וְהַכְּלָל, שֶׁעִקָּר הוּא הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין שֶׁיִּהְיֶה כּוֹסֵף תָּמִיד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וּבְתוֹךְ כָּךְ מִתְפַּלְּלִין וְלוֹמְדִין וְעוֹשִׂין מִצְווֹת. (וּבֶאֱמֶת לְפִי גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ כָּל אֵלּוּ הָעֲבוֹדוֹת אֵינָם כְּלוּם רַק הַכֹּל הוּא בְּדֶרֶךְ “כְּאִלּוּ” כִּי הַכֹּל הוּא כְּמוֹ שְׂחוֹק בְּעָלְמָא כְּנֶגֶד גְּדֻלָּתוֹ יִתְברך)
הלוואי והקול הזה יישמע ובאמת יצליח לשנות משהו.
מקרה שקרה לפני הרבה שנים, וכמה שהוא רלוונטי היום.
סיפור על הרב בן-ציון מאיר עוזיאל. מדהים ביופיו:
בני דודנו הערבים – אנשים אחים אנחנו!
בימי מאורעות תרפ”א יצאה כנופייה ערבית ממסגד חסן-בק [ביפו] לעבר השכונות היהודיות הסמוכות, כדי להתנפל על דיירי הבתים הקיצוניים. המגינים היהודים יצאו לקראתם והתלקחה מלחמת-יריות הדדית. הרב עוזיאל התעטף בגלימתו הרבנית ויצא למקום המערכה. בהתקרבו לסימטאות מנשייה ובראותו את הערבים מרחוק ביקש מהיהודים להפסיק את היריות, התקדם יחידי לעבר הערבים וביקש אף מהם להניח לשעה קלה את נשקם. השייח’, שעמד בראש הערבים, נענה לבקשתו של החכם באשי היהודי בהתייצבו בשטח-ההפקר, בין שני המחנות, פנה בדברים נלהבים בלשון-ערב אל הערבים לאמור:
לא במקרה הוא, שהארץ הזאת יותר מכל הארצות שבעולם עברה מממלכה לממלכה ומגוי אל גוי, מאז גלה ישראל ממנה, עד אשר נכבשה לפני ממלכות-ההסכמה וניתנה הצהרת-בלפור, המאפשרת הקמת בית-לאומי ליהודים בארץ-אבותם… אוצרות-הברכה הטמונים באדמת ארץ-ישראל, שקצתם נתגלו ורובם עתידים להתגלות, יביאו אושר ועושר, ברכה ונעימות לכל התושבים של הארץ הנפלאה, שעין השם מלווה אותה מראשית השנה עד אחריתה. מושיטים אנו לכם יד-שלום כנה ונאמנה ואומרים: הלא כל הארץ לפנינו, שכם אחד נעבד אותה, נגלה אוצרותיה ונחיה בה כשבת אחים גם יחד. דעו והאמינו, כי דבר השם יקום לעולם. השלימו אתנו ונשלימה אתכם. ויחד נהנה כולנו מברכת-השם על ארצו בשקט ושלווה, אהבה ואחווה.
הוא הפסיק לרגע את דבריו, התקרב יותר אל הערבים, וקרא אליהם בהתלהבות רבה:
בני דודנו! אברהם אבינו, אבינו המשותף, אבי יצחק וישמעאל, בראותו כי לוט בן-אחיו מצר רגליו וטוען שאינם יכולים לשבת יחדיו, והוא מעורר מחלוקת בין רועי שני עדרי הצאן, אמר אליו: “אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו”. אף אנו אומרים אליכם, הארץ תישא את כולנו, תפרנס את כולנו, ונפסיק את המריבות בינינו. אנשים אחים אנחנו.
הערבים הקשיבו בדומייה לדבריו והתפזרו בשקט. כעבור שעות, אחרי ששוטרים אנגלים סיירו במקום והסיתו את הכנופייה הערבית, נתחדשו היריות.
(ש’ דון יחיה, עמ’ 77)
ספר הזוהר עורך השוואה בין נוח לבין אברהם, ושוב אברהם יוצא כשידו על העליונה:
“אמר רבי יהודה, מי ראה אב הרחמים כאברהם?…בנוח כתוב “ויאמר אלוהים לנוח קץ כל בשר בא לפניי…עשה לך תיבת עצי גופר…” – ושתק! ולא אמר כלום ולא ביקש רחמים.
אבל אברהם – בשעה שאמר לו הקב”ה “זעקת סדום ועמורה כי רבה…”מיד כתוב “ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע?”
הזוהר מבקר את נוח, בכך ששתק ולא ביקש רחמים על הדור שלו. ואילו אברהם נלחם עד הסוף על הצדק שייעשה. אולם הפעם גם לאברהם הזוהר לא עושה חיים קלים:
“אמר ר’ אלעזר, גם אברהם לא עשה שלימות כיאות…אברהם תבע דין כראוי שלא ימות צדיק עם רשע…עשה ולא השלים – שלא ביקש רחמים בין כך ובין כך.
אבל מי עשה שלימות כראוי? זה משה….עד שאמר “ועתה אם תישא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת”. ואף על פי שכולם חטאו, לא זז משם עד שאמר לו “”סלחתי כדברך”
הדמות של משה היא האידיאלית שהיא לא מבחינה בין צדיק ורשע אלא מבקשת רחמים על כולם, בכל מצב, בכל מחיר, בלי חשבונות.
אז יש פעמים שאנחנו מקבלים את הדין מלמעלה ואומרים – כך השם רצה, ויש פעמים שאנחנו דורשים שהמצב ישתנה ועומדים על שלנו. המתח הזה עולה גם אל מול אברהם של סדום ועמורה, לעומת אברהם של עקידת יצחק שלא מתווכח לרגע. בסרט ‘האושפיזין’, כשמשה בלנגה לא מקבל כסף מהישיבה הוא אומר לאישתו “ככה השם רצה”. והיא אומרת לו – “די! אולי השם רצה שפעם אחת תעמוד על שלך?”
“וְאָמַר שֶׁהָיָה מַתְחִיל כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם אֶחָד
הַיְנוּ שֶׁהָיָה מַתְחִיל לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר, שֶׁמֵּעַתָּה יַעֲבד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
וְאַחַר כָּךְ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם עַצְמוֹ נָפַל מִזֶּה וְנָפַל לְתַאֲוַות אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא
וְחָזַר וְהִתְחִיל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם פַּעַם אַחֵר
שֶׁמֵּאוֹתוֹ הַשָּׁעָה יִהְיֶה אִישׁ כָּשֵׁר וְכוּ’
וְנָפַל וְחָזַר וְהִתְחִיל מֵחָדָשׁ, וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם אֶחָד
וּכְבָר שָׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהָיָה לוֹ כַּמָּה הַתְחָלוֹת
שֶׁבְּכָל פַּעַם הִתְחִיל מֵחָדָשׁ לַעֲבד אֶת ה’….
אֲפִילּוּ אִם תִּהְיֶה הַיְּרִידָה חַס וְשָׁלוֹם, אֵיךְ שֶׁתִּהְיֶה
אַף עַל פִּי כֵן יִהְיֶה חָזָק וְאַמִּיץ בְּדַעְתּוֹ לִמְשׁךְ וּלְהִשְׁתּוֹקֵק. וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ תָּמִיד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְלִצְעק וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן אֵלָיו יִתְבָּרַךְ תָּמִיד, וְלַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁיּוּכַל בַּעֲבוֹדַת ה’ בְּשִׂמְחָה אֲפִילּוּ אִם יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה…וַאֲפִילּוּ אִם נִרְאֶה לוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ גֵּיהִנּוֹם גַּם כֵּן חַס וְשָׁלוֹם – יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה!
וַאֲפִילּוּ בְּיוֹם אֶחָד צָרִיךְ לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ כַּמָּה פְּעָמִים וּלְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ…”
“רבנו ז”ל סיפר מעשה שסיפר הבעש”ט ז”ל, מפריץ אחד, שהיה אצלו חוכר אחד ישראלי שהיה מחזיק החכירה אצלו זמן הרבה. ואח”כ היה זמן שלא היה יכול לשלם לו, והניח את האיש הישראלי עם בני ביתו בבור וכו’.
וזה הפריץ לא היה לו בנים כלל. ודווקא המעשה הרע הזה נולד לו בן להפריץ. וזה עניין הצדקת הדין של השי”ת המובא “צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה”.
(מתוך הספר – כל סיפורי המעשיות של ר’ נחמן)
“ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים. הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון. הציץ המלך וראה אותו. אמר לו: עד שאתה מאיר לי דרך החלון, בוא והאר לפני”. העולם היה מכוסה בחשיכה, אך אברהם הביא את האור שהאיר את נוכחותו של אלוהים.
יש כאלו החשים את השאלה המוחלטת ברגעי פליאה, ברגעי שמחה; יש כאלו החשים את השאלה המוחלטת ברגעי אימה, ברגעי ייאוש. הוד החיים וסבלם כאחד עושים את האדם רגיש לשאלה המוחלטת. אכן, סבלו של האדם גדול כהוד חייו.
…הרעיונות המרכזיים של התנ”ך הם הברית בין אלוהים לאדם והשפעת מעשה האדם על יחסו של אלוהים כלפיו. השגחה אינה מגדל שן שמימי או נישה שמעבר להשגת כל מה שבן-אנוש חושב, אומר, או עושה. בעולם שבו אלוהים מוכחש, שבו ממרים את רצונו – האמת מבוזה, הרחמים מושלכים מאחרי גב, האלימות זוכה לתשואות…
המודעות ההולכת וגדלה למצוקה הטרגית של ההיסטוריה מולידה את האינטואיציה כי לאדם הייתה אחריות כלפי אלוהים כפי שלאלוהים הייתה אחראיות כלפי האדם….”