געגוע לחיים אחרים

לפני שאני הולך לישון
אחרי קריאת שמע
אני אוסף לעצמי
את כל הפחדים
שהצטברו לי מהבוקר
עד לרגע זה
וכבר מתכונן לפחדים של מחר

בבוקר אני קם רגוע,
נוטל ידיים, מצחצח שיניים
קם כמו כולם
לשבת במשרד
להתגעגע לחיים אחרים

בדרך כלל אני בשליטה
ואין מה לדאוג
לרוב אני יציב
מציב
פנים חתומות
חוצצות ביני לעולם
עומדות כחומות בצורות

לא אני לא אדיש
דווקא רגיש
אפילו רגשן
גם רומנטיקן לא קטן

אני ממלמל את הפסוקים
כלאחר פה,
והתפילה לא מרגיעה
רק מרעידה אותי יותר
אני פוחד

והלב מתרחב
אני מעמיד פני ישן
אבל החיים ערים בתוכי
מי יכעס עליי מחר?
למי אצליח לחייך?
ולמי אפנה את הגב?
ומתי אהיה נאהב?
האם אמצא חמלה בתוכי
עבורי?
מי יקרא את השיר הבא שאכתוב?
עד כמה אפתיע את עצמי,
והאם אפול לשיממון השחזור העצמי.

הפנים שלי הם סוכן כפול
שמשתף פעולה עם הנורמות
החברתיות-הסוציאיליות-האוניברסאליות-
הבנאליות עד כדי מוות
רחמנא לישיזבא מהם
רחמנא ליבא בעי
רחמנא כתבינא בסיפרא דחיי
ולא בסיפרא דשיעמומי
השם אצבעותיי תפתח
וליבי יכתוב
שיריי

67Martine Saada-Khayat, Chantal Khayat and 65 others13 CommentsLikeCommentShare

לוויתן

לכל מפגש משפחתי
מצטרף אלינו לווייתן
רטוב ומסריח.
כולם ישבים בסלון של ממה ופפה
והוא מתפרפר לו בעונג על השטיח
המעוטר צבעי אדום נקמה,
משפריץ נתזי-מים לכל עבר, מדיף
צחנה של תהומות נשייה.

הדודים מדברים על מחיר הארטישוק-
הירושלמי בשוק,
זה מספר על הנכדה החדשה
שנולדה, ואף אחד לא ידע,
וזה מגלה סוד על יין מעולה
במחיר רצפה,
והלווייתן הענק מתפלש לו במרכז הסלון
באין מפריע, כולם מסתכלים
ואף אחד לא רואה

ואנחנו מרגישים כמו משפחה
ושותקים למופת
כמו משפחה
והרוח הממללת
מרחפת מעל לראשינו
ופוסחת על ליבנו

פסח – התקרבות והתרחקות

אתמול בסוף הטיול בצפון (עם כל ישראל), אמרתי לעצמי, שאולי אם לא פתחתי עד עכשיו שיחות הר”ן, לפחות עכשיו אני אפתח. שלא אומר לעצמי שהבאתי את הספר סתם. הנה – טפיחה על השכם – פתחתי!

שיחה תכג:

“מֵעִנְיַן קְצָת אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְקָרְבִים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאַחַר כָּךְ מִתְרַחֲקִין עָנָה וְאָמַר: אַף עַל פִּי כֵן יָקָר אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ, אַף לְפִי שָׁעָה!
אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ. נַעֲשֶׂה מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה, חַס וְשָׁלוֹם.
וְאָמַר הֲלא עַל שְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה נֶאֱמַר: “לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ”
וְמובא בַּמִּדְרָשׁ: “מַהוּ בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ? אֶלָּא שֶׁבָּעַיִן הַשֵּׁנִית כְּבָר הָיוּ מִסְתַּכְּלִין עַל הָעֵגֶל”. נִמְצָא שֶׁבִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה כְּבָר הָיָה דַּעְתָּם לִפְרשׁ חַס וְשָׁלוֹם
וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה יָקָר בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְאד הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ…”

בעולם הקנייני-חומרי אנחנו מחפשים תוצאות, מחפשים לכמת ולמדוד, כמה הצלחנו, מה השגנו וכמה כסף הרווחנו מזה. בעולם האמוני, יש ערך בלתי נדלה לרצון עצמו, באותו רגע קט, גם כשהוא מגיע בלי תוצאות. הכיסופים והגעגועים. המדרש שר’ נחמן מביא פה הוא לא פחות מקטסטרופלי. איך יכול להיות שבשעה שבני ישראל היו במתן תורה, הם כבר פזלו לעגל, ועדיין ההתלבבות הזו רק באחת מהעיניים כל-כך יקרה לפני השם יתברך?

אבל, אם נקרא את שיר השירים, ההמנון של פסח, נראה שעיקר הסיפור הוא דווקא המתח הבלתי פתור, הגעגועים כמעט ללא מפגש, התחושה ששוב ושוב, אתה מנסה להגיע, שואף, מתגעגע, מחפש והנה זה כמעט…ואז זה כבר לא. אבל בעצם, בשפה המטריאליסטית, גם עין אחת יקרה מאד…

חבר יקר, הוציא ספר ביכורים, והוא מקסים, והוא מזמין, והוא מיוחד, ואני לא מבין בשירה, אבל בימים שאני מבין מה אני קורא, הלב מתחמם. גם הוא כתב על שיר השירים, וסיכם אותו באופן מופלא בשלוש שורות, בשיר על אותו מתח אירוטי בלתי נדלה…

[שם הספר: מדבר עם הבית /עמיחי חסון]

 

[] 

שיר אהבה

 

אני לא מבטיח
את הירח
גם לא את הכוכבים
לא אעשה קסמים
ולא אמלא את השמים
בזיקוקים
עבורך

לא מבטיח לך
שאוהב אותך
לנצח
מי אמר שאחיה
כל כך הרבה?
ואיך אדע
שלא אשתנה
לעולם?

רק זאת אשתדל
לחבק אותך
כשאת עצובה
להקשיב לבכייך
בעיתות צרה
להצחיק אותך
פעם ביום
לפחות
מבטיח לנסות

נוח

נוח לו לאדם
שלא נברא
אבל הוא נברא
בין כה וכה
וכופין אותו
במסרקות של יאוש
עד שיאמר לחיות
רוצה אני
עד שיקרא
בקול גדול
אין העולם נברא
אלא
בשבילי

 

*פורסם בכתב-העת ‘ננופואטיקה 9’ אוקטובר 2016

וכל זה איננו שוה לי

וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי
בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ”

המשפט הזה של המן, הוא הציר המרכזי שעליו נשענת כל המגילה. התנודה והמעידה הקלה שממנה מתחילה ההידרדרות של המן, שהולכת וגדלה כמו כדור שלג.
עד אותה נקודה הכל הולך להמן בצורה חלקה, אחשוורוש מגדל אותו, והמן מחתים את המלך על תכנית ההשמדה של היהודים.
יש רק נקודה אחת קטנה שמפריעה להמן, נקודה אחת שבה הוא לא מצליח לכפות את שליטתו עליה. חלל אחד קטן של חוסר שליטה. מבחינת המן זה כתם שמכתים את כל כוחו וכבודו, וכל עוד הכתם הזה קיים, בגד האגו שלו לא נקי.

מאותו רגע שהמן אומר “וכל זה איננו שווה לי” הכל מתהפך ומיד מתחילה ההידרדרות. קראתי פעם בספר ‘פרי צדיק’ של ר’ צדוק הכהן מלובלין :” ז-ה איננ-ו שוו-ה ל-י”…סופי אותיות שם הוי”ה בהיפוך, כלומר – הוה”י. שם הווי”ה מיוחד זה הוא המעיד על הסתר פנים, שכן כל צינור השפע מלמעלה למטה עומד הפוך ולא מאפשר לשפע לרדת למטה. אין מפגש והפריה בחינת אחור באחור.

במעשה מצדיק שנפל לעצבות וגם בתורה רפ”ב המפורסמת של ר’ נחמן, יש עיסוק בנקודה אחת שממנה הכל קורה, ודרכה אפשר להתחיל מחדש. דרך נקודה אחת טובה אפשר להפוך את הכל לטוב, ומן המגילה נלמד את ההפך – בגלל נקודה אחת קטנה משובשת אפשר להפיל את כל המגדל, ליפול לעצבות ולאבד הכל.

שמעתי מעולש גודלברג חידוש פשוט ומקסים. ‘פורים’ לשון להרפות, לפורר ולהירפא. כאשר לא מסוגלים להרפות, הכל מתפורר וקשה מאד להירפא. לכל אחד יש נקודות בחיים עליהן אין לו שליטה, ושם המבחן שלו לאבד קצת שליטה ולהרפות, על-מנת להירפא ולשמוח.

“אין דבר יפה יותר
מלאבד שליטה
ולמצוא כוחות באין
ובשמיטה”

הפצע שלי

הפצע שלי
שיבדל לחיים
ארוכים

בכל פעם שקצת נפתח
דאגתי לאטום
טוב טוב
שלא יברח
הדם האדום
הרטוב

ובימים סוערים
סוככתי עליו
בגפי
שחלילה לא יעוף
לי

ובלילות הקרים
חיממתי היטב
את הפצע
רק שיעבור את החורף
כדי שבקיץ
אקח אותו איתי לים
לשטוף
במי מלח
לשרוף
אותו כמו סנה
שלא מתאכל
שאתאבל
עליו
בלי סוף
העיקר
שלא לחשוף
לאור השמש
שמא יגליד ויחלים

שיבדל לחיים
ארוכים