹם בְּתוֹסֶפֶת קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה בֶּאֱמֶת, שֶׁאֶזְכֶּה בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ בַּעֲבוֹדָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי הַיּוֹם וְלֹא אֶחְשֹׁב מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כְּלָל, וְלֹא יוּכְלוּ לְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי כְּלָל מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ, הֵן מֵהֶעָבַר, הֵן מֵהֶעָתִיד, וְלֹא יַכְבִּידוּ עָלַי אֶת הָעֲבוֹדָה עַל־יְדֵי הַיָּמִים הַבָּאִים וְהַשָּׁעָה הָעֲתִידָה, וְלֹא אֶסְתַּכֵּל וְלֹא אֶחְשֹׁב בְּדַעְתִּי כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה וְהָרֶגַע שֶׁאֲנִי עוֹמֵד בָּהּ אָז, בְּאֹפֶן שֶׁאוּכַל לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת בִּתְמִימוּת בְּלִי שׁוּם בִּלְבּוּלִים וּפְחָדִים וּכְבֵדוּת וְעַצְלוּת, רַק אֶזְדָּרֵז בַּעֲבוֹדָתְךָ בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ, וְלֹא אָשִׂים לְנֶגֶד עֵינַי כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְהַשָּׁעָה וְהָרֶגַע לְבַד, לְמַעַן אֶתְחַזֵּק עַל־יְדֵי־זֶה בַּעֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמֶת וְלֹא יִהְיֶה כָבֵד עָלַי שׁוּם דְּבַר עֲבוֹדָה שֶׁהוּא רְצוֹנְךָ בֶּאֱמֶת…”

אני רוצה לשתף אתכם שאתמול בלילה סיימתי חלק ראשון בספר חיי מוהר”ן, שזה כבר תקופה שאני קורא כל יום פסקה. לכאורה לא לימוד גדול מאד, לא הרבה זמן ביום, וגם ממש לא זוכר הכל או הרוב. אבל בעקבות הדברים שלמדנו השבוע על מעט מעט, אני משתדל להתחזק בזה ולהתמיד בזה. ויש לזה ערך גדול מאד. כי מי זוכה בכלל לסיים ספרי קודש? אצלי הכל זה שביבי התחלות וקרעים של פה ושם.
**
הבוקר נקרא קטע יפהפה משיחות הר”ן כז’ שמדבר על שתי תנועות הפוכות ומיישב אותם בטעם ובדעת:

אַע”פ שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לִהְיוֹת זָרִיז גָּדוֹל מְאד מְאד בַּעֲבוֹדַת ה לְהִזְדָּרֵז מְאד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה לַעֲשׂוֹת הַרְבֵּה בַּעֲבוֹדַת ה כִּי עִקָּר הוּא הָעֲשִׂיָּה, לִלְמד הַרְבֵּה וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹת הַרְבֵּה וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן הַרְבֵּה לִשְׁפּךְ לִבּוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָר עִנְיְנֵי עֲבוֹדַת ה

זו התנועה הראשונה הזריזות. יש עניין גדול לעשייה, לעשות בלי להתמהמה, בלי להסס, להרבות בעשייה, במצוות ומעשים טובים, ללמוד הרבה ולעבוד את השם בכל מיני עבודות. ורבינו מדרבן את חסידיו ואותנו להשתדל להתמיד ולהרבות בהתבודדות ותפילות ולימוד תורה.
עם זאת, יש גם את הצד השני:

אַעפ”כ אַל תְּהִי נִבְהָל כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה בִּסְפָרִים קְדוֹשִׁים עִנְיְנֵי עֲבוֹדוֹת הַרְבֵּה אַל תְּהִי נִבְהָל מִפְּנֵי זֶה לֵאמר *מָתַי אוּכַל לְקַיֵּם אַחַת מֵהֵנָּה מִכָּל הָעִנְיָנִים הַלָּלוּ, מִכָּל שֶׁכֵּן כֻּלָּם?

אין אדם שלא מכיר את התחושה הזו, שגם שאני מתעורר לדבר שבקדושה, שאני רוצה לגדול ולהתפתח, ואני רואה כמה פרטים ותחומים והשקעה זה דורש ממני, אני ישר מרגיש שאין סיכוי שאצליח. שזה יותר מדי וגדול עליי. ואז אני נבהל, וחוזר לחוסר עשייה.
לכן רבינו ממשיך ומחזק אותנו:

כִּי צָרִיךְ לְבַל יִהְיֶה מְבהָל לַחֲטף הַכּל בְּבַת אַחַת רַק לֵילֵךְ בְּנַחַת בְּהַדְרָגָה מְעַט מְעַט
וְלא שֶׁיְּהֵא מְבהָל וּמְבֻלְבָּל שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם וְלַחֲטף הַכּל בְּבַת אַחַת וּמֵחֲמַת זֶה נִתְבַּלְבֵּל לְגַמְרֵי
כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בִּשְׂרֵפָה חַס וְשָׁלוֹם שֶׁמֵּחֲמַת הַבֶּהָלָה חוֹטְפִין מַה שֶּׁאֵין צְרִיכִין. רַק צָרִיךְ לִנְהג בְּהַדְרָגָה בְּנַחַת מְעַט מְעַט.

אם כן, בניגוד אולי לזריזות, או כאזהרה מזריזות ללא יישוב הדעת, רבינו מלמד אותנו את סוד בהדרגה והמתינות. לא לחטוף הכל בבת אחת, אלא לבנות את הדבר טיפה אחר טיפה, צעד אחרי צעד.

ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר, הלכה א’, אות ד’.

נמשיך את הנקודה של צעדים קטנים. אחת התורות המפורסמות בברסלב היא תורה רעב’ (בגלל שהמילה שלילית, כתוב בליקוטי מוהר”ן ‘ערב’).
אם אתם שומעים ברסלבים מדברים על היום אם בקולו תשמעו, תדעו שזו התורה הזו. וזה הולך ככה:

הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ (תְּהִלִּים צ”ה), זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

את הפסוק המצוטט מתהילים שרים כל שבת בקבלת שבת. רבינו מדייק בלשון הפסוק את המילה היום.

שֶׁלֹּא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי־אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם, הֵן בְּעֵסֶק פַּרְנָסָה וְהִצְטָרְכוּתוֹ, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים, וְכֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ לֹא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה.

אם אתם זוכרים, אתמול רבי נתן הביא את הפסוק מספר משלי “וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה אָרֶץ”, כדי להמחיש את הטיפשות לכאורה בזה שכשאדם נכנס למסע, לתהליך עם הרבה שלבים, הוא מסתכל ישר לסוף התהליך ועל כל מה שהוא צריך לעבור שם, ורק מהמחשבה הזו הוא כבר מתעייף. ככה בדיוק מסביר רבינו בתורה זו:
כִּי כְּשֶׁרוֹצִין לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת ה’, נִדְמֶה לְהָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַשָּׂא כָּבֵד, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׂא מַשָּׂא כָּבֵד כָּזוֹ.
זוכרים את המעשה מאבן גדולה?
מסעות כאלה ארוכים של תיקון של חיים, זה דבר כבד מאד לסחוב. אף אחד מאיתנו לא מסוגל לזה כמו שזה.

ולכן העיצה היא כזו:
אֲבָל כְּשֶׁיַּחֲשׂב שֶׁאֵין לוֹ רַק אוֹתוֹ הַיּוֹם, לֹא יִהְיֶה לוֹ מַשָּׂא כְּלָל, וְגַם שֶׁלֹּא יִדְחֶה אֶת עַצְמוֹ מִיּוֹם לְיוֹם, לֵאמֹר מָחָר אַתְחִיל, מָחָר אֶתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּבְכֹחַ כָּרָאוּי, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת.

בדיוק כמו שרבי נתן תאר. הדחיינות שלנו מופיעה מכיוון שהמסע כבד מדי. לכן צריך להתחיל בצעד אחד קטן היום.
כִּי אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ, כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי. הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, ‘הַיּוֹם’ דַּיְקָא, וְהָבֵן.

כל מה שיש לנו זה היום! מחר זה עולם אחר. מי יודע מה יהיה מחר. עלינו לעשות את החובה שלנו להיום בלבד. וזה סוד גדול ועיצה נפלאה לכל אחד ואחת, בכל תחום.