פַּעַם קִבַּלְתִּי מַכָּה בָּרֶגֶל
וּבָכִיתִי מֵרֹב כְּאֵב
אִמָּא בָּאָה לְחַבֵּק אוֹתִי
וְאָמְרָה שֶׁיְּלָדִים לֹא בּוֹכִים
מֵעָצְמַת הַמַּכָּה
אֶלָּא מֵעֹמֶק הַבּוּשָׁה וְהָעֶלְבּוֹן

עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי גָּדוֹל
סַהֲרוּרִי בַּלֵּילוֹת
.אֲנִי הוֹלֵךְ לְאִבּוּד בַּבַּיִת שֶׁלִּי
קָרוֹב שֶׁנִּפְטַר
בַּיִת שֶׁנֶּחְרַב
הַזֶּרֶת נִתְקֶלֶת בַּשִּׁדָּה
וַאֲנִי בּוֹכֶה מֵעָצְמַת הַמַּכָּה

**

עריכה: עידו אנג’ל

נהגו אצלנו התונשים (תוניסאים), ובעוד כמה עדות מישראל, בט’ באב מחצות היום, לנקות את הבית כדי להתכונן לביאת המשיח.
***
בשבוע שעבר קראנו על שניים וחצי השבטים שרצו להישאר בעבר הירדן. משה האשים אותם בכך שהם חוזרים לתרבות של חוסר האמונה כמו בחטא המרגלים. כניסה לארץ ישראל, משמעותה להיפתח אל הטוב האמיתי, לצאת מאזור הנוחות ולוותר על המוכר. לא סתם המרגלים הרגישו כחגבים ליד תושבי הארץ, כאשר אין בנו אמונה בעצמנו, אנחנו מרגישים קטנים. למה לנו לשנות? יש לנו משכורת טובה (מן מהשמים), יש לנו פנסיה הוגנת (עמוד האש ועמוד הענן), למה עכשיו להתחיל לשנות? עדיף להישאר כאן. להיאחז במוכר.
***
בגמרא במסכת שבת מתואר שאחרי המוות שואלים את האדם בשמים ‘האם ציפית לישועה?’. דבר תמוה. האדם לא מקווה למציאות יפה יותר, של שלום, שגשוג וטוב? שאלה כמעט מיותרת. כולנו מצפים לישועה, אבל השאלה אם אנחנו מוכנים לעשות צעד אמיץ לקראתו?
נראה לי לומר, שציפייה לישועה טמונה באמונה שלנו בעצמנו, ונקיטת פעולה כלשהי לקראת מציאות חדשה ומפחידה. לא מס שפתיים ודיבורים בעלמא. אמונה אמיתית בטוב הזה, ויכולת אמיתית ועמוקה לוותר על מה שיש לי כרגע, עם כל הפחד שבזה, כי אני מאמין שיש טוב מזה שיבוא, כמו שנאמר “ופחדת ורחב לבבך”.
***
על כן, אשתדל מאד מחר לנקות את הבית. אולי המעשה הקטן הזה יזרע ניצנים אמיתיים של אמונה בעצמי, אמונה בטוב העתיד לבוא.

צום מועיל

האפור של האי העשוי שיש במרכז המטבח, היה נקי מאד. נקי מדי. יכולתי לחוש בקצות אצבעותיי את הקרירות המאובנת השיישית שלו גם כשנשענתי בכתפי על מזוזת פתח המטבח, מטרים ספורים ממנו. תמר רכנה מעל הכיור עם הגב אליי, ושטפה עגבניות ביסודיות מירבית. רק מיקרוסקופ חסר פה, בחיי. העגבניות עברו אחת אחת תחת ידיה, כאילו היה זה יום הדין שלהן. היא בחנה נמרצות כל פגם קטן, ועד שלא שפשפה מלוא כוחה או חתכה בבשר העגבנייה המסכנה, לא עברה לעגבנייה הבאה. שיערה החום, הגלי והארוך רטט באי-נחת עם כל שפשוף. אני חולה על השיער הזה! אין עליו. אני מתבונן באשתי מטהרת עגבניות באדיקות כמעט דתית, ואני מהרהר בהחלטה שקיבלתי לפני שלוש שנים לבקש את ידה.
כשהערב התחיל לרדת, בדרך חזרה הביתה מהעבודה, קיבלתי הודעת טקסט מתמר “תקנה לחם”. ככה. בלי סמיילי. בלי מאמי. זו הייתה ההודעה הראשונה שקיבלתי ממנה היום. הרעב, שקרקר בבטני בשעות האחרונות של היום, לא השאיר לי ברירה אלא לגנוב חתיכה קטנה מהלחם הטרי בשביל להרגיע את זעקות הצער שעלו מהמעיים שלי. אני נכנס אל המטבח עם השקית ובתוכה הלחם הנגוס, ומניח אותה על השיש האפור. עכשיו היא כבר שמעה שנכנסתי, אין סיכוי שלא. אני מתלבט אם להגיד לה משהו, לזרוק איזה ‘ערב טוב מאמי’, או סתם ‘הי’ עם נשיקה בעורף, או פשוט להמשיך אל תוך ארוחת הערב. זה בטח ישתפר כשנשב לאכול, חייב להיות.

ליד הכיריים החשמליים חיכו לי מחבת ושלוש ביצים. “אני מתה על החביתות שלך”, היא הייתה אומרת לי. “איך אתה קולע למרקם הזה? לי הן יוצאות יבשות וחסרות אופי”. היום אני לא יודע אם היא אוהבת את החביתה שלי או שהיא פשוט רעבה. קערת הזכוכית שאני שולף מהארון שמעל לכיריים החשמליים, משמיעה נקישות יבשות שמהדהדות בחופשיות בין קירות המטבח. בזו אחר זו, אני שובר את שלוש הביצים הערומות שעל השיש, שופך את התכולה הצהובה-שקופה שלהן אל-תוך הקערה, ומתחיל לבחוש עם מזלג. הסוד בהכנת החביתה הוא לא לבחוש עד הסוף את הבלילה הבייצית, זה מונע את השתלטות הצבע הצהוב על החביתה. הכל טמון באיזון. אני מפעיל את העיגול הגדול בכיריים, ומניח עליו מחבת עם מעט שמן.

תמר כבר סיימה למרק את העגבניות מפגעי הזמן והמקום, והתחילה לחתוך אותן. הגנבתי מבט לעגבנייה שעכשיו תחת הגרדום. הייתה לה צורה מוזרה קצת, איזו עגבנייה מוזרה, משהו בה לא עגול לגמרי, מוזר. יכולתי להרגיש בבית החזה שלי כל מפגש בין הסכין לקרש החיתוך. אפילו קול תקתוק של מטוטלת בלילה נטול שינה נשמע נעים יותר. העסיס שנטף מכל פרוסת עגבנייה שנחתכה, כאילו ניתז בתוך הפה שלי כמו שפריצים של דם חמוץ. ככל שעבר הזמן של שנינו במטבח, זה לצד זו, לא מצאתי פתח להפר את השקט הזה, והדיבור שהיה לי על קצה הלשון מרגע שנכנסתי, שקע עוד ועוד עם כל פרוסת עגבנייה חדשה שנולדה על קרש החיתוך של תמר.
השמן כבר התחיל להתחמם ולעשות קולות פצפוץ, כאילו שיווע לבלילת הביצים שתבוא בטרם יישרף בלהט המחבת. יצקתי את התכולה הצהובה-שקופה מתוך קערת הזכוכית אל המחבת. תגיד משהו, רבאק. בהיתי בשמן החם שעוטף את החביתה בהתהוות. האמת, חשבתי שנצא מזה. דמיינתי שאגיע לארוחת הערב, אחייך אליה את החיוך ששבה אותה מהרגע הראשון שנפגשנו, והכל ישוב לקדמותו. האמנתי שנצליח למשוך את עצמנו מתהומות הדממה. הפכתי את החביתה על צידה הלא-עשוי וכיביתי את הכיריים. ככה מכינים חביתה.

כתיבה על מחשב יוצרת אותיות נטולות געגוע. כשאני חורט מילים בעט על הנייר, אני כותב מדיו לבי. מתי בפעם האחרונה שלחתי מכתב לאדם קרוב, וחתמתי בעופרת מתפוררת על עץ חלק שפעם היה פועם? לו היה המכתב הזה, הוא היה נוטף ממגע ידי, נוטף את ריחי, את נוכחותי המתגעגעת…
אם הייתי מקבל מכתב כזה ממישהי, הוא היה מספר לי כמה עמלה היא בכתיבתה, כמה התעייפה ידה במהלך הכתיבה. באמצעות טיפת הקפה היבשה שעל הדף, הייתי יודע שכתבה אותו לעת בוקר, או לכל היותר לעת קפה שני, שלישי או רביעי של היום. הייתי מזהה בקצה אפי את קצה ריח ידה המרוח על הנייר. הייתי ער לכל שקע חרוט היטב הדק, עבור כל אות ואות.
הייתי שומע ממנו על מסע הגעגועים הרחוק, מעיר אחרת, או מארץ אחרת שאותו מכתב עבר עד שהגיע לידיי. את כל תלאות הדרך וידי השליחים בהם פגש.
או אז, הייתי שומר על מכתב זה מכל משמר, ולא משאיר אותו בתיבת דואר נכנס, מסומן בכוכב.

חבר ביקש שאנשים יכתבו לו על הנקודות שבהן הם הבינו שהם חוזרים בשאלה. קראתי את הסיפורים וכתבתי תגובה מדם לבי ששווה שיתוף:

הקטע המעניין הוא שאני קורא הרבה מהסיפורים של הדתלשי”ם פה, ומזדהה עם הכל פחות או יותר. אבל איכשהו, עדיין מרגיש לי שיש לי משהו לא פתור עם הדת, עם ההלכה, ושאני לא יכול באמת לקום וללכת משם. במהלך החיים הבנתי שכמאמר השיר “להסתובב זה לא אומר להיות חופשי”, ושעיקר המצוקה שיש לי עם הדת (חוקים) ועם ההלכה, קיים בעיקר אצלי בנפש. ושגם אם אני אפסיק לעשות כל מיני דברים, אני לא ארגיש יותר חופשי, אז במקום לשנות בחוץ, התחלתי לשנות בפנים.

אני חושב שהרבה ממה שתיארו פה, כולל הסיפור שלך, נוגע לתפיסה החברתית של אלוהים ושל הדת (שים לב שכמעט אף אחד לא כתב שהוא הפסיק להאמין באלוהים, אלא איך עבר על הלכה כלשהי ויצא מהחברה הדתית בהדרגה). כלומר, איך אמורים לעבוד את אלוהים על פי תכתיבי הדת החברתיים. או בעצם – איך החברה מחליטה שצריך לעבוד את אלוהים. אני חושב שזו אחת הטרגדיות של הציונות הדתית, ואחד הפספוסים הגדולים שלה (שלא לדבר על החרדית). ולכן גם אני מרגיש פחות ופחות שייך אליה. הקטע החברתי הזה מתווסף ל”עצבנות הדתית” שלא מסוגלת לשאת סטייה של קוצו של יוד מההלכה, וכל הזמן נמצאת עם איזה מד דופק שבודק מתי סטית באיזה פסיק.
אלה לא חיים, לאף אחד. נקודה.

אלוהים הוא לא הלכה. אלוהים הוא חיים. עמוקים מיני ים שנמצאים בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. רובנו, לפי כל הסיפורים פה, מפחדים יותר (פחדו) מאלוהי ההלכה, מאשר מאלוהים עצמו. לאלוהים אין מגבעת שחורה וכיפה. אנחנו פשוט לא רגילים לחשוב אחרת.

במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, ר’ נחמן מספר על הבן מלך שמוליך אתונות. והוא בן מלך, רק שהוא לא יודע שהוא כזה, אז הוא מוליך אתונות והן הולכות לו לאיבוד בתוך היער. והוא רודף אחריהן ללא הצלחה, והולך לאיבוד בתוך היער. שם הוא פוגש את איש היער שאומר לו “תפסיק לרדוף אחר העבירות”. התודעה הדתית שמגדלים אותנו לתוכה היא – לרדוף אחרי העבירות, ולהיות צדיקים כאלה שמקפידים על קלה כבחמורה. כל האימג’ הזה הוא שגוי מהיסוד, והוא אחד מהחולאות הגדולות של החברה הדתית בעיניי. כשלמדתי בישיבת הסדר, ליוותה אותי השאלה הגדולה – איך אפשר להיות דתי, ועדיין להרגיש חופשי? זה היה נראה לי כמו פרדוקס שאין עליו מענה.

הרב שג”ר כותב משפט מדהים שאומר “המצווה כמטרה איננה איננה הישג שרודפים אחריו, אלא תודעה שמתוכה הדבר נעשה”. ציטוט נוסף ופיקנטי מאד על ההלכה נמצא בשיחות הר”ן, שאומר על כל הפרטים הקטנים שהם סוג של הלצה של בונה עולם:
“ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך “כאילו”, כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך”
(שיחות הר”ן נא).

*הכוונה העמוקה שלו בעיניי היא ההבנה שאלוהים הוא גם כללים וגם פרטים. זה נראה אבסורד שיהיה אכפת לו מה אני אומר בבוקר ואיך אני אוכל. כי הוא אינסוף, אז מה זה משנה לו. אבל כשחושבים על זה, זה אבסורד שלא יהיה אכפת לו. דווקא כי הוא אינסוף והוא ברא את העולם, הסופי, וברא בו אנשים סופיים, וכל צמח וכל רגב אדמה מורכב ממליוני פרטים, שעליהם הוא שקד ודקדק בכל פרט ופרט מהם, בשביל שנוכל להסתכל על נוף אינסופי ולומר – וואוו

ליל הסדר הוא הלילה שבו קורה החיבור המיידי, ההתאהבות ממבט ראשון, ה’ פוסח על דלתות בני ישראל, ואנחנו מדלגים באהבה גדולה (בבחינת “דגלו עלי אהבה” ובבחינת “קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים”) הישר אל חיק השמים באמונה גדולה ובזרוע נטויה. ים סוף נקרע לשניים, ואנחנו לא נשארים אדישים, שרים שירה הפורצת מעומק ליבותינו ומבטאת את גדול האמונה והידיעה את ה’ “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו…אשירה לה’ כי גאה גאה…זה אלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו”. זוהי העלייה הגדולה ביותר השמימה בסולם המפורסם של ישראל סבא.
**
ומה השלב הבא אחרי העלייה? “והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ו-י-ו-ר-ד-י-ם בו”. בתקופה שבין יציאת מצרים בפסח, למתן תורה בשבועות אנחנו מנסים להוריד את עצמנו לקרקע אחרי ה-“היי” המטורף שחווינו בלילה ההוא. שימו לב שבספירת העומר אנחנו מתחילים בספירה העליונה ביותר (מתוך 7 הספירות התחתונות), ויורדים מטה שלב אחר שלב, לאט לאט ובזהירות (אגב שימו לב לדמיון בין – מספרים, וספירות קבליות). אחת מן העבודות העיקריות של היהודי היא לא אחרת מאשר להביא לידי ביטוי את האלוקות בעולם הזה. להופיע את האינסוף בתוך הסוף, את הכלל הגדול ביותר, אל תוך הפרטים הקטנים ביותר.
**
זו העבודה שלנו בין פסח לשבועות. היכולת שלנו להוריד את האור שקיבלנו, ולבנות לו כלים מדוייקים וארציים שיכילו אותו. בליקוטי מוהר”ן תורה ו’ כותב ר’ נחמן – “וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת
הַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב”.
כלומר, ההתעלות הרוחנית הגדולה, המפץ הגדול האמוני הזה, זה דבר מופלא ועצום, אבל כשאין לכך ביטוי שחוזר לקרקע, ששב לחיים הארציים של העולם הזה, לפשטות האנושית של אכילה, שתיה, שינה וכו’, האור הזה הוא חסר, דווקא משום שהוא גבוה מדי. והבן.

נ.ב.
אני לא באמת מבין את הכוונות שיש בתמונה הזו. אבל תודו שזה יפה.