הרבה מחשבות עברו בראש בשבוע הזה. הרבה הרגשות פנימיות שמכווצות את הבטן ואת המעיים, ומבקשות לפרוץ החוצה ולהפוך את העולם על פיו. לאהוב את הכל, ולבעוט בהכל, לחולל מהפיכה, להשיב את השכינה מהגלות, ולנער את העפר הנקלה שמתפורר על מצחה.
הלימוד הוא דבר נפלא, הידע הוא סוג של שער ופתח לעולמות נפלאים ועשירים מאין כמוהם. בחברה המערבית נפוצה אמרה רווחת שאומרת “ידע זה כוח” – וזה אכן כך. הדבר מתבטא בעיקר כאשר אתה מבקש להוכיח את צדקתך בוויכוח סוער, ובכוחך להביא עשרות מקורות שיוכיחו מדוע הצדק איתך. הידע מעניק לנו יכולת להזיז דברים בעולם, ליצור מדע וטכנולוגיה, ליצור מחשבות מרחיקות לכת וכו’…
“תלמוד גדול [ממעשה], שמביא לידי מעשׂה”. רבי חנינא בן דוסא היה אומר: “כל שמעשׂיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשׂיו, אין חכמתו מתקיימת”

“ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק”

(הרעיון לקוח מתוך ספר “מי השילוח” חלק א’, פרשת תולדות)

מה משמעות החזרה הזו? אנו הרי החלק הראשון מעיד על כך שיצחק הוא בנו של אברהם! מדוע צריך לחזור ולומר שאברהם גם הוליד אותו?

בדברי הימים כתוב “אם תדרשנו ימצא לך”.
אברהם מסמל את הדרישה וההשתוקקות אחרי בורא עולם ופרסום שמו – אלו הם האהבה והחסד. המציאה מתבטאת ביצחק והיא מידת הגבורה. שאחרי שנתברר שמו של בורא עולם ע”י אברהם, ירדה התגלותו בעולם בצורה יותר מוגדרת. הגבורה משמשת כאן כהגדרה וגבול לשמו של הקב”ה, רק לאחר שהוא מזדקק ומתגבל, מתאפשרת התגלותו בעולם.

“ואלה תולדות יצחק בן אברהם וכו’ היינו תולדות יצחק אבינו הוא פרסום התגלות השם יתברך בעולם” – כלומר, מה שיצחק הוליד בעולם זו אפשרותו של האל להתגלות ע”י מידת הגבורה.
“אברהם הוליד את יצחק” – החזרה הנוספת של העניין מצבעיה על השתוקקותו הגדולה שלאברהם שאפשרה את הולדת יצחק.

וכותב בעל ה’מי שילוח משפט נפלא: “כל דברי תורה אמיתיים, אין להם הולדה רק לאחר גודל תשוקה שישתוקק האדם להם”

מתואר פה תהליך אנושי נפלא שבו האדם מתאהב במשהו, והוא הולך אחריו עד הסוף בהשתוקקות וכיסופים גדולים. אבל כידוע לפי מנהגו של עולם, אחרי ההידלקות מתחילה העבודה הקשה שמאלצת אותנו להגדיר, להגביל ולבנות. ההשתוקקות הגדולה היא דבר נפלא אך הרבה פעמים היא לא מאפשרת לעניין עצמו להופיע ולהתגלות בעולם. אחרי השלב הראשון המלא בחסד, מגיע שלב הגבורה שבו צריך להתגבר ולזקק את הזיקה הגדולה הזו ולקרוא לה בשם – לגרום לה להופיע בעולם.

(כך גם הקב”ה – השם. דבר זה מאפשר לנו לקרוא לו בשמו, ולפנות אליו בשם ‘אתה’).

“…למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה” (מתוך תפילת שחרית)

המשפט הזה תמיד נראה לי כמו פרפרזה למשפט :”תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן”.

הריקנות היא סוג של שיגעון ובהלה. בחיים שלנו אנחנו מבקשים למלא את עצמינו, ולהתמלא על ידם, לא לנגוע בריק הזה. להתרחק ממנו. הפחד האמיתי של כל אחד זה להרגיש ריק מבפנים. חלל שאין לו היכולת להתמלא.

בספר הבהיר (ספר תנאי קבלי קדום) כתוב במשנה ג’ כך {בתרגום חופשי}:
“ומפני מה מתחילה (התורה) בב’, כמו שמתחילה (המילה) ברכה.
ומניין לנו שהתורה נקראת ברכה, שנאמר “ומלא ברכת ה’ ים ודרום ירשה” (וזאת הברכה לג,כג)….
מאי “מלא ברכת ה'”?
אלא כל מקום שנאמר בי”ת הוא ברכה.
כמו שנאמר “בראשית”, ואין ראשית אלא חכמה, ואין חכמה אלא ברכה…”

המשנה הזו קושרת בין סוף התורה לתחילתה. התורה נפתחת במילה בראשית, ובסופה מדובר על ברכה של מלאות – ומלא ברכת ה’. ההתחלה מעידה על ברכה, כך גם האות בי”ת (צריך להעמיק מדוע זו לא האות א’. צריך עיון).

אם כן, הריק הוא הבהלה והשיגעון, והמלאות היא ברכה ושפע.

הערב אנחנו נקדש על היין. בפתיחה לספר הזוהר נקשרים גם כן שני נושאים אלו – בריאת העולם והברכה. “כוס ישועות אשא – זו כוס של ברכה”.

זה אולי קצת יומרני להגיד מה הייתה מטרת בריאת העולם, אבל לפי דברים אלו הכוונה היא לברך ולמלא. העולם נברא בחסד ומתוך רצון להיטיב ולמלא את החסר, את החלל הפנוי.

יהי רצון שלא ניגע לריק , שיהיה לנו סיכוי להינצל, ושנמלא את ליבנו השבת ובכל שבת.

למה הספר של הרב הנזיר שמדבר על הגיון עברי שונה נקרא “קול הנבואה”? מה הקשר בין הגיון עברי לנבואה?

“אם אין נביאים הן, בני נביאים הן”

א.

קלאסי לדבר על האירועים המשמחים שפוקדים אותנו ולקשר אותם לפרשת שבוע או לכל סממן דתי שמשוטט לו בפרק הזמן הזה של אותם אירועים משמחים. אנחנו עכשיו בימים נוראים, עשרת ימי תשובה וחשבתי לעצמי, מה הקשר בין חתונה לחזרה בתשובה.

בלב שלי מאד ברור לי מה הקשר ביניהם, וזה אפילו לא נראה לי כמו איזו דרשנות מופלגת ומפולפלת שעושה שמיניות באוויר בשביל לקשר את פרשת השבוע לחתונה.

ב.

כרגיל, כמו בכל דרשה קלאסית על חתונה, נתחיל בספר בראשית. בפסוקים על בריאת האישה נאמר כך:”ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת”.

אם נרחיב את הדיבור של אדם הראשון, נבחין כי הביטוי שבו הוא משתמש הוא ביטוי מודגש – הוא חוזר פעמיים על אותו שורש, ואז עושה זאת שוב – עצם מעצמי – ובשר מבשרי –  יש כאן חזרה כפולה שבאה להדגיש משהו.

אדם הראשון רוצה להדגיש שהאישה לקוחה ממנו, אבל לא בתור בעלות על רכוש, אלא מתוך מקום של מן מלאות ועונג. המלאות שהאדם מבטא בביטויים הכפולים הללו, עולים מתוכו לאחר שהוא מחפש ללא הצלחה “עזר כנגדו” אצל החיות בפסוקים שלפני. האדם, מרגיש אבוד בעולם – לא טוב היות האדם לבדו – הוא מחפש את הדבר שיפיג את בדידותו, וכשהוא מוצא את האחר (האחרת), הוא מוצא גם את עצמו והוא שמח על כך, ואומר זאת בפה מלא – “עצם מעצמי”.

ג.

במסכת קידושין כתוב כך:

“…דרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש משל לאדם שאבדה לו אבידה מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו”. הגמרא משתמשת בלשון של אבידה וחיזור אחר האבידה. כאן אני רוצה לחבר בין ה-חיזור של האדם אחר האישה, לבין ה-חזרה בתשובה.

נאמר שהתשובה קדמה לעולם. אני מאמין שהכוונה מאחורי האימרה רוצה לומר שהעקרון המהותי של התשובה איננו רק החרטה והוידוי שעל פי ההלכה שנולדו מאוחר יותר. תשובה שקדמה לעולם משמעה שהתיקון קודם לקלקול. כשהקב”ה ברא את העולם הוא צמצם את עצמו וזה כמובן סוג של קלקול עבור הבורא. ולכן, העקרון המהותי הגבוה יותר של התשובה אומר שהתשובה באה לידי ביטוי במציאות ע”י אדם שחוזר לעצמו קודם הקלקול. מציאות זו קיימת לפני בריאת העולם ואליה אנחנו חוזרים כאשר אנחנו מתקנים את עצמנו ואת הבריאה.

ד.

אדם שמרגיש אבוד בעולם, מחפש משמעות, מחפש אחר אבידתו, הוא מנסה להתעורר מתרדמת הלב. כשהוא מוצא נקודה של אור, הוא מיד מתמלא חיים ושמח בחלקו, ומתחדש בתוכו ומתוכו מתחדש כל העולם בעיניו. זו מעלת התשובה שמיוחסת בתורת הסוד לספירת ה”בינה” שהיא לא מלווה בתהליכים שכלתניים ורציונאלים, אלא בתהליך חווייתי רגשי. תהליך של הארה כלשהי. ספירת הבינה מייצגת את ההתגלמות של העיקרון הנשי באלוקות ובעולם.

גם בסיפור של “אבידת בת מלך” מסיפורי מעשיות של ר’ נחמן מסופר על המשנה למלך שמחפש אחר בת המלך שאבדה, והתהליך הארוך והמייגע שעובר המשנה למלך התפרש ע”י הוגים שונים כתהליך התיקון של הנשמה, ומציאת בת המלך כתשובה של אדם השב אל עצמו. החיזור אחר בת הזוג, כמוהו כחיפוש המשמעות של האדם בעולם. האדם שמוצא את בת זוגו, מוצא את עצמו, חוזר בתשובה ושב אל עצמו, מלא בשמחה על מציאתו. ועם כל זה, המסע של החיפוש איננו נגמר לעולם, כי הרי “לנשמה אין לה סוף”, ובטח שגם לנשמות של שני בני זוג.