ליקוטי מוהר”ן תורה לד’

“כתיב (תהלים ס”ט): “חרפה שברה לבי“, הינו החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם.”

>מצב של חרפה, הוא מצב בו הרגש הכי חזק שלנו מתפרץ בעודו מתנגש בתאונה חזיתית עם מציאות לא רצויה, כזו שמוציאה מאיתנו משפטים נוסח “אני לא מאמין שזה קורה לי!!!”. האינסטינקט האנושי שלנו אומר לנו לדחות מעלינו את הסיטואציה, להתנגד אליה בכל הכוח, ובכך להגן על הלב השברירי שלנו מפני חרפה ובזיון.
***
“והתקון הוא, על ידי שמקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת, ועל ידי זה נתבטל החרפה השורה על לבו”

>התפיסה האינסטינקטיבית של האדם היא תפיסה שיסודה בטעות. אם נתנגד למציאות במאבק פנימי, המאבק רק יילך ויגבר. כמו :” בושה / שילד קטן נשכב על רצפה ובא בדרישה/ ואת נכנעת להמון שהציץ ונפגע” (בושה/נעמי חשמונאי)
ר’ נחמן אומר בפשטות – תן ללב שלך להחוות את החרפה הזו שאתה כל כך סולד ממנה, תן לו לרגע לשהות שם ותראה, איך ברגע אחד כל ההתנגדות הקשוחה, משתחררת ונופלת מאליה.
***
“לכאורה קשה, למה אנו צריכין לתפלה? והשם יתברך יודע מחשבות!
….נמצא שצריך כל אחד לדבר בינו לבין קונו, כדי שיאיר בחינת נקודה… ועל ידי זה נתבטל ערלת לבו, הינו חרפות, הינו אהבות רעות:
וגם צריך כל אדם לדבר עם חברו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בחברו יותר ממנו, כמו שכתוב: “ומקבלין דין מן דין”.
כי בזה הבחינה שיש בחברו יותר ממנו, זאת הבחינה הוא בחינת נקודה. ושם בהנקודה הזאת, שורה האהבה”

> בשיחות הר”ן כתב ר’ נחמן “שעל ידי הדיבור יכולין לנצח כל המלחמות”. ר’ נחמן חוזר על הדבר הזה שוב ושוב, כי הוא מבין שכשהאדם נתקל בסיטואציה של חרפה, הוא לא ממהר לדבר עליה עם קונו. זה מן מחסום מובנה כזה בתוכנו, שהרי ריבונו של עולם גם ככה רואה כליות ולב, אז למה אני צריך לדבר את זה בכלל?

ר’ נחמן אומר שבכל אחד ואחד מישראל יש נקודה שהיא שלו, ואת הנקודה הזו אין לחברו. אם מצליחים להגיע למצב שיש באמת לפחות חבר אחד שמדברים איתו בלב פתוח ונקי, אזי יש שתי נקודות שמתחברות ואז הם מקבלים זה מזה ומאירים זה לזה. כך גם בשיחה עם בורא עולם. יש הרבה דברים שכשהם נשארים בראש ובבטן שלנו, הם מתנפחים לפחדים גדולי מימדים, אבל אם נדבר אותם החוצה בלי לדאוג לפאסון שלנו, נראה שאין לנו באמת ממה לפחד, ופתאום כל העורלה שעל הלב נופלת ואנחנו מרגישים נקיים שוב.

-מקוצר היריעה, חתכתי הרבה מתוך התורה הזו, אבל ראוי לעיין בה לעומק.

הילולא לר’ נחמן (יג’ תשרי) – תורה כא’ בליקוטי מוהר”ן

“בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”.
**
יש שני סוגים של חכמות בבחינת “אחור וקדם צרתני”.
החכמה האחת היא בחינה של אחור, כלומר, חכמה אותה צריך ללמוד באמצעות למידה שיטתית, למשל כמו תואר אקדמי. צריך לעשות ‘הקדמות’ ובהדרגתיות לבנות שלב שלב עד שתופסים את אותה חכמה.
החכמה האחרת היא בחינה של קדם, בחינה של פנים. החכמה הזו מגיעה ללא הקדמות, היא נובעת מבפנים, מונעת מאינטואיציה חזקה מאד, אסוציאטיבית יותר, נובעת יותר. כמו הארה או אסימון שנופל ומאיר תמונה אחת שלימה באופן ברור ובהיר, והכל קורה בבת אחת. זו בחינה של רוח הקודש.
**
החכמה מהסוג השני, מתקשרת על פי הקבלה לצד הקדמי של האדם, הפנים. ר’ נחמן עושה צעד נוסף באסוציאטיביות הידועה שלו, וקושר את החכמה הזו לביטוי “פני המנורה” מהפסוק הפותח. השאלה הבאה תהיה – כיצד משיגים את החכמה השופעת הזו? כיצד משיגים את פני המנורה?

ובכן, למנורה שבעה קנים, וכמו שבעת הקנים של פני המנורה, גם לפנים של האדם יש שבעה קנים: פה, אף (חוטם בעל שני נחיריים), זוג אוזניים, וזוג עיניים – סה”כ שבעה. כל אחד מהם קשור למוח באופן אחר, והוא סוג של מנסרה או שלוחה של המוח, וכל מה שעובר דרך הפתח הזה בעצם מגיע אל המוח בסופו של דבר. על-כן, כל אחד מהפתחים הללו משפיע על המוח, ועל החכמה המצוייה במוח.

אחת מהתפיסות המרכזיות בעולם היהודי היא שלהיות יהודי בעל ברכה, פירושו להיות אינסטלטור טוב. כל הסיפור פה הוא לדאוג שיהיו צינורות שיורידו את השפע מלמעלה למטה. ברגע שהצינורות נקיים ומתוקנים, השפע יכול לזרום. קני המנורה, הלא הם שבעת אברי הפנים של האדם, הם אותם אלו צינורות.
**
“ובלב כל חכם לב נתתי חכמה”. פסוק תמוה. אם הם כבר חכמים, מדוע נצרך לומר שהשם נותן להם חכמה? אלא שר’ נחמן מגדיר מחדש מהי חכמה. חכמה היא מצב בו האדם מתקן את צינורות השפע שלו, ומכשיר את עצמו להיות כלי קיבול. אדם שמקדש את שבעת הפתחים שבפניו, הוא המכונה חכם. החכם הוא המקבל.
**
ועכשיו הקישור אל הסוכה. אותו שפע אלוקי, אותה חכמה שהאדם רוצה שתנבע מתוכו, היא בחינת סוכה, שכתוב “סכה ברוח הקודש”. אותו שפע מכונה גם רוח הקודש והוא מזוהה עם הסוכה.
ומדוע אותה חכמה היא קשה להשגה? ר’ נחמן מתאר באופן ציורי להפליא “…בחינת מקיפין, שהשכל (החכמה) הזה הוא גדול עד למאד, עד שאין המוח יכול לסבלו ואין נכנס במוח, אלא הוא מקיף את הראש”.

כלומר, השפע האלוקי הזה כל-כך גדול שהוא נשאר ב’מקיפין’ של האדם, מקיף את ראשו ואינו יכול להיכנס למוחו, ועל-כן הוא חמקמק וקשה להשגה. זאת הסיבה שבשביל להשיג את השפע האלוקי המקיף אותנו, בכדי באמת להשיג משהו ממהות הסוכה, מאותו שפע אלוקי ורוח הקודש, כותב ר’ “צריך המקבל להיות חכם, כי הקדוש ברוך הוא נתן חכמה לחכמים”.
וכמו שכתוב “ראשית חכמה יראת ה'” – החכמה נעוצה ביראת שמים, ועל-כן שבעת הפתחים שבפניו של האדם כל-כך חשובים ויקרים. הם המאפשרים לו להאיר את אותה יראת שמים בתוכו, ולקבל את פני המנורה, את בחינת הסוכה ורוח הקודש.

שתיקה ודיבור – ראש השנה ויום כיפור

בראש השנה אנחנו שותקים.
ביום כיפור אנחנו שופכים את ליבנו.

ראש השנה הוא חג השופר. השופר קצהו האחד צר, וקצהו האחר רחב בבחינת “מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה”. ניתן לומר שעשרת הימים בין כסה לעשור דומים למבנה השופר, ראש השנה הוא הצד הצר, ויום כיפור הוא הצד הרחב (ואפשר להוסיף אחרי יום כיפור את ההתרחבות היותר גדולה של רווחה ושמחה של סוכות ושמחת תורה).

כשהייתי באומן, רב אחד אמר דבר תורה קצר לפני התקיעות מתוך ליקוטי הלכות אורח חיים חלק א’, הלכות ראש השנה, הלכה ד’, אות ב’:

“וְזֶה שֶׁאָסְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ”ל לְהַזְכִּיר שׁוּם וִדּוּי שֶׁל חֲטָאִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה….וּמִתֹּקֶף הַדִּין אָז אָסוּר לְהַזְכִּיר שׁוּם חֵטְא וְעָוֹן שֶׁלֹּא יִתְגַּבֵּר יוֹתֵר חַס וְשָׁלוֹם, וְכַנַּ”ל, כִּי אָז הוּא הַתְחָלַת הַתְּשׁוּבָה כַּנַּ”ל…בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צְרִיכִין לִדּוֹם וְלִשְׁתֹּק וְלִבְלִי לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּר (כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר), וַאֲפִלּוּ הַחֲטָאִים אָסוּר לְהַזְכִּיר כַּנַּ”ל. וְזֶה בְּחִינַת דֹּם לַה’, וְזֶה בְּחִינַת תְּקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, זֶה בְּחִינַת דֹּם לה’, כִּי אֵין לָנוּ פֶּה לְהָשִׁיב וְאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר לְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל חֲטָאֵינוּ, רַק אָנוּ קוֹרְאִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בְּקוֹל לְבַד בְּלִי דִּבּוּר בִּבְחִינַת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה’ – מֵעֻמְקֵי דְּלִבָּא. וְזֶה בְּחִינַת קוֹל הַשּׁוֹפָר, בְּחִינַת מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי י”ק. כִּי בִּתְחִלַּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁאָז אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר כַּנַּ”ל וּצְרִיכִין רַק לִדּוֹם וְלִשְׁתֹּק כַּנַּ”ל, אָז קוֹרְאִין אֵלָיו יִתְבָּרַךְ רַק בְּקוֹל לְבַד.”

בראש השנה אין וידוי דברים. לא מבקשים סליחה, ולא מתחרטים, רק ממליכים את השם בעולם. אבל למי ששם לב בין סדרת תקיעות לחברתה, יש נוסח של וידוי בסידור שכתוב שצריך רק להרהר בו בלי להגיד אותו בפה. כלומר – לשתוק אותו. אני לא יודע איפה הייתי 29 שנים בראש השנה עד שקלטתי את הקטע הזה, אבל וואללה זה העיף אותי.

אחד העקרונות החשובים ביותר ביחסים בין אישיים שאנחנו לומדים מחז”ל הוא שאי אפשר לנסות לרצות אדם בשעת כעסו. למה? כי הדם שלו חם. הפנים שלו צמודים מדי לחלון הראווה שממנו הוא רואה את הסיטואציה עליה הוא נאבק. צריך לחכות להתקררות כדי לפייס ולרצות. ככה העולם בנוי.

כך גם בעולם התשובה. ר’ נחמן מלמד אותנו בתורה ו’ המפורסמת שכדי לעשות תשובה קודם אדם צריך ש”ישמע בזיונו וידום”. תמיד רואים את זה בסרטים שכשאחד מבני הזוג מגלה שבן הזוג השני בגד, הם ישר יגידו “זה לא מה שאתה חושב”. בסיטואציות האלה, כל דיבור שאתה מוסיף, אתה רק מרחיק את עצמך עוד ועוד. שם זה מקום השתיקה, ההתבוננות, ההכלה, ההבנה שטעיתי והיכולת שלי להיות נוכח שם לכמה רגעים, לפני שאני מסביר את עצמי למישהו. אחר כך בשלב השני, אפשר לתמלל את החטא, את הסיטואציה, ולעשות תשובה על התשובה הראשונה. תשובה של דיבור על תשובת השתיקה.

זה מזכיר לי את השיר:
“איך שיר נולד? כמו תינוק, בהתחלה זה כואב, אחר יוצא החוצה – וכולם שמחים”

שנדע לשורר את שיר התשובה שלנו מתוך שמחה,
שנדע לשתוק מתי שצריך, ולדבר מתי שצריך,
שנהפוך את התורות הללו לתפילות
שיבקעו שערי שמים לגאולה פרטית וכללית

גילוי והסתר בחזרה בתשובה

אחד הדברים הפרדוקסליים בניסיון לחזור בתשובה הוא הגילוי וההסתר.
לפעמים כשאנחנו עומדים בתפילה, בסליחות נניח, או בתפילה של ראש השנה או יום כיפור, האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לומר לעצמנו בלב “אני צדיק מעכשיו, הנה די, זהו, כל מה שעשיתי היה בטעות, אל תסתכל לשם, לתוכי, לעבר שלי, זה הכל שחור ודפוק שם…”. אנחנו ממהרים להסתיר את זה, לקוות שמה שעשינו ייעלם בלי שנצטרך לנשום את זה מחדש. הרי אנחנו מתחרטים, הנה, רוצים לתקן, אז בוא לא נתעכב על זה, בוא נמשיך הלאה.

אבל, למעשה, עמידה לפני ה’ בתפילה הינה דווקא היכולת לחכות עם אינסטינקט ההסתרה ולהישאר חשוף. ככה. עם כל השריטות, והדברים הרעועים והשבורים שעשינו שיושבים בזכרון ותופסים מקום של קבע על הלב. “יהיה איך שיהיה” אומר ר’ נחמן, כך האדם צריך להתפלל, כך הוא צריך לחזור בתשובה. אברהם יהושוע השל אמר פעם “התפילה הופכת אותנו להיות ראויים לישועה” – כלומר, שהנקודה ממנה אנחנו צריכים להתפלל היא נקודה בה אנו זקוקים לישועה, בה אנו שבריריים וחשופים.

לפני שממהרים לכסות ולהסתיר את מי שאנחנו ברגע זה, כדאי לנסות להיות נוכחים בדיוק בנקודה הזו, ודווקא אז, כשעומדים חשופים באמת לפני ה’, דווקא אז משהו מתנקה ומשתחרר מעצמו, מעצם העמידה הזו.
זו בעיניי המהות האנושית המתפללת בטהרתה.

דודי ירד לגנו

הגיוני לבי על הפיוט המופלא “דודי ירד לגנו” לר’ חיים הכהן. מופלא לימי אלול:

“דודי ירד לגנו לרעות בגנים
להשתעשע וללקוט שושנים”

‘המלך בשדה’ כמו שנהוג להגיד בחודש אלול. המלך יורד לגן להשתעשע וללקוט שושנים. ה’ מחפש לו דירה בתחתונים, הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים, רחמנא ליבא בעי, הוא מחפש את הלב היהודי ההומה, המתפלל, המבקש, המתגעגע.

“קול דודי דופק פתחי לי תמתי
שערי ציון אשר אהבתי”

אבל אנחנו, הלב שלנו לרוב מכווץ, אנחנו מפחדים לתת למישהו להיכנס, קל וחומר כשמדובר במלך מלכי המלכים, בושה וחשש עוטפים את לבנו. והוא דופק על דלתות ליבנו ואומר לנשמה “פתחי לי תמתי שערי ציון” – ציון היא הליבה, המרכז, לב העניין, הלב שלנו, ירושלים של הנפש והאדם.

“בתי אל תפחדי כי עוד אזכרך
ומארץ רחוקה אקבץ פזורך”

והוא יודע טוב מאד שיש בנו פחד, שיש בנו רתיעה מהפתיחה הזו. אבל הוא מנחם את הנשמה, וכמו שכתוב בהפטרה שקראנו השבת: “אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך” – איפה שיש פחד יש פוטנציאל להתרחבות הלב. הוא אומר לנשמה – אני זוכר אותך, מכור מחצבתך העתיק, ממקור כל הנשמות, ואני יודע שעכשיו את בפיזור הנפש, אבל הפיזור הזה יבוא אל קיצו ואת עוד תתקבצי ותהיי אסופה להיות שלווה ביישוב הדעת.

“עוד אבנך ונבנית ביופיך והדרך
וגם אמנה את אחותי”

אני מבטיח לך – אומר הקב”ה לנשמה – אני אבנה אותך, אני אעזור לך לקום, ואת תראי שאחרי כן, את גם תוסיפי קומות מעצמך לבניין הזה. את תתפתחי ותפרחי להיות יפה ומהודרת, אצילית וזקופת קומה. “וגם אמנה” – אני מחזק אותך באמונה ומאמץ אותך לחיקי כמו הייתי משפחת אמנה עבורך. וכידוע לך בכל נשמה ונשמה יש ‘חלק אלוה ממעל ממש’, ועל-כן את כמו אחותי הקטנה, והנה בקרוב האיחוי קרב ובא.

– – – – – – – – – – – – – –

את הפיוט הנפלא הזה כתב ר’ חיים הכהן מחאלב במאה ה-16-17.
רוב תודות מעומקא דליבא ליגל הרוש הנפלא שהקליט את הפיוט הזה מתוך שירת הבקשות של יהודי מרוקו. מי שרוצה לשמוע את יגל מבצע את זה בנקיות ובפשטות נפלאה – שיקנה את הדיסק “אעירה שחר”. מומלץ!

להלן הטקסט המלא של הפיוט, והביצוע של יגל הרוש בלינק המצורף:

“דודי ירד לגנו לרעות בגנים
להשתעשע וללקוט שושנים

קול דודי דופק פתחי לי תמתי
שערי ציון אשר אהבתי

בתי אל תפחדי כי עוד אזכרך
ומארץ רחוקה אקבץ פזורך

עוד אבנך ונבנית ביופיך והדרך
וגם אמנה את אחותי”

ספירת הכתר, נשימה ותשובה

ספירת הכתר היא העליונה מכל הספירות. הספירה הסתומה ביותר, הנעלמת, הטמירה והגנוזה שאין לפה מה לדבר בה. כל תמלול בעבורה הוא צמצום. הכתר הוא החמקמק הזה שאי אפשר להגדיר אותו במילים, נעלם מעיננו.
מחד, הכתר הוא פסגת החיים, הדבר הכי נשגב ולא נתפס. מצד שני, הוא גם הדחף הכי בסיסי ונמוך לחיים. הרצון הקמאי הזה לחיות בסיסית. המקום שלא מוגדר ומתומלל באופן רציף ותודעתי. המקום שמתעורר לכוח חיות עצום במצבי הישרדות. הצורה הכי פשוטה של החיים – הנשימה.
 
הנשימה היא ה-רצון לחיים.
 
ולמה הנשימה היא הכתר? כי היא תמיד שם גם בלי שאנחנו רואים אותה. תמיד מתלווה באופן טבעי שנסתר מעינינו. היא כל הזמן שם, וכל הזמן מעידה על עצם היותנו חיים. שנאמר – חי ונושם.
 
לפעמים הדבר הכי הכי גבוה ועמוק, הוא דווקא הדבר הכי הכי פשוט. הנשימה הזו, היא דבר כל כך חיובי וחיוני. היא פלא גדול. וכל מה שמתווסף לחיים שלנו – כל החלומות והשאיפות, הפחדים והחששות, המתחים והבלבולים – כל אלו הם עולמות שלמים שמושתתים על אותה נשימה פשוטה. בלעדי הנשימה, כל אלו לא קיימים.
 
מהי חזרה בתשובה?
בעיניי חזרה בתשובה איננה התאמת עצמי לאידאות המולבשים עליי מלמעלה. היא איננה דחיקת החיות שלי עבור ה-משהו הגדול ממני שעליי להקריב לו את מנת האיפוק היומי שלי.
החזרה בתשובה שלי היא – קודם כל לנשום. הרצון הכי בסיסי ונמוך שלי, ועם זאת הרצון הכי גבוה והתשוקה לחיים ולמלאות.
לעתים, דווקא כשנוגעים בנקודה הפשוטה הזו, איזה עול של אחריות כבד שרבץ על כתפינו הרבה זמן פתאום מתמוגג. פתאום כל האידאולוגיות והמוסר שכל כך חשוב לעמוד בשורותיהם, מתרככים ומקבלים פרופורציה. פתאום אני לא חייב להכניס את עצמי לקטגוריות ומגירות ולהרגיש שצפוף לי שם. אני יכול לקרוא קריאת שמע על המיטה, כמו ילד שמבקש מאלוהיו שישמור עליו מהמפלצות שמתחת למיטה.
 
פתאום אני יכול להיות כמו שאני. ככה.
*
“וְאָמַר: עוֹד יִהְיֶה זְמַן שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ כָּשֵׁר פָּשׁוּט, יִהְיֶה חִדּוּשׁ גָּדוֹל כְּמוֹ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה” (שיחות הר”ן לו’)

קווה אל ה’ – יושר ועיגולים (אלול)

“קווה אל ה’ ויאמץ ליבך, וקווה אל ה'” (מתוך מזמור שאומרים לאחר התפילה בחודש אלול).

מה משמעות הביטוי “קווה אל..?” אנחנו רגילים לקוות שיקרה משהו, לא לקוות אל מישהו. וגם, בצורת הציווי פתאום ראיתי שהביטוי מצביע על המילה – קו – כמו קו ישר.

“יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד”. כך כתוב בבריאת העולם. אולי הציור שמצטייר פה הוא סוג של קו תוחם, קו מתאר שאוסף את כל המים למקום אחד, ויוצר להם גבול ומקום מוגדר להיות בו. ואולי כמו שהמים יקווו אל מקום אחד, כך אנחנו צריכים להיקוות אל ה-אחד.

בפסוק המקדים כתוב – “לולא האמנתי לראות בטוב ה'”. הראיה, הגבול והאמונה, גם להם יש עניין עם הקו הישר:
“הִנֵּה, בְּהִסְתַּכְּלוּת יֵשׁ אוֹר הַיָּשָׁר. וְאוֹר הַחוֹזֵר…וְדַע, שֶׁהִסְתַּכְּלוּת עוֹשָׂה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן כִּי מִקּדֶם רְאוֹתוֹ הַדָּבָר הוּא בְּלא גְּבוּל וּכְשֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר, נַעֲשֶׂה לוֹ גְּבוּל..כִּי הַבִּטָּחוֹן הוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת שֶׁמִּסְתַּכֵּל וְצוֹפֶה בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְבַד, וּבוֹטֵחַ בּוֹ, בִּבְחִינַת: “עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ”
(ליקוטי מוהר”ן, עו’)

התקווה הזו, לקוות אל ה’, לאסוף את עצמנו לכיוונו, לנשוא עיניים לשמים, להאמין ולבטוח, לקוות אל ה’, ליצור קו ישר ופשוט שמחבר בינינו לבינו. זו אולי משמעות הביטוי “לקוות אל”, דהיינו ליצור קו ישר שיהווה מסילה לאור ישר ואור חוזר, לקשר, למערכת יחסים, להתכווננות. בבית המקדש השופר לא היה כמו שלנו היום, הוא לא היה כפוף, הוא היה פשוט, דהיינו ישר “באורח מישור”.

אולם גם בתנועה הזו של היושר, יש עיגולים כמו בתורת האר”י. הפסוק חוזר פעמיים על הביטוי “קווה אל ה'”, בהתחלה ובסוף וסוגר איזה מעגל. צריך לקוות אליו ולאמץ ליבנו, אולם הרבה פעמים התקדמות לינארית על הציר הישר מביאה איתה הבניות, נפילות, ספיקות.  על-כן, גם אחרי שמאמצים ליבנו, צריך לשוב ולקוות אל ה’ שוב ושוב, בצורה מחזורית, מעגלית. לחבר את העיגול עם הישר.