פרשת וישב והסרט לעבור את הקיר (חנוכה)

מדוע התורה מגלה את מחשבות האחים ומסתירה את מחשבות יוסף?
ומה זה מגלה לנו על חנוכה?
***
יוסף יורד אל הבור, אל המקום הכי חשוך ונטול תקווה שיש. לאורך כל תהליך “ההיפטרות” מיוסף, התורה טורחת לגלות לנו את מחשבות ליבם של האחים, אבל את מחשבות ליבו של יוסף התורה לא טורחת לספר. גם בסיפורים של ר’ נחמן, הדמויות התמימות יותר (למשל, בן המלך מ’מעשה מבן מלך שעשוי מאבנים טובות’, התם מ’מעשה מחכם ותם’, החיגר ב’מעשה’ מחיגר’) כולן מקבלות את המציאות הקשה כפי שהיא ולא מתכחשים לחוויה. הם לא אומרים “אני לא מאמין שזה קורה לי עכשיו, אני רוצה להיות שם, במקום אחר, ונתקעתי פה!”. כך גם יוסף הצדיק מקבל את המציאות שבה הוא נמצא, ובכל נקודה הוא נוכח ומתנהל לפי הכלים שהמציאות מזמנת לו.
***
בתורה קיב’ (שהיא התורה של חנוכה) ר’ נחמן מדבר על החושך שסובב את האדם בזמנים של קושי, שבהם הוא מתקשה למצוא פתחים לצאת מתוך החושך:
“רַק הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁך הוֹלֵך (קהֶלֶת ב), וְלא יִרְאֶה הַפְּתָחִים לָצֵאת וְהוּא אָסוּר וְקָשׁוּר שָׁם, וְלא יִתְּנוּ לוֹ לָצֵאת עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי אֱמֶת לִפְנֵי ה אֲזַי הַדִּבּוּרִים מְאִירִים וַה אוֹר לוֹ…כִּי הַדִּבּוּרִים הַמְּאִירִים, הַיְנוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת כַּנַּ”ל הֵם מַרְאִין לוֹ הַפֶּתַח”.
היכולת שלי לדבר ‘דיבורים של אמת’, היא היכולת לקבל את המציאות כמו שהיא ולא להיאבק בה, לא להתכחש אליה. בסרט ‘לעבור את הקיר’ הדמות הראשית הולכת בתחילת הסרט לרבנית ומבקשת ממנה שתעזור לה להתחתן, הרבנית שואלת אותה “מה את רוצה?”, והיא אומרת סיסמאות שלא מבטאות את הרצון האמיתי שלה “אני רוצה לשמח את השם”. הרבנית שואלת אותה שוב ושוב “אבל מה את רוצה באמת?”.
בסצנה נוספת בסרט, הגיבורה מגיעה לקבר של רבי נחמן, וכולן מסביבה מתייפחות ומתרגשות במין רוחניות דתית שהיא פשוט לא מצליחה להרגיש. ברגע של כנות עמוקה היא פשוט מתחילה לדבר דיבורים של אמת ואומרת “אני שקרנית, אני לא מרגישה כלום”. באותו רגע משהו בליבה נפתח. בנקודה זו, היכולת שלה לדבר דיבורים של אמת היא דווקא להגיד “אני שקרנית”, כי זו המציאות שבה היא נמצאת. באמת.
***
בתורה רמה’, ר’ נחמן מבדיל בין ‘כוח המכריח’ ל-‘כוח המושך’.
“כָּל הַדְּבָרִים הֵם עַל הָאָרֶץ… וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּסְקוּ וְיִתְרַחֲקוּ מֵהָאָרֶץ אִם לא עַל יְדֵי כּחַ הַמַּכְרִיחַ”.
כוח המכריח, הוא הצורך שלנו בלרדוף אחרי תוצאות שאנחנו מצפים להן, לרדוף אחרי כבוד מהסביבה, אחרי זוגיות, אפילו אחרי חוויות רוחניות כמו הגיבורה בסרט. העניין הוא שכוח המכריח הוא מאמץ עילאי ומתיש, שנורא קשה להחזיק לאורך זמן. אם נשהה בכוח המכריח זמן רב, סופו להיפסק.
“כְּשֶׁנִּפְסָק כּחַ הַמַּכְרִיחַ, חוֹזֵר הַדָּבָר לְהָאָרֶץ… כִּי הָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך… עַל יְדֵי שִׁפְלוּת”.
כוח המושך, הוא היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא ולא להילחם איתה. היא הענווה שמשחררת אותנו מכל הרדיפות, הדחפים וההישגים, שדורשים אישור מבחוץ. לכן כל הנפילות, הן חזרה אל הפשוט, הארצי, הטבעי והפנימי.
***
היכולת של יוסף הצדיק היא להיות בין היתר “יסוד עולם”, היכולת לרדת לעומק השאול ולא לפחד מזה, להסכים להיות בבחינת “נפשי כעפר לכל תהיה”, שהיא בחינת הארץ, בחינת כוח המושך. זה מה שמאפשר לו להפוך את האור לחושך, ולצאת מבור הכלא ולהיות המשנה למלך מצרים.
***
בחנוכה נרצה להוסיף בכל יום נר אחד, אולם בכל יום נסכים להימצא בנקודה שבה אנחנו עומדים בלי לדלג. ביום הראשון נר אחד, וביום השני נר שני. “כִּי אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי” (שיחות הר”ן רעב).
בכל יום יש לנו נקודת אמת אחרת. אולם, לצד ההסכמה להישאר במקום המיועד לנו היום, עדיין נרצה להוסיף קדושה מחר:
“וּבְכָל יוֹם מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ, כִּי אָסוּר לַעֲמֹד עַל מַדְרֵגָה אַחַת, רַק צָרִיךְ לְהוֹסִיף קְדֻשָּׁה בְּנַפְשׁוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְשֶׁיִּהְיֶה שִׂכְלוֹ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם” (ליקוטי הלכות, חנוכה, א’).

Image may contain: one or more people and closeup

נהר החיים

הרבה מדפוסי התנהגות הגנתיים שאדם מפתח או מחלות נפשיות, הם בעצם כוח החיים שמנסה להמשיך לחיות. בדומה לנהר איתן זורם שנפלו לתוכו סלעים שמקשים על הזרימה הטבעית, המים והחיים ימצאו את דרכם להמשיך לזרום. לכן ההתבוננות על אדם עם קושי נפשי היא לא איך לתקן אותו, אלא איך להעמיק את זרימת נהר החיים שמבקש להמשיך לזרום.

אפשר להתחיל בלספר את הסיפור מנקודת המבט של נהר החיים. מה הרצון העמוק ששוכן מאחורי ההגנות שפיתחנו. זוהי היכולת שלנו להפוך את המבט מחסרון למלאות.
***
הפסוק המפורסם בקהלת אומר ‘הכל הבל הבלים’, בפשט הפסוק הכוונה היא שהכל ריק, הכל חסר משמעות. הכל הוא חסרון אחד גדול.

הזוהר מציע קריאה הפוכה ואומר שהבל, הוא גם הרוח, והעולם נברא בדיבור שהוא הבל פה. אז כשאומרים ‘הכל הבל הבלים’, הכוונה היא שהכל הוא רוח, הכל הוא נוכחות של דיבור אלוהי.

והנה הזוהר במקורו עם תרגום חופשי אחריו:

“רזא דהבל יקירא הוא, והוא הבל דנפיק מפומא, ורזא דהבל דנפיק מפומא קלא אתעביד מניה, וכל מה דאתעביד בעלמא, בהבל אתעביד”
(תרגום חופשי: סוד ההבל נפלא (יקר) הוא, והוא הבל שיוצא מהפה, וסוד ההבל שיוצא מהפה, הקול נוצר ממנו, וכל מה שנעשה (=נוצר/נברא) בעולם, נעשה על ידי ההבל”

Image may contain: sky, cloud, outdoor, nature and water

 

ויצא-וישלח

יעקב יוצא מבית הוריו חסר כל. אחיו החזק והמוצלח ממנו רודף אחריו ומתנכל אליו להורגו, ויעקב שאין לו כלים להתמודד מול עשיו פשוט בורח. אין בזה שום רע, זוהי ההשרדות הכי פשוטה.
אחרי שיעקב עובר את כל מה שעובר בדרך, הוא בונה אצלו קומה חדשה בנפש. עכשיו, אחרי שהקים משפחה, עבר קשיים ובנה כלים פנימיים להתמודד עם מצוקות הוא מוכן לפגוש את עשיו, הפעם לא ממקום השרדותי.
***
“אין לו לאדם כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי” (ליקוטי מוהרן). ר’ נחמן מלמד אותנו שלכל נקודה בזמן יש לנו את הכלים המסוימים להתמודד איתם, יכול להיות שמחר יהיו לנו כלים אחרים לגמרי. בכל נקודה עלינו לבחון את הכלים האלו, ולראות מתי יש לנו כלים להתמודד ומתי אנחנו צריכים להבין ש-” יש מגירות שעדיין אני לא פותח עד שיוסיף בי אור”(אביתר בנאי) .
Image may contain: one or more people

החלק החסר

(בעקבות הכתבות של עקיבא נוביק על הדתל”שים)
***
אחת התובנות הכי משמעותיות בעולם הפנימי שלי היו ההבנה שאין בי היכולת לרדוף אחרי כל המצוות. כשהתודעה המובילה היא להצליח לקיים את כל תרי”ג המצוות, אנחנו יוצרים מציאות של רדיפה, כמו שאמר איש היער לבן המלך שהתחלף “חֲדַל לְךָ לִרְדּף אַחֲרֵי הָעֲווֹנוֹת!
רַק הָעֲווֹנוֹת שֶׁלְּךָ הֵם מוֹלִיכִים אוֹתְךָ כָּךְ…וְעַתָּה חֲדַל לְךָ מִלְּרָדְפָם”.
***
מסופר על מלך שהיה לו משרת שמח מאד. שמח מדי. המלך רטן ולא הבין איך המשרת שמח כל-כך ורצה לגלות את סודו. יועץ המלך הסביר למלך שאותו משרת נמצא מחוץ למעגל שכולנו נמצאים בו, מעגל ה-99. בשביל להכניס את אותו משרת עליז למעגל ה-99, זממו המלך והיועץ להניח בפתח ביתו של המשרת שק ובתוכו 99 מטבעות זהב. המשרת מצא את השק ופיזר את מטבעות הזהב על שולחנו בערימות של עשר, ואז גילה שחסר מטבע אחד. מיד צעק “שדדו אותי!”, ומאז ואילך הכניס עצמו לטרדות איך להשיג את המטבע המאה. אותו משרת כבר לא היה שמח יותר.
***
כשזה מגיע להלכה החינוך הדתי והחברה הדתית הרבה פעמים מאד מתקשים לקבל תהליכים. מהרגע שחסר מטבע אחד, מתחילים לצוף הפחדים והדאגות. הרבה אנשים שבחרו להיות דתל”שים, הרגישו שהם בתוך מעגל ה-99 של המצוות. הם (ואני בתוכם) הרגישו שכל עוד הם לא שומרים תרי”ג מצוות, משהו פגום אצלם, שהחלק החסר הוא זה שתמיד בולט, ומה שכן קיים ושלם הוא אף-פעם לא מספיק טוב.
***
ההבחנה בין דתיים לחוזרים בתשובה נטועה בצורת ההתבוננות. הרבה מאיתנו הדתיים מתבוננים לרוב על החלק החסר, מה עוד לא השגתי, איפה אני עוד חלש. כשחוזרים בתשובה יש הסתכלות בריאה יותר על החלק השלם, על התהליך “וואללה אחי, פעם ראשונה ששמתי פלטה בשבת, אבל את הטלוויזיה השארתי דלוקה”. לרוב התגובה שלנו למקרה כזה תהיה חיזוק חיובי.
***
כשלמדתי בישיבה, למדתי הכל חוץ מהלכה. לימוד הלכה תמיד הציף בי את הקולות של מעגל ה-99, כמה אני לא מספיק טוב, כמה אני “לא מספיק דתי”. לכן התמקדתי בקבלה, בחסידות, במקומות שבהם אני יכול להעמיק, להתחבר, להרגיש אהוב ולא פגום. תמיד הרגשתי מחובר לתורה ולעומקה, גם כשפחות שמרתי הלכה, לכן מעולם לא הורדתי את הכיפה.
לאחרונה החזרתי לתפילה שלי את התחנון, היכולת לומר “אשמנו בגדנו”. עד עכשיו זה תמיד הרגיש לי מאד תוקפני וביקורתי, הרגשתי שזה מוריד אותי, היום אני אומר את זה והקול שעולה בי הוא “כמה צמחתי, וכמה עוד יש לי לצמוח, ברוך השם”.

*הנה טקסט מופלא של מניטו שהעליתי פה בעבר, ומראה באופן נורא בהיר את ההבדלים בין ההתבוננות על החלק החסר, לבין ההתבוננות על החלק השלם.

Image may contain: text

יומולדת 31 – דרך

פוסט יומולדת 31. ב’ כסליו.
***
התלבטתי הרבה אם לכתוב את מה שאני הולך לכתוב. בייחוד כי זה כאב גדול מנשוא להרבה בחורים ובחורות יקרים ויקרות. אבל אני תקווה שמעט מן האור יגרש הרבה חושך.

 

מעולם לא כתבתי כאן על הרווקות שלי.
כיאה לגיל הזה, נראה שהיא הדבר הראשון שמתדפק על דלתי הלב כשבאים לעשות חשבון נפש. פעם היו שם המון בדידות, המון כאב, המון ציפייה לישועה, המון מחשבות על עצמי, על העולם ועל אלוהים.
היום אני יכול להגיד בפה מלא ולב שמח:
הרווקות המאוחרת היא המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל.
***
את הדרך שעשיתי כדי לומר דבר כזה, קשה לתאר. את הכלים שרכשתי בדרך גם קשה לתאר. אין דבר כזה “להגיע”, אנחנו כל הזמן בדרך. היכולת שלנו לנגן ניגון, היא היכולת לפרוט על הגיטרה פעם אחת למעלה, ופעם אחת למטה, להיות בקיאים ברצוא ושוב. היום אני כבר מתחיל לראות בעיניים איך כל משבר הוא הזדמנות, וכל רצוא מביא איתו את ה-שוב. היום אני יודע שאני ב’דרך’ :
וזֶה הַדֶּרֶךְ הוּא בְּחִינַת שְׁתֵּי פְּעָמִים הַשֵּׁם יב”ק,
כִּי שְׁתֵּי פְּעָמִים יב”ק עוֹלֶה דֶּרֶךְ (ליקוטי מוהר”ן תורה ו’).
היום אני יודע שאם אני נבהל ופוחד סימן ששכחתי את הדרך בבחינת “רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק”(אביתר בנאי), בחינת “נבהלה נפשנו מרוב עצבוננו”(מתוך התפילה).
אני כבר מתחיל להבין איך יכול להיות ש”יש יופי כזה שאפשר לראות רק בסוף שמונה שורות” (נעמי חשמונאי). ואיך זה שיום אחד הלילה כיום יאיר, והזדונות נהפכים לזכויות.
אני בלב שלם מבין איך ימי נעוריי, הימים שעברו עליי בחושך חוזרים אל הקדושה (תפילה לאחר תיקון הכללי), וכל מה שאני עובר בדרך הופך חולשה לעוצמה גדולה (אביתר בנאי).
***
את כל זה אני מבין היום, אבל לא הגעתי, כי אין דבר כזה להגיע. אני תמיד בדרך, כי רק הגוף יש לו סוף, הנשמה אין לה סוף (אביתר בנאי).
כולי הודיה לה’ יתברך שנתן לי את מתנת הרווקות שגרמה לי לצאת למסע של אי-נוחות, ולקנות לעצמי כלים לעבודה פנימית שמאפשרים לי לנשום בתוך כל סערות החיים.
תודה להשם שדחק אותי לפינה והכריח אותי לבחור בחיים.

 

 

תעיתי כשה אובד

למה אומרים ‘סלח לנו’ בערבית שאחרי כיפור? ולמה יש עוד חתימה בהושענא רבא?
***
‘עד אצעד רחוק מהרגליי/ בוא עד אליי’
(אביתר בנאי /עד)
***
אחד ההרגלים שקשה לנו לשנות הוא הדחיינות. לרוב אנחנו יודעים לאן היינו רוצים ללכת, אבל רעשי רקע למיניהם הופכים את הרצונות שלנו למאבקים. ומי מאיתנו רוצה מאבקים? אז מה אנחנו עושים? משהים את מנגנוני הבקרה כדי לנטרל מאבקים, ומעדיפים לזרום. מה שקורה לרוב במצב הזה הוא שהרצון הפנימי מאבד את הדיוק שלו, אנחנו מחטיאים את המטרה של עצמנו, וכך נולד החטא.
***
‘תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ וְכוּ’ (תְּהִלִּים קי”ט). כִּי יֵשׁ חִלּוּק גָּדוֹל בַּעֲבֵרָה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, בֵּין אִם נִתְעוֹרֵר תֵּכֶף וּמִיָּד וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה, אֲזַי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ. כִּי עֲדַיִן לֹא נִתְרַחֵק הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ הַטּוֹב’
(ליקוטי מוהרן רו)
***
ר’ נחמן מסביר שכשהדברים טריים, יותר קל לנו לחזור למקומנו. הוא משתמש בשפה של דוד המלך, וממשיל את זה לכבשה שסוטה מהשביל. אם היא עדיין קרובה, הרועה יקרא לה, והיא תכיר מהר את הקול שמחזיר אותה, אבל אם היא מתרחקת היא כבר מתחילה לשכוח, בבחינת ‘רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק’ (עד מחר/אביתר בנאי’.
***
בחגי תשרי ראוי לנו להיפטר מהרגלים. לא סתם יש תחושה של חזרתיות. חזרה בתשובה היא שריר שאם לא מתרגלים אותו, אנחנו שוכחים את קולו, הולכים לאיבוד ושוכחים את הדרך הביתה. אבל גם כשהולכים ממש לאיבוד, ה’ יתברך לא מתייאש מלחזר אחר אבידותיו (אנחנו), וגם כשנהיה רחוקים הוא ימצא דרכים להעיר אותנו משנתינו בבחינת’ מה התכלית של זה הכאב, אם לא לנענע לי את הלב ששקע בתרדמה, וזה זמן רב שלא החסיר פעימה’.
זו בעיניי אחת הסיבות שאומרים’ סלח לנו’ מיד בצאת כיפור. כמו גם עניין החתימה הנוספת בהושענא רבא. לתרגל את עניין השיבה, החזרה. להתרגל להתחיל מחדש אפילו כמה פעמים ביום. והעיקר לא להתפחד כלל!

בתמונה- אחת מהשקיעות המפורסמות של האמפי בהודו.

 

סוד הנסירה וחגי תשרי

מה הקשר בין זוגיות וסוד הנסירה בקבלה לבין חגי תשרי?
***
סוד הנסירה של המקובלים מספר על אדם וחווה בשלב ראשוני של תלות המכונה ‘אחור באחור’. אדם וחווה היו גוף אחד אבל ללא מפגש אמיתי. כל אחד פניו החוצה ולא אל בן הזוג. לאחר מכן הגיע שלב הנסירה, פירוד שני הגופים, השלב הטראומטי והכואב. השלב השלישי הוא שלב המפגש המכונה ‘פנים בפנים’. רק הנסירה והפירוד אפשרו את המפגש המחודש של שני גופים וישויות נפרדות ועצמאיות.
***

שלושה שלבים עיקריים יש בזוגיות שחוזרים על עצמם, והם מקבילים לשלבי הנסירה.
שלב ראשון: אחור באחור – התאהבות. בתחילת כל קשר יש התאהבות שאיננה אלא אהבת עצמי. בשלב הזה אנחנו רואים בעיקר את עצמנו, ומזהים בבת הזוג חלקים חסרים בנפש שלנו, ועל כן אנחנו מרגישים מבושמים. מאידך, אנחנו מחוברים אל בת הזוג, כמו אדם וחווה, אבל לא בצורה של מפגש, אלא בצורה של תלות והיבלעות.
שלב שני: הנסירה – ריבים ומתחים בזוגיות. זה השלב שבו מתחילים לזהות את הפירוד בין הגופים. לכל אחד רצונות אחרים, ושאיפות אחרות. שם כל הפחדים מתחילים להציף את הזוגיות, לפעמים עד כדי כאב.
שלב שלישי: פנים בפנים – אהבה. אם יש תקשורת נכונה, ויש אמפתיה ויכולת לראות באמת את הכאב והרצון של הצד השני, נוצר מפגש עמוק ומפרה של פנים בפנים, של שתי ישויות נפרדות שלא תלויות אחד בשניה.
***
חודש אלול הוא שלב התאהבות/ אחור באחור. המלך בשדה, המלך נגיש ונוכח בכל מקום. אפשר לפנות אליו ולשפוך את שיחנו לפניו. זה הזמן בו אנחנו נזכרים מבקשים ומתרגשים לנוכח פני השם.

ראש השנה, הוא שלב הנסירה. כמו שכתבתי בעבר, אין וידוי בראש השנה. יש שתיקה, יש שופר שמחליף את הדיבור והוא זעקת השבר והתהום הפעורה בינינו לבינו. יום הדין מרחיק את השם מעלינו, כי בו אנחנו ממליכים אותו על כל העולם. הוא כבר לא רק שלנו כמו בחודש אלול.

יום כיפור, ובסיומו סוכות – הם השלב השלישי של הפיוס, האהבה, המפגש של פנים בפנים. הסוכה שעוטפת אותנו בבחינת ‘וימינו תחבקני’. סוכת השלום שהיא גמר הפיוס והמפגש האמיתי והנוכח הבלתי תלותי.
***
השם ברא את העולם מאבן השתיה. שתיה מלשון ‘ שיתין’, דהיינו תהומות של חלל פנוי שממוקמים מתחת למזבח בבית המקדש. המדרש מספר שכשהשם ברא את העולם הוא הפריד בין מים עליונים למים תחתונים, מה שיצר את התהום והפער הקיימים בעולם, בין אדם לזולתו, בין איש לאשתו, ובין אדם לאלוקיו. מים אלו נקראו מים בוכים. המים התחתונים רצו להתאחד עם בוראם ואיימו לשטוף את העולם. בדיוק כמו שלב הנסירה בזוגיות, השלב שבו כל הפחדים עולים ומאיימים לשרוף הכל. השם הבטיח להם שיהיו עתידין להינסך על גבי המזבח. הרב שג”ר מסביר שניסוך המים, הוא הפיוס וגישור על התהומות שנוצרו בבריאה. זה הזמן של יום כיפור וסוכות להביא מים מנחמים ומפייסים שמביאים איתם את הריפוי, את האהבה והשלום.

*בתמונה – מלצר הודי שהחליט לעשות מחוות שלום ופיוס מקסימה

Image may contain: coffee, coffee cup and drink