יהי רצון מלפניך
שאפתח דלתות ליבי
שאוותר לעצמי
לעיתים

שלא יהיה לי אנכי
אחר על פניך
יהי רצון
שאחלום נכון למעני
ולא למען אחרים
שהדיוק יהיה
מנת חלקי
בתפילותיי
לשאיפתי

ולו רק
ששתיקתך תופר,
שאחדל
לדבר לעצמי

“ת”ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי (שחטאתי) עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים.
עמד וישב ח’ ימים בתענית [ובתפלה].
כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך,
אמר מנהגו של עולם הוא!
הלך ועשה שמונה ימים טובים”
(מסכת עבודה זרה, דף ח ע”א)

הפחד משתק. הפחד מפני הסוף משתק עוד יותר.
בסיפור הזה, האדם הראשון בטוח שזה הסוף שלו. והוא מפחד פחד מוות. הפחד שהסוף קרב הוא אינסטינקט הישרדותי-אנושי, ואולי זה לא מקרה שרבים עסקו וכתבו על המוות ועל סוף העולם.

בחיים שלנו יש לנו המון פחדים. זה יכול להתבטא בפחד רגעי וקטן כמו – פחד מכלבים, אופחד מאדם מפחיד שעובר לידינו ברחוב. וזה יכול להיות פחד גדול יותר כמו כיוונים יותר גדולים בחיים – עבודה, לימודים וכו’.

הבוקר נזכרתי בסיפור הזה, וחשבתי לעצמי שבעצם הפחד האמיתי של האדם הראשון הוא תמציתו של הפחדים האנושיים כולם. הפחד מפני הסוף. בכל פעם שאנחנו מפחדים ממשהו, יש לנו חשש כלשהו, ריח ניחוח של סוף קרב. היכולת להתגבר על הפחד היא הידיעה שלא משנה מה, תמיד יש המשך. הסוף הדוהר לכיוונינו הוא לא באמת סוף אלא רק אשלייה של סוף…כמו גל גבוה שמסתיר מאחוריו את האופק העצום של הים המשתרע למרחקים.

מחר סוף השנה. והקלישאה שבכל סוף יש התחלה חדשה היא פשוטה ואמיתית. השקיעה היא גם ההקדמה של הזריחה, והשפל מבשר את הגאות…

האמונה היהודית נטועה באינסוף. משהו שאין לו סוף. האלילות היא סופית, ממוסגרת ומתוחמת. (אולי זה לא מקרה שהסיפור הזה מופיע במסכת עבודה זרה). כמו שכתבתי כאן בעבר פעמים רבות – ההגיון העברי על-פי הרב הנזיר, הוא כזה שלא מייחס לשום הבנה לימודית סופיות. כל הבנה חדשה בלימוד ובנפש, היא פתח להבנה חדשה גבוהה ועמוקה יותר. גם ללימוד אין סוף, וגם לתורה אין סוף.

בעזרת השם, שתבוא עלינו שנה שחונת ברכות ושפע, שנה של שלום, שנה של שמחה, שנה של בריאות, שנה של משפחה ושל דיבוק חברים, שנה של אחדות בין הפכים, שנה של גאולה, שנה בלי סופים ובלי פחדים…

“עיקר התשובה הוא עד שיאיר עיניו, שיהיו זדונות כזכויות, רוצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה’ יתברך.

התשובה – היינו שמשיב אותו דבר אל ה’ יתברך; רוצה לומר שמכיר שהכל פועל ה’ יתברך וכוחו, אפילו המחשבה טרם נוצרה בליבו של אדם…נמצא ה’ יתברך נותן לו כוח אז גם בהעבירה, ועל ידי זה, אחר התשובה הגמורה הוא זוכר שזדונות נעשין זכויות, כי גם זה היה רצון ה’ יתברך כך.”

(צדקת הצדיק אות מ’ ו- ק’)

הרב שג”ר מסביר את הפסקאות הקצרות הללו בדיוק רב:

“משמעות העניין היא, שהתשובה הגבוהה – תשובה מאהבה, איננה הכרה באחראיות לחטא וחזרה ממנו, אלא דווקא התנערות ממנה (מהכרה זו), פרי התובנה ‘שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה’ יתברך’.
בלשון אחרת – התשובה הינה קבלת עצמך גם כחוטא, מתוך הארה שלא אני עשיתי את עצמי אלא ה’ יתברך.
הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו, הינה דווקא בקבלת עצמו כפי שהוא.”

[כל הקטע כולל הפסקאות של ר’ צדוק מובאות בספר “שובי נפשי” של הרב שג”ר עמ’ 126-127]

לפעמים כשאנחנו שואפים למקום גבוה יותר, אנחנו נלחמים בעצמנו, מקטינים את כוחנו ומתכחשים לזהות ולאנושיות שלנו, לשבריריות שלנו. לפעמים דווקא היכולת לתקן היא לא המלחמה חסרת הויתורים, אלא דווקא היכולת לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, להשלים עם חסרונותינו, ולהבין שגם הם ניתנו לנו, וגם הם חלק בלתי נפרד מאיתנו בדיוק כמו היתרונות שבנו.

דווקא ההפרדה שאנו נוטים לעשות אצלנו בראש, בין היופי שבנו לכיעור שבנו, בין הנקודות החלשות לנקודות החזקות – (ההפרדה הזו) מחלישה אותנו , משום שהיא אונסת את המציאות ואת הנפש שלנו לתודעה חצויה וחלקית.

דווקא אז אנחנו יותר חלשים, דווקא אז גם נקודות החוזק שלנו משחקות לרעתנו. מרוב שאנחנו מכווצים שרירים ותודעה בכדי להילחם, אנחנו נסגרים בתוך עצמנו ולא מסוגלים להיפתח לסביבה ולהיעזר בה.

שנדע להפוך את כל הזדונות לזכויות מתוך תשובה שלימה באמת – שנשיב הכל אל ה’ יתברך. שנדע שהכל הכל ממנו. שנדע לקבל את המציאות ואת עצמנו כמו שהיא.
“גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה” (תהלים קלט יב)

דווקא ברגע הזה השינוי הכי גדול יגיע…
שבת שלום!!

שביר / אביתר בנאי

“אני לא עשיתי אותי
אני לא עשיתי אותך
מצחיק להודות שאני מצפה
שהכל ילך כמו שאני רוצה
יושב על הכיסא ומסדר
מי לא עשה לי וכמה לא פייר.

אני לא עשיתי את הים
אני לא יודע לאן
בכל זאת עדיין אני מרגיש
רק את עצמי ולכולם אדיש
יושב במרכז והכל שלי
העולם הזמן ומי שאיתי

שביר
הכל ברגע נשטף
מתנה
כל נשימה, כל נשימה”

נ.ב.
מוצ”ש הוא התאריך המיוחד י”ח אלול המכונה בחב”ד – חי אלול. יום הולדתם של הבעש”ט והאדמור הזקן בעל התניא. לא לשכוח לחגוג להם 🙂

קצת ר’ צדוק.

“עיקר התשובה הוא עד שיאיר עיניו, שיהיו זדונות כזכויות, רוצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה’ יתברך.
התשובה – היינו שמשיב אותו דבר אל ה’ יתברך; רוצה לומר שמכיר שהכל פועל ה’ יתברך וכוחו, אפילו המחשבה טרם נוצרה בליבו של אדם…נמצא ה’ יתברך נותן לו כוח אז גם בהעבירה, ועל ידי זה, אחר התשובה הגמורה הוא זוכר שזדונות נעשין זכויות, כי גם זה היה רצון ה’ יתברך כך.”
(צדקת הצדיק אות מ’ ו- ק’)
הרב שג”ר מסביר את הפסקאות הקצרות הללו בדיוק רב:
“משמעות העניין היא, שהתשובה הגבוהה – תשובה מאהבה, איננה הכרה באחראיות לחטא וחזרה ממנו, אלא דווקא התנערות ממנה (מהכרה זו), פרי התובנה ‘שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה’ יתברך’.
בלשון אחרת – התשובה הינה קבלת עצמך גם כחוטא, מתוך הארה שלא אני עשיתי את עצמי אלא ה’ יתברך.
הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו, הינה דווקא בקבלת עצמו כפי שהוא.”
[כל הקטע כולל הפסקאות של ר’ צדוק מובאות בספר “שובי נפשי” של הרב שג”ר עמ’ 126-127]
לפעמים כשאנחנו שואפים למקום גבוה יותר, אנחנו נלחמים בעצמנו, מקטינים את כוחנו ומתכחשים לזהות ולאנושיות שלנו, לשבריריות שלנו. לפעמים דווקא היכולת לתקן היא לא המלחמה חסרת הויתורים, אלא דווקא היכולת לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, להשלים עם חסרונותינו, ולהבין שגם הם ניתנו לנו, וגם הם חלק בלתי נפרד מאיתנו בדיוק כמו היתרונות שבנו.
דווקא ההפרדה שאנו נוטים לעשות אצלנו בראש, בין היופי שבנו לכיעור שבנו, בין הנקודות החלשות לנקודות החזקות – (ההפרדה הזו) מחלישה אותנו , משום שהיא אונסת את המציאות ואת הנפש שלנו לתודעה חצויה וחלקית.
דווקא אז אנחנו יותר חלשים, דווקא אז גם נקודות החוזק שלנו משחקות לרעתנו. מרוב שאנחנו מכווצים שרירים ותודעה בכדי להילחם, אנחנו נסגרים בתוך עצמנו ולא מסוגלים להיפתח לסביבה ולהיעזר בה.
שנדע להפוך את כל הזדונות לזכויות מתוך תשובה שלימה באמת – שנשיב הכל אל ה’ יתברך. שנדע שהכל הכל ממנו. שנדע לקבל את המציאות ואת עצמנו כמו שהיא.
“גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה” (תהלים קלט יב)
דווקא ברגע הזה השינוי הכי גדול יגיע…

שביר / אביתר בנאי

“אני לא עשיתי אותי
אני לא עשיתי אותך
מצחיק להודות שאני מצפה
שהכל ילך כמו שאני רוצה
יושב על הכיסא ומסדר
מי לא עשה לי וכמה לא פייר.
אני לא עשיתי את הים
אני לא יודע לאן
בכל זאת עדיין אני מרגיש
רק את עצמי ולכולם אדיש
יושב במרכז והכל שלי
העולם הזמן ומי שאיתי

שביר
הכל ברגע נשטף
מתנה
כל נשימה, כל נשימה”

“תשוקה גדולה במסווה של רומנטיקה”
(מתי נתנשק)

“תאווה לבשר אישה
זה כמו סתם תיאבון לבשר …
צריך להפסיק לשקר בטלויזיה
על אהבה
לקחת אחריות על הילדים”
(אמביציה)

“ילדים מסתכלים בתמונות במחשב בהפסקה
אני עושה את זה גם, עושה את זה גם, וזה מרגיש לי רע.

לאהוב לאכול זה לא לאהוב,
לאהוב לאכול, זה לא אהבה,
פשוט לועס דורס הורס נועץ נואף לועס ובולע”
(גנב)

“חושב אני רעב, כואב אני חושב
נמאס להסתובב רעב כמו זאב”
כשאת קוראת בשמי,
פתאום אני חושש,
אולי זה לא אני.
את כל כך יפה, זה לא יאמן…”
(האיילה והזאב)

“את מי אני אוהב? אותך או אותי?
למי אני נאמן? לך או לי?”
(מתנות)

אתמול הייתי בהופעה מיוחדת ביותר של אביתר בנאי בבארבי, שבה הוא חוזר לשירים הישנים שלו. וכן, הוא שר את כל השירים שלא חשבתם שהוא ישיר (אמנם עם צנזור קל) אבל היה מרטיט ויוצא דופן יותר מכל ההופעות שהייתי בהם. הוא היה חי פתאום, כמו נער שמתנער ומתעורר מחדש, חוזר לכוחות הצעירים של פעם ומרגיש בכל הכוח. כבר חשבתי שראיתי את כל ההופעות שלו, ושהוא לא יכול יותר להפתיע אותי. אבל אתמול הוכח שזו טעות.

בכל אופן, מה משותף לכל השירים האלו?
כבר ציטטתי פה פעם את השיר, “גנב” בעניין לימוד תורה לשמה, וזה עניין די קרוב אבל אני אנסה לתת דגש טיפה אחר. המוטיב החוזר כאן הוא כפול.
המוטיב הראשון מנסה לברר לעצמו מהי האהבה? שואל את עצמו שאלות על אהבה. כשאני אוהב מישהי, את מי אני באמת אוהב, אותה או אותי? כי הרי כשאני בקשר מוצלח, זה עושה לי טוב בפנים, אני שמח. אני מקבל מזה הרבה דברים, אני מקבל חום, ופירגון, ותמיכה ואוזן קשבת והתרגשות, וקרבה גופנית. אבל בעצם כל הדברים האלה הם בשבילי. ומה אני עושה בשבילה?

המוטיב השני שיוצא מתוך השאלה הזו, היא ההתייחסות לאשה כבשר. אני חושב שאביתר מביע פה תסכול עמוק על התחושות שמתעוררות בתוכו כשאשר הוא עומד מול אישה, והתחושה הבסיסית האינטאיטיבית שעולה בו היא אכילה. “את כל כך יפה, זה לא ייאמן” – זה משפט אירוני שמבקר את עצמו, שהרי לפני רגע הוא מתייחס אל עצמו כזאב רעב.

“צריך להפסיק לשקר בטלוויזיה על אהבה”
הרבה דברים חיצוניים בתרבות שלנו, מזינים את התפיסה שלנו על אהבה באופן הזה. הפרסומות, הסרטים, התרבות המערבית שמכתיבה לנו איך האישה צריכה להיראות, ואיך הגבר צריך לתפוס את האישה. בדגש על המילה “לתפוס”. אהבה היום צומחת בתודעה שלנו מתוך קונוטציה של “שימוש”. אני אוהב=אני משתמש.

אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו, שאנחנו מתקשים לשבור את הקונספציה הזו ולהיפתח לקונספציה חדשה, שבה אני פונה אל האחר, החוצה ממני, אל המקום שבו אני פחות בטוח בעצמי, אל המקום שבו לא כל העולם סובב סביבי, ונקודת המבט היא לא דרך הענייים שלי.

אתמול אביתר סיפר על אדם שנופל מצוק, ונאחז בשיח. אלוהים בא ואומר לו, אתה רוצה שאני אציל אותך? הוא אומר – כן!!. אתה בטוח? הוא אומר – כן…למה אתה שואל? (זה כבר יותר מלחיץ כששואלים ככה). ואלוהים עונה – כי אם אתה רוצה שאציל אותך, אתה צריך להרפות מהשיח.

נראה לי שזו התחושה שלנו כשאנחנו בכלל מנסים להשתחרר מהתפיסות המקובעות שלנו, ולפנות החוצה כלפיי מישהו, לסמוך עליו באמת, להיות נאמן לו ולא רק לעצמנו.

“הייאוש הבשר הגאווה,
אוייבים גדולים שאני טיפחתי…”
(תחרות כלבים)

הפחד,
הוא רגע,
זה רגע
לפני,
בין לילה ליום,
הפחד
הוא שער…”
(מתנות)

השפה.
כבר יצא לי לכתוב כאן על השפה כשהתעסקתי ברב הנזיר. האם השפה היא הסכמית? כלומר, מערכת של סימנים מוסכמים שהסכמנו עליה מראש, ושאנחנו מסכימים שאם אני אומר “כלב” אז אתה מבין שאני מתכוון לאותה חיה שאתה חושב עליה? במובן הזה השפה היא חיצונית לחיים.
או שמא השפה היא טבעית, היא פנימית, והיא נובעת בתוכנו ואנחנו נולדים איתה ולתוכה, והיא מביעה משהו עמוק בחוויית הקיום שלנו?

http://www.youtube.com/watch?v=Gj1unRxnZug

“ידיים באוויר חצובות באבני העיר העתיקה
אם לא למען האמת, למען מי? למען מה?
ידיים באוויר מבקשות את האמת בשמיים
אז למה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת למען האמת
ירושלים…

איפה דוד המלך כשצריך אותו?
איפה דוד, שידע לנחם אותה גם כשהיא חשבה שאין בה שום אמת כמו עכשיו
ואני אומר לה, ירושלים
יש בך אמת שלא נחה
אבל זה לא כ”כ פשוט, אה?
עברו 2000 שנה ואני, אני מנסה לאחוז במה שנשאר
אבל היא מתמוססת לי בין האצבעות
ואני, אני רק רוצה להגיד לה קחי את עצמך בידיים.
אני רוצה להגיד לה אני מחזיק מעמד! למה שאת לא תחזיקי??
אבל אני לא מחזיק מעמד
אני נופל
לאלף תהומות של העיר הזאת ובכלל
מי אני שאטיף? מי אתם?
מי אתם?

המילים, הן אומרות כ”כ הרבה, שמרו על המילים.”