לראותם בלבד – חנוכה

כילד הייתי ביישן והייתי שותק הרבה. הייתי יכול לבהות בנרות בוערים עד שהם נכבים. בשתיקה. מקשיב לקול פצפוץ נייר האלומיניום המתכלה בלהבה. יש משהו בלהבה הקטנה הזו, המדויקת הדקיקה כמו השיר הדקיק. אש מדודה בתוך כוסית זכוכית, אור בתוך כלי. אין דבר יפה מזה. “כשלהבת האחוזה בגחלת” שרוצה לעלות מעלה מעלה, אבל הגחלת או הפתיל לא מאפשרים לה. אם היא תעלה היא תינתק מהפתיל ותגווע. בלי פתיל וכוס, אין אור. כן הנשמה בגוף האדם.
**
“היום אם בקולו תשמעו…
כי אין לאדם בעולמו
כי אם אותו היום ואתו השעה שעומד בו,
כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי”.
**
היום התבוננתי בנרות הדולקים. בשתיקה. אני יודע שהיום אני מתבונן על הילד שהייתי ואני יכול להגיד “ואזכה לחדש נעוריי הימים שעברו בחושך להחזירם אל הקדושה”.
סוף העולם, קורה בכל יום. כך גם בריאת העולם. כל יום כמו נס.
“כל דבר ודבר בעולם יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב”
רחמנא ליבא בעי. תבעירו את הלבבות.

#זה_היום_עשה_ה
#נגילה_ונשמחה_בו

Image may contain: fire, night and candles

יוסף ויעקב – פרשת וישב

במה דומה יוסף ליעקב חוץ מהמראה (ע”פ המדרש)?
מדוע יוסף מזוהה עם ספירת היסוד בקבלה, ומה טיבה של ספירה זו?

דמותו של יוסף במקרא היא מרתקת, מכיוון שאנחנו פוגשים אותו כ”בעל החלומות הלזה”, איש הרוח ההזוי החולם חלומות, המנותק מהמציאות שחי בספירה אחרת מכולם. אאוטסיידר. רחפן. בטח שלא איש מעשה.
בגלל שאנחנו רגילים לסיפורי התנ”ך, לא שמנו לב איזה מהפך עובר יוסף. יוסף הופך מדמות רחפנית ומנותקת לחלוטין, לאיש מעשה מובהק! הכלכלן הגדול ביותר באימפריה הגדולה ביותר. זה שיודע לצבור מזון ולחלק אותו בצורה הנכונה ביותר כדי שהאימפריה תמשיך להתקיים. לא פחות מאשר “הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ”.

באמת? זה אותו יוסף בעל החלומות ההזוי??
**
יעקב, גם הוא חלם חלומות, וכנראה שיוסף ירש את זה ממנו: “והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו”.
אפשר לומר שקורות חייו של יוסף הם סוג של הגשמת חלומו של יעקב. יוסף כאמור מזוהה עם ספירת היסוד, כך כותב בעל ה’שערי אורה’, ר’ יוסף ג’יקטליא בפתיחה להסבר על ספירת היסוד:

“צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבא ואראה פני אלהים (תהלים מב, ג)…ולפי שמושך ממידת החסד נקרא אל, ולפי שמושך ממידת החיים נקרא חי…ומכוח שם זה מושך שם אדנ”י החיים בכל הנבראים אשר בעולם למיניהם…”

גם אם לא מבינים את כל המושגים ואת התיאור של בעל ה’שערי אורה’, ניתן לראות באופן פשוט את הסולם הניצב ארצה עם הראש בשמים של יעקב. יוסף מגלם את הצמאון לאל-חי, הרוחניות הגבוהה מאד שמחוברת לאלוהים בכל נקודת דרך שלו (“באשר ה’ איתו ואשר הוא עשה ה’ מצליח). אותו צמאון רוחני, אותו ראש שמגיע השמימה, הוא גם אותו הסולם שמוצב ארצה ומושך חיים מלמעלה למטה כמו שמתאר בעל ה’שערי אורה’. הוא המשביר המספק חיים ומזון לכל הארץ.
**
יעקב ויוסף אכן דומים לא רק במראה. יוסף הוא התגלמות משודרגת של אביו, של החלומות ושל היכולת להמשיך ולמשוך חיים מלמעלה למטה באופן הפשוט ביותר. דמותו של יוסף שנדמית סהרורית בעיניי אחיו בתחילה, הופכת להיות ישות נטועה בקרקע במלוא מובן המילה. יוסף עובר דרך שמאפשרת לו ליצור כלים ארציים לשפע הרוחני שזורם דרכו,
וזה השיעור עבורנו. לכל הבנה רוחנית ולכל חלום צריכים אנו למצוא את הכלים המתאימים על-מנת להוריד אותם ארצה לחיים שלנו. אותו סולם שראשו בשמיים, יש לו שלבים, ולכל שלב יש משמעות פנימית עבורנו של דרך סלולה שתרד מהאין סוף למעלה “בדרך כבושה מאיתך דרך כל העולמות עד ההשתלשלות שלי במקום שאני עומד” (תפילה לאחר תיקון הכללי, ר’ נחמן).

נ.ב.
מי שרוצה לראות סרט מרהיב על חלומות והגשמת חלומות – שיראה ” לה לה לנד”. אמנם מחזמר, אבל מומלץ מאד!

Image may contain: cloud, sky and outdoor

ובחרת בחיים

המשמעות העמוקה של הבחירה הוא לא רק האפשרות לבחור מבין שתיים או שלוש אופציות המונחות לפנינו. זהו חופש הבחירה המפורסם.

אולם, הציווי על הבחירה בחיים, משמעותו העמוקה יותר, הוא ההרגש והידיעה הפנימיים שהבחירה שאני עושה מחוברת אליי בכל נימי נפשי. שאני הולך לקראתה בחדווה פנימית וידיעה עמוקה שאני עושה את הדבר הנכון עבורי.

הרבה מאיתנו בוחרים מתוך אנרציה, ומתוך לחצים חיצוניים, ממקום הישרדותי. לעיתים אנחנו בוחרים מתוך מצוקה כדי לא לפגוע באדם אחר, אבל הרצון הפנימי שלנו לא נוכח בתוך הבחירה. המשמעות של ‘ובחרת בחיים’ היא שאני מטעין את הבחירה שלי בחיות פנימית, שהבחירה שלי חיה ומבטאת את הפנימיות שלי.

דבר אחר – ‘ובחרת בחיים’, דהיינו, אימתי יכול אתה לבחור? רק כאשר הינך חי. ואימתי תדע שבחירתך בחירה? שתרגיש חיות פנימית בתוך הבחירה.
***
“מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון”
(אמיר דדון)

 

מניטו – עשרה מאמרות ועשרת הדברות; יוון וישראל

השבוע ישבתי בהרצאה שדיברה על סטטיסטיקות בחינוך, וכל מה שחשבתי עליו זה “איזה ייאוש”. איך אפשר ליצור אמונה בנפש האדם כשמנפנפים כל הזמן בצדקתה של הסטטיסטיקה? אלוהי הסטטיסטיקה הוא גם אלוהי הייאוש בעיניי. זה לא שאני לא חושב שהסטטיסטיקה נכונה, אני רק חושב שהיא נושאת עימה רוח של דטרמיניזם וייאוש פנימי שיקשה על האדם מאד לקום ולהאמין בעצמו ובחיים. כל שאיפתו בחיים תהיה להיות סטיית תקן שתעקם את הסטטיסטיקה, והסיכוי שזה יקרה הוא קלוש, כי הרי אנחנו יודעים שסטטיסטיקה לא טועה אף פעם.

היום שמעתי במקרה שני מקטעים משיעורים של הרב הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) עלחנוכה, והפלא ופלא, הוא מדייק בדיוק את הנושא שהרהרתי בו כהכנה לקראת חנוכה. שווה האזנה בתגובה הראשונה:

“הנשמה היוונית רגישה לעשרה מאמרות.
הנשמה של ישראל רגישה לעשרת הדיברות.
הבורא מתגלה דרך עשרה מאמרות שהן חוקות הטבע.
מי שלומד רק את חוקות הטבע הוא מגלה טבע שהוא במישור הדטרמיניסטי. הוא רואה רק את המתמטיקה שיש בעולם אבל בלי נשמה. אין במדע הזה את הגילוי של מה שמביאים ישראל – תורת חיים.

הסכנה של המחשבה היוונית היא שהיא מחדירה את המחשבה החיצונית שעוסקת בטבע ובאסטתיקה אל תוך העולם הפנימי של הנפש והנשמה, ובכך היא יוצרת טומאה ומוות פנימי בנפש האדם. היא מכניסה את הייאוש של הטבע בנפש האדם.”

לינק להאזנה:

אינסוף

וראיתי לברר עניין מה שאומרים העולם “וכי מה אכפת לו לאלוהים אור-אין-סוף לדקדק במעשי האדם, אם כך עושה או כך? ייתן לו אלוהים לעשות כמעשיו ולהיות חופשי לאהוב בתכלית החופש את האלוהים. וכי יכול אינסוף לדור עם קטנוניות בכפיפה אחת?”.

ויישבתי בדעתי להתבונן במעשי האמן המרחיב לבבות ומחייה נפשות ביצירתו. ויש לשאול על היצירה, שיש בה מן הרוח הגדולה והחופשית והיאך ייחסרו ממנה הדקדוק והדיוק?

ונראה לי לפרש, שהרי בעל המנגן בחר ברוב טובו וחסדו כל תו ותו מניגונו, ובחר להכות במצילה זו דייקא בעת מדוייקת כראוי לניגון שיפרוט על הלב. והצייר ביקש לצבוע במברשת עבה בצבע כחול המעורב עם לבן וצהוב דייקא, או לשרטט בעפרון מעופרת דקה וכהה. והמשורר שדקדק לנקד שירו בשווא נע ולא בסגול דייקא. ובאשר האדם השומע, הצופה והקורא באומניות אלו מתרחב ליבו ומתפעלת נפשו על כל דקדוק ודקדוק. כפתור ופרח.

על אחת כמה וכמה, מלך מלכי המלכים שצייר ברוב טובו וחסדו נופי אינסוף, ודקדק בכל חיפושית וזבוב ובכל בעל כנף, ובחר ברצונו וברוב חכמתו כל עשב ועשב שיפנה לשמאל ואז לימין על-פי שלטון הרוח הנושבת.

בוא וראה, כמה יקרה בעיני ה’ יתברך כל תנועה ותנועה של האדם, שבכל יום ויום מחזיר ה’ יתברך נשמתו של האדם בכל יום מחדש, ומחזר אחריו ומאמין בו שיפיח חיים בכל דיבור ודיבור ובכל תנועה ותנועה שלו שנאמר “ובחרת בחיים”. בחיים מדוייקים דייקא.

Image may contain: grass, outdoor and nature

פוסט יומולדת ב’ כסליו – כאב הוא הזדמנות להירפא

ב’ כסליו. סיכום שנה. החלפת קידומת!!!
(מעט ארוך. כל דכפין ייתי ויקרא. ומי שלא – יש תמונות!)

קשה לדלג על הקטע של המחשבות ביומולדת שלך, זה תמיד איכשהו בוקע את כל המחסומים וההתעלמויות שתנסה לייחס להן. אז אמרתי בלבי שאם כבר, אז כבר אחלוק אתכם כמה מהמחשבות והתובנות שאספתי בשנה האחרונה ממרום גילי.

כל אחד מאיתנו מכיר את המקומות שמכווצים אותו, המקומות בהם הוא מרגיש מאבק פנימי, מקומות שמעוררים בו התנגדות. אחד הדברים שלקח לי הרבה זמן ללמוד (ואני עדיין לומד) הוא ההבנה העמוקה ושינוי התפיסה והדפוסים הפנימיים, שכל מקום שאנחנו חווים אל מולו התכווצות, הוא באופן העמוק ביותר – הזמנה לעבודה של התרחבות, כמו שנאמר “בצר הרחבת לי”.
האינסטיקט האנושי שלנו הוא פשוט להימנע מהתכווצויות וחיכוכים כי זו הרגשה לא נעימה, ולחשוב שלאורך החיים נסגל לעצמנו מיומנות לימבו מקצועית שלא תבייש אפילו את ההתחמקות מכדורי אקדח כמו קיאנו ריבס ב’מאטרקיס’. אז זהו שלא.

בסוף הפרשה שלנו, יעקב בורח מעשיו מהדבר שהכי מפחיד אותו בעולם. בהמשך, האחים ימכרו את יוסף כדי להרחיק אותו מעליהם. אם נשים לב היטב, בכל נקודה בתנ”ך שישנו חיכוך ומתח בין אחים ומשפחה, כל אחת מהדמויות הייתה יכולה לבחור אחרת בשביל ליצור תיקון ואחווה במקום ריחוק ופירוד (קין והבל, שרה והגר, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו וכו’).
אין נוסחה להתחמק ממתחים וחיכוכים. פשוט אין. מה עושים? לומדים לעבוד עם זה. משנים את האינסטיקטים וההרגלים מתוך הבנה שכל דבר בא ללמד אותנו משהו, ולהרחיב את הכלים שלנו, ואת יכולת ההתמודדות שלנו.
***
“הצרים של הנפש שהם החטאים והפגמים של כל אחד שזה עיקר צרות האדם וכשהם מתגברים על האדם ח”ו אזי הם רוצים להפיל אותו לגמרי ח”ו כאלו אין לו עוד שום תקוה ח”ו….אבל באמת האדם אסור לייאש עצמו. וצריך להתגבר לעורר משינתו על ידי המעט טוב שמוצא בעצמו עדיין….כי איני מייאש עצמי עדיין כי ה’ יסמכני. כי הנקודה טובה שאדם מוצא בעצמו זה בחינת אלקות כביכול… כי מאחר שאני מוצא בעצמי עוד איזה נקודה טובה על ידי זה אני מתעורר מהשינה. ועל ידי זה אני נכנס באמת לכף זכות ועל ידי זה אזכה לתשובה וכו’ כנ”ל. כי כל הרע נדחה מפני מעט הטוב שמוצא בעצמו ומחיה ומרים את עצמו בזה. כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך כידוע” (ליקוטי הלכות, הלכה א’)
***
הצד השני של הסיפור הזה הוא גם היכולת העצמית לחזק את עצמנו בדברים טובים. היכולת לחפור בצרות ולהפוך אותן לשיעור עצמי הוא מוגבל, ולעיתים צריך באופן הכי פשוט למצוא בעצמנו נקודות טובות על-מנת להתעורר ולחזק את הלב החלש. לחזק את האמונה בעצמנו ולראות את עצמנו בעין טובה.

אחבר את שתי הנקודות שהעליתי בשביל לשתף אתכם בדבר חדש שרכשתי בשנה האחרונה (התכווצות מול פחדים ומציאת נקודה טובה בעצמי).
בעבר נורא חששתי כשביקשו ממני לנגן ולשיר, או לחילופין לארגן ערב תוכן כלשהו. האינסטיקנט שלי תמיד היה להגיד קודם כל ‘לא’. למה? כי זה מכווץ אותי ולא מתאים לי. בכלל אני עסוק ולא יהיה לי זמן (לרוב זו רק טכניקת התחמקות. קיאנו ריבס לעיל).

מה נשתנתה השנה הזאת? אני לא בטוח איך זה קרה, אבל בעזרתם של אנשים יקרים מסביבי שהעניקו לי הזדמנויות מצאתי את עצמי לוקח חלק עיקרי בהרמת ערבים ופרוייקטים שהייתי בהלם מעצמי מההצלחה שלהם.
לפני ממש שנה, בדצמבר 2015 הכרתי אדם שלימים הפך לחבר טוב. בתוך חמש דקות של שיחה ראשונה איתו כבר הוטל עליי לארגן ערב על ג’ו עמר בבית הכנסת ‘זכרון ברוך’ ביפו. לא יודע איך הוא שכנע אותי לעשות את זה בכזו קלות, כנראה הייתה לו סיעתא דשמיא. אחרי טלפונים רבים והתרוצצויות הרמנו ערב מקסים ומעניין שללא ספק היה הצלחה.

במקביל לארגוני הערב הזה, ביוזמה של בחורה שבקושי הכרתי, הרמנו שיעור שבועי של הרב דוד מנחם, שהחזיק מעמד מחנוכה ועד חודש אלול. בכל שבוע הגיעו כ-40 איש, ופעם בחודש הרמנו ערב עם אורחים מיוחדים ומוזיקאים שהגיעו בכל פעם בין 100 ל-150 איש. לא יודע איך, אבל זה פשוט קרה. (אפילו זכיתי לעשות סאונד ליגל הרוש! כבוד!).

משראיתי שה’ מצליח בידי לעשות, ובעקבות שיחה עם מישהי במשרד, החלטתי להעיז פנים ולבקש מהארגון בו אני עובד איזו הזדמנות לעשות משהו דומה לדברים שהתחלתי לעשות. במקרה ממש (כשאני אומר במקרה הכוונה להשגחה), בדיוק היה פרוייקט גדול על הפרק, והבוסית שלי (שלא הייתה ממש הבוסית שלי אז) נתנה בי את אמונה והטילה עליי לארגן יום גדול מאד של כי”ח בכנסת על פרוייקט ‘החכם היומי’. גם היום הזה היה הצלחה מסחררת. ברוך השם. (ואפילו ישבתי עם מירי רגב אחד על אחד!) לאורך השנה, לצד כל זה התקיימו עוד כל מיני ערבים שיזמתי או נתתי יד בארגון שלהם, שהפגישו אותי וחיברו אותי עם אנשים נפלאים ולבביים.
***
לכי”ח הגעתי בתור מנהל נכסים, עבודה שלא כל כך מעניינת אותי, אבל במקרה גמור (לעיל) יוצא שהדברים שחששתי מהם ופחדתי מהם בהתחלה, לאט לאט הופכים לדברים יפים וחיוביים שמחזקים וממלאים אותי. וזה ה-סיפור שלנו. להפוך את מר למתוק, להפוך את הצרה לרוחב פנימי.
***
“הכל טוב ויפה, אבל מה עם חתונה???”
גם ביום כזה של יומולדת, לא כל המחשבות חיוביות בהכרח, ויש עוד דברים שחסרים ושמתגעגעים אליהם. מעולם לא כתבתי בפייסבוק על נושא הרווקות, אבל נזרוק לכם עצם קטנה הפעם הזאת. דווקא היום כשחסר, זה הזמן להתפלל הכי חזק ולקוות שבנר שמיני של חנוכה תחכה כבר כלה (והמבין יבין).
השנה בסימן של דיוק, בסימן של עבודה פנימית ובלי פחד משינויים.
מברך את כולנו שנהיה טובים, שנדע שלום פנימי ושלום בארץ. שנה של טל ומטר לברכה בגשמי וברוחני. שנלמד להפוך הכל לטובה ושכל ניסיון יביא איתו ברכה והרחבת הלב.
שבת שלום ומזל טוב לי 🙂
***
ותודה לכל האנשים היקרים שהודות להם הדברים הללו קרו והתרחשו:
שלי מלכה, שרון גולדברג, אריאל מואב, חני מימרם, חיה נאמן, הרב דוד מנחם, יאיר כוכב, דוד גדג’, לבנת בן-חמו, מאיר בוזגלו, מיכל עולי ותנועת תיקון, אלי ברקת ויהודה מימארן.
וכמובן לאבא ואמא והמשפחה שזרמו איתי עם החפירות והשגעונות שלי.

*קצת תמונות להמחשה מהעשייה הברוכה של השנה האחרונה בלינק לפייסבוק.

יומולדת 30 – “ואברהם זקן בא בימים” – פרשת חיי שרה

ביום חמישי בערב אני בן 30. זקן. מה אפשר לומר. כולנו מתכחשים להתבגרות ולהזדקנות. אף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע לשם באמת. שנשאר צעירים לנצח וזהו. תנו גלולות, תנו בוטוקס, תנו צמחי מרפא, תנו לנו מעץ החיים, שנשאר יפים.

“וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל” (פרשתינו).

אז אני לא היחיד שמזדקן מסתבר. גם אברהם הזדקן. הביטוי “בא בימים” המוצמד למילה “זקן” הוא המעניין. ור’ נחמן מצא בו עניין רב כל כך עד שדרש אותו בתורה ס’ בליקוטי מוהר”ן, היא נקודת התפנית שממנה התחיל ר’ נחמן לספר סיפורי מעשיות, וצריך לעיין בזה:

“וְאַבְרָהָם שֶׁזָּכָה לִבְחִינַת זָקֵן בְּחִינַת אֲרִיכוּת יָמִים עַל־יְדֵי־זֶה זָכָה לַעֲשִׁירוּת בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ”ד): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קי”ט): מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן; שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת זָקֵן הַנַּ”ל, בָּא לְהִתְבּוֹנְנוּת, שֶׁהוּא בָּא עַל יְדֵי עֲשִׁירוּת, שֶׁנִּמְשָׁךְ לְתוֹךְ אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת זָקֵן כַּנַּ”ל.”

הזקנה הרבה פעמים מזוהה עם כבדות, שמרנות, עקשנות, עייפות. ר’ נחמן מבקש לשבור את התפיסה הזו בעזרת אברהם. הזקנה מביאה איתה פרספקטיבה, התבוננות, אולי אפילו מימד של נצח מלווה בחסד ורחמים. לא סתם הפרצוף המלא חסד על פי תורת הקבלה והאר”י הוא – פרצוף העתיק. (עתיקא קדישא).
התבוננות היא ערך שחסר לנו היום, אנחנו רגילים להגיב מהר לכל דבר ולירות מהמותן כל פעם שאנחנו מרגישים שדורכים לנו על הבוהן. אנחנו רגילים להכין תשובה מוחצת שנוכל לשלוף מיד עם תום הדיבור של הצד השני, ולעיתים אפילו לפני שהוא מסיים.

לפני שנתיים יצא לי להיות כמה ימים ברומא עם המשפחה, וליד הדירה ששכרנו היה פאב נחמד ביותר עם מוזיקה חיה. ערב אחד היה מוקדש לשירי הביטלס, וכמובן שהיינו חייבים ללכת. הלהקה הראשונה שעלתה הייתה מורכבת מחבר’ה צעירים ומוכשרים מלאי אנרגיות. אחריהם עלו חבר’ה מבוגרים שראו עליהם שהם צועדים דרך ארוכה יחד. שתי הלהקות היו טובות, שלא תבינו, אבל ההבדל ביניהם היה בולט. החיפוש הפנימי של הצעירים מלווה בתזזיתיות, באיזו מהירות שמביאה איתה חוסר דיוק, ורעשי רקע מלווים באי-נחת. הלהקה המבוגרת לא מיהרה לשום מקום, היה אפשר להרגיש איך כל צליל נמצא במקומו, בנחת, באיזו מתיקות עתיקה ומענגת.

“וַאֲרִיכוּת יָמִים, הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה לְהַאֲרִיךְ וּלְהַגְדִּיל יָמָיו. כִּי כָל יוֹם וָיוֹם מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל אֵצֶל כָּל אֶחָד, בְּוַדַּאי בַּתְּחִלָּה הוּא קָצָר. הַיְנוּ שֶׁבִּתְחִלַּת הַיּוֹם, קָשָׁה עָלָיו מְאֹד הָעֲבוֹדָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּגוֹן לְהִתְפַּלֵּל וְלִלְמֹד וְכַיּוֹצֵא. וְעַל כֵּן הַיּוֹם בִּתְחִלָּתוֹ הוּא קָצָר, כִּי צָרִיךְ לְהַתְחִיל מְעַט מְעַט, וְאַחַר־כָּךְ מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִרְאוֹת לְהַגְדִּיל וּלְהַרְחִיב וּלְהַאֲרִיךְ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ, לְהַגְדִּילָה וּלְהַרְחִיבָה בְּתוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה…”

לבוא בימים, פירושו למתוח את הזמן, להאריך את הימים ולמלא אותם ביותר ממה שהם יכולים להכיל. זו תפיסה שאיננה פירושה מירוץ נגד השעון על-מנת להספיק את כל המטלות שרצינו, אלא ההבנה שאם אצליח לנכוח בהווה בכל נקודת זמן ביום, היום שלי יהיה מלא יותר ובעצם ארוך יותר. אני ממש אוכל להרחיב את השעה שלי ולהפוך אותה מחיי שעה לחיי עולם.
מאחל לכולנו שנלמד להיות זקנים באים בימים כמו אברהם, ושה’ יברך אותנו בכל מכל כל.

נ.ב. למצולם אין קשר לכתבה.