ניקיונות של ספירת העומר

אין אחד שלא מכיר את ניקיונות הפסח בשיטת ‘סגירת שטחים’. בכל שבוע מנקים חדר אחר, עד שבערב פסח נשאר מטר רבוע אחד שבו אמא מרשה לנו לאכול חמץ. עכשיו, יצאנו ממצרים, מעבודות הפרך של ניקיונות הבית, ואנחנו נכנסים לעבודה דומה בממד אחר של ניקיונות הנפש בתקופה שבין פסח לשבועות. תקופת ספירת העומר היא לא רק ‘מי מצליח להישאר עד סוף המשחק בלי להיפסל’, ישנם רבדים נוספים עמוקים יותר בספירה זו. כל שבוע מתוך שבעת השבועות הללו מזוהה עם אחת משבע הספירות התחתונות על-פי תורת הקבלה (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות). כל אחד מהימים בשבוע מבטא ספירה בתוך ספירה, כך שהיום הראשון הוא חסד שבחסד, היום השני הוא גבורה שבחסד וכן הלאה.

“יש מגירות שעדיין אנל’א פותח/ עד שיוסיף בי אור” (לילה כיום יאיר – אביתר בנאי).
להרבה מאתנו יש שאיפות להגיע רחוק בחיים, להשיג מטרות, לכבוש פסגות ולהגשים חלומות. היינו שמחים להגיע מיד מעבדות פרך במצרים למתן תורה בהר סיני. מה יותר נפלא מלדלג על ההרים ועל השלבים המפרכים בדרך? אולם בספירת העומר, אנחנו נדרשים לצעוד בכל יום צעד אחד קטן. כל אחת מאותן ספירות אלו הם חדרים בנפש שלנו שמוטל עלינו לטהר ולנקות, ובכל פעם שאנחנו מתקדמים ועושים צעד קטן עלינו לשהות ולנכוח בו. כמה מוכרת לנו המציאות הישראלית שמדברת תמיד על השלב הבא: “כשאסיים תיכון אלך למכינה. כשאסיים מכינה, אתגייס לצבא. כשאסיים צבא אצא לטיול. כשאסיים טיול אתחיל תואר. כשאסיים תואר אתחתן וכו'”. בכל שלב שבו אנחנו נמצאים מנקרת בנו התחושה שהאושר טמון בשלב הבא, אבל אף פעם לא בשלב הנוכחי.
לפני כמה שבועות צפיתי בהרצאה של בחור בשם ניק וויצ’יצ’ (מומלץ ביותר). הבחור הזה נולד באוסטרליה ללא ידיים וללא רגליים, למעט גף אחד קצר במקום שבו אמורה להיות רגל שמאל. כל ההרצאה הדמעות עומדות בגרון למראה השמחה והאמונה של הבחור הזה שמעולם לא ויתר לעצמו – “אם אני רוצה ללכת מקצה אחד לקצה שני, אני חייב לעשות צעד צעד, בלתי אפשרי לעשות שני צעדים בו זמנית” הוא אומר בחיוך זוהר. במעשה מחיגר של ר’ נחמן מברסלב, החיגר מוצא את עצמו במצב שהשאירו אותו לבד ובזזו לו הכל. בעקבות מוגבלותו הוא נאלץ לזחול על הרצפה על-מנת לכלכל את עצמו באכילת עשבים. אחת התחושות הקיומיות שלנו כשאנחנו בתהום היא תסכול עמוק “אני נמצא כאן, כל-כך נמוך, איך אני אמור להגיע לנקודה הרחוקה והגבוהה ההיא? אני כל-כך רחוק וחלש”.

“הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב”
(אהוב יקר/ רונית שחר).
ספירת העומר איננה רק העיסוק במספרים, אלא כמו שכתוב בספר היצירה – “וברא את עולמו בסֶפֶר(כתב) סְפַר(מספרים, ספירות) וסיפּוּר”. הסיפור הוא היכולת לחבר בין האותיות למספרים. שלושים ושתיים נתיבות החכמה שבהן נברא העולם הן החיבור בין 22 אותיות ל-10 הספירות. שלושים ושתיים הן בגימטריא – לב. אם נקרא טקסט מתוך ספר נוכל להבין את המילים בראש ובשכל, נוכל אפילו לשרטט בשלבים את השתלשלות הדברים. אבל רובנו שוכחים לשאול את עצמנו – האם הלב הבין? הראש מבין מהר, הלב לוקח לו זמן. ספירת העומר היא הזמנה לשהייה ונוכחות בחדרי הלב שלנו, הזמנה לטיהור ועיבוד של כל יום ויום וכל שלב ושלב. הפעם ננסה לא לדלג על ההרים, ננסה להביא את המלך לחדרי ליבנו.

לכל תשובה כמה תשובות

דתיים רבים גדלים בתודעה שמייצרת הקבלה בין רמת קיום המצוות (דהיינו: גודל הכיפה והציצית ואורך החצאית), לבין רמת האמונה. ככל שאעצום עיניים יותר חזק בתפילה, וככל שאקפיד יותר בהלכה, ככה אני אדם יותר מאמין. וראיתי הרבה מאנשי שלומינו שמתייסרים בדבר, ומתהלכים בכפיפות קומה לאמור “צדיקים וענוותנים אנחנו, ואל תאמר שבחינו בפנינו”.

והאמת היא שאני חוזר בתשובה.
אמנם כן גדלתי בבית דתי, אבל מה זה דתי? תמיד האמנתי באלוהים? האם הדתיות שלי בגיל 15 דומה לדתיות שלי כיום? ובכלל, דתיות היא עניין לא יהודי שנוצר בגלות שהרי “הדת נתנה בשושן הבירה”.

והנה ראיתי אנשים שכותבים בפייסבוק הקדוש (קרדיט על הביטוי: הרב דוד מנחם) שמה אכפת בכלל לאלוהים אם אני מדליק אור בשבת או לא? והרי זה בכלל זלזול באלוהים לחשוד בו בקטנוניות זו! ואף מצאתי סימוכין לדברים אלו מדברי ר’ נחמן מברסלב:
“ובאמת לפי גדלתו יתברך כל אלו העבודות [עשיית מצוות] אינם כלום רק הכל הוא בדרך “כאילו”, כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדלתו יתברך” (שיחות הר”ן נא’).

ועל כן אני חוזר בתשובה. שבימים שבהם קיימתי לכאורה יותר מצוות, הייתי עצוב יותר דייקא, ואין חטא גדול מהעצבות. ואפשר אף לומר שגם היום יש בי חשש מלימוד הלכה שיביאני שוב לידי עצבות זו.

ועם כל זאת, יודע אני, שאלוהים מבקש את האדם (כדברי השל), ואכפת לו מכל צעד ושעל שלי, ויקרים בעיניו לימוד תורה וקיום מצוות. רק גודל האמונה והלב צריכים להיות בשלימות ושמחה שאין יקר בעיניו מזה. ויודע אני ש’רבה אמונתך’ בי, ואין אתה מוותר עליי
.
ואם היית האינסוף ההוא הגדול, אז אין ביני לבינך ולא כלום. כי מה יש לפה לדבר אל אינסוף? ואם היית אותו אלוהים בעל זקן ומגבעת המדקדק בציציותיו של אדם בכל שעה ושעה, הרי אין אני יכול לעמוד בפניך ולא רגע אחד.
אלא שכולך אינסוף וסוף, חסד ודין, ממלא כל עלמין ומסובב כל עלמין.
והרי אני לפניך.
דתי וחוזר בתשובה.
– – –
* “ועיקר חיי האדם היא השמחה” (הרב יוסף משאש).

*בתמונה: הצל שלי שבא איתי להודו.
ותודה לצלמת הגאונה – אחותי היקרה אביטל!

ונהפוך הוא

אחד המאמרים שהכי אהבתי לקרוא לקראת פורים הוא ‘רשפי אש’ של הרב שג”ר מתוך החוברת ‘פור הוא הגורל’. הרב שג”ר מצטט במאמר את הרב סולובייצ’יק:
“בודאי ישנה בי נטייה רוחנית לאלגיה, למלנכוליה דתית, איזה מיתר רב חשיבות מתחיל רועד בי כשאני שומע את הנגינה העצובה של ‘כל נדרי’ או של הקדיש שלפני מוסף בראש השנה…גל עצבות פרדוקסאלית שזורת גילה חרישית מציף את תודעתי ואני מרגיש עצמי פדוי וגאול”

וכך ממשיך הרב שג”ר וכותב:
“לא פעם נתפסת השמחה כשטחית בהשוואה לטראגי ולמלנכולי: המגע עם העמוק עובר על פי רוב דרך התהומי, ושוכן הוא בכיליון של כלות הנפש”
דימוי האדם הקדוש והנעלה הוא האדם המלנכולי, המיוסר. לא רק בעולם הדתי אלא גם בעולם האמנותי הדבר נוכח מאד בדמות ‘האמן המיוסר’. לצערנו השפעות הנצרות וקדרותה חדרו גם ליהדות, וגם אנכי מצאתי את עצמי שנים מחפש להיות ‘מורכב ועדין’ על ידי ייסורים ולב נשבר.

חכם דוד מנחם סיפר פעם בשיחה ששאל את רבו המקובל מהי קדושה, רבו לא ענה לו. אחרי כמה זמן, הגיע חג הסוכות, והרב לא שכח את שאלתו של חכם דוד ואמר לו – “זוכר ששאלת אותי מה זה קדושה?”. לקח הרב בורקס, בירך ‘בורא מיני מזונות’, אכל ממנו ואמר לחכם מנחם “הדא (זו) קדושה”

אז לכל מי שנתקל במאמר של הרב שג”ר, שיקרא אותו, יש שם רעיונות מופלאים מאד. אבל שיזכור, קדושה איננה חייבת להיווצר מתוך מלנכוליה. אולי אפילו עדיף שלא

 

לחבק אותך

לחבק אותך
זה כמו להקיף עולם קטן
בזרועות ארוכות
הרים וגבעות שבך
מנחמות חללים בגופי
ורוחי משקיפה בנופי
ליבך המשתרע על פני
קילומטרים של חמלה ורוך
ראשי מונח על כתפך
סלע מצמיח שורשים
בקצה צוק
והשמש בי שוקעת
באופק שלך

“זִבְחֵי אֱלהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה” – ליקוטי מוהרן קח’

כידוע התפילות החליפו את הקורבנות. כבר בתהילים מזהה דוד המלך הנפלא את הזיקה בין המצב הנפשי של האדם לזבח שהוא מחוייב לזבוח.

“הִנֵּה יָדוּעַ כִּי עוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב “הָעוֹלֶה עַל רוּחֲכֶם” הַיְנוּ שֶׁעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּרֵי הַלֵּב….וּבְחִינוֹת עוֹלָה, הוּא כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת רוּחוֹ בְּקִרְבּוֹ…”

ר’ נחמן מציג בפשטות שעשוע במילים בין המילה עולַה כזבח, למילה – “העולֲה על רוחכם”. ר’ נחמן מעיד על עצמו שהוא לוקח שברים ועושה מהן תורות. לא סתם כל האנשים השבורים מגיעים לר’ נחמן. אדם שבא להקריב עולה, משהו בקרבו נשבר.

“וְצָרִיך לָזֶה נְסִירָה כְּמוֹ שֶׁהָיָה אֵצֶל אָדָם הָרִאשׁוֹן…וְהַנְּסִירָה הוּא בְּחִינַת שֵׁם חֲתַ”ך, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכַּוָּנוֹת “פּוֹתֵ’חַ אֶ’ת יָדֶ’ך”, סוֹפֵי תֵּבוֹת חֲתַ”ך, הַיְנוּ שֶׁחוֹתֵך וּמְנַסֵּר אֶת עַצְמוֹ.”

סוד הנסירה של האדם הראשון: שתי ישויות, גוף אחד, ואפס מפגש. הנסירה מאפשרת התבוננות מחודשת, התרחקות קלה על-מנת לחזור ולהיפגש. דביקות מוחלטת מסכנת אותנו בהיבלעות טוטאלית, מחיקה של האישיות. מחיאות הכפיים (האהובות על ר’ נחמן), מתאפשרות רק כאשר יד ימין ושמאל חופשיות לנוע ולהיפגש. רצוא ושוב. “פותח את ידיך” זה סוג של מחיאת כף. ניסור ופתיחה, חופש שמאפשר מפגש. כמו ריקוד של שתי הידיים.

“וְהַשֵּׁם חֲתַ”ך נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ, כִּי כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ בְּוַדַּאי מְאַנֵּחַ, וּמוֹצִיא רוּחַ וּמַכְנִיס רוּחַ וְהוּא תְּרֵין רוּחִין. וּשְׁנֵי פְּעָמִים רוּ”חַ (הם ב)גִּימַטְרִיָּא – חֲתַ”ך.”

מי מאיתנו לא נאנח ומתנשף ברגעים קשים, בנפילות. הנשימה מואצת. רצוא ושוב, שתי רוחות, רוח נכנסת ורוח יוצאת. זהו החיתוך במובן העמוק. לאפשר לאוויר להיכנס ולצאת. לא להיתקע על תקליט שרוט. להמשיך הלאה, לשוב ולהיפגש מחדש.

מקובלנו לעיין בהקשר הרחב יותר של הציטוט המובא, וכך כתוב פסוק קודם:
“עיני כל אליך יְשַֹבֵּרוּ, ואתה נותן להם את אכלם בעתו”.
יוסף היה המשביר במצרים. “לכו שברו לנו מעט אוכל”. השבירה בעברית מעידה על היפתחות למקור החיות, לאינסוף. לא לפחד מהשבר. לתת לו להוליד רוח חדשה. רוח נשברת מולידה חיים. נשימה ונשיפה.

“וְזֶהוּ בְּחִינוֹת נְסִירָה וּבָא אֶל בְּחִינוֹת פָּנִים בְּפָנִים וְזֶהוּ בְּחִינוֹת עוֹלָה וְזֶהוּ זִבְחֵי אֱלוהִים, הַיְנוּ. בְּחִינוֹת עוֹלָה הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה כַּנַּ”ל”

בבחינת “וכשהלב נשבר זורח אור גדול”
#אביתר_בנאי_פקק_תנועה

המילה הנכונה

שנים שאני מנהל אחריה מצוד
מעומק הגרון עד קצה הלשון
והיא חומקת לי
בין השניים הלבנות שמתארכות כמו סמטאות
ללא מוצא,
עוד החמצה והיא במרוצה
נשמטת בי מלחי אל דחי
ואני כבר נכנע:
המילה הנכונה
המילה הנכונה
מתבקשת להגיע לתחנה
להצלה