(פראפרזה על שלוש שורות מספר הבהיר. מובא בסוף הסיפור)
***
היה היה מלך אחד שכל רצונו היה לבנות לעצמו ארמון גדול ומפואר. הארמון, כך דמיין בראשו המלך, יהיה בנוי לתלפיות ויתנשא לו מעל הצוקים המסולעים, יעמוד איתן כמו מגדלור מאבנים מסותתות היטב ומעוצבות במלאכת מחשבת. שכר לו המלך יועצים, אדריכלים, מעצבים ושלל אנשי מקצוע רבים והתחיל בהגשמת חלומו. לאחר שלב התכנונים הארוך בו שקדו המלך ויועציו על כל פרט ופרט בארמון העתידי, ציווה המלך על עבדיו להתחיל לחצוב בהר, שהרי בשביל שהארמון הגדול יעמוד איתן, צריך לבנות לו יסודות עמוקים ורחבים. החפירות לא ארכו יום ולא יומיים כי אם שבועות ארוכים של עמל. צריך היה לחפור, ולחצוב ולקצוץ סלעים ואבנים קשות ולהוציא את הפסולת שנערמה שוב ושוב ככל שהבור העמיק. המלך התבונן בסבלנות רבה על הנעשה, וליווה את החציבה והחפירה עד שידע בכל יום ובכל שעה היכן עומדות החפירות. הוא ידע לתת לעובדים שלו די זמן, אוכל ומנוחה על-מנת שיעמדו במלאכה בלי לקרוס. כך החפירות התקדמו להן, והבור שבו עתידים להיבנות היסודות הלך והעמיק והתרחב לו. כבר היו יכולים להיכנס לאותו בור מאות, אם לא אלפי אנשים מרוב שהיה רחב ועמוק, והמלך התבונן בבור היפה שלו שעליו יעמוד ארמונו המפואר.
לאחר כמה שבועות של חפירות מאומצות, החל אחד העובדים להרים קולו ולצעוק מאחת הנקודות הנמוכות באתר הבנייה. שאר העובדים, בזה אחר זה, הבחינו בבהלתו של העובד. משהתקרבו, התפלאו לראות זרמים של מים שמתחילים לבקוע מסדק באדמה. לאט לאט התחילו העובדים להתרחק משראו שהמים מתחילים להשפריץ לכל עבר ולסדוק יותר ויותר את האדמה עד שפערו חור של ממש. “קראו למלך עכשיו!”, קרא אחד המפקחים, בעת שהתחילו העובדים לעלות חזרה אל מחוץ לבור. המלך הגיע לאתר הבניה שלו, וביחד עם כל העובדים צפה בבור המפואר, שעליו עתיד להיבנות הארמון המפואר, מתמלא במים והופך להיות מעיין מים גדול בגודלו של הבור העצום שחפרו.
הסתכל המלך בעיניים פעורות על המתרחש, וראה איך ככל שעולה מפלס המים בבור, כך הולך ונעלם חלומו על הארמון המפואר שעליו עמל בתקופה האחרונה. כמו המים שעלו מתוך התהום, כך רגשות המלך איימו להציף את ליבו לנוכח האכזבה על החלום שנשטף לו במיימי המעיין.
נכנס המלך לחדרו בסערה וטרק אחריו את הדלת. “מה אעשה עכשיו”, צעק מתוך קירות ליבו, “החלום שלי, הארמון שלי, הכל ירד לטמיון, הכל טבע במצולות. כמה ציפייה ורצון שנערמו מיום ליום במוחי ובליבי, ועכשיו נותרתי חסר כל. איך אבנה עכשיו את הארמון שלי, איך אפשר לבנות ארמון על מעיין מים גדול שכזה”. בעוד המלך מתאונן ובוכה בדמעות ובתחנונים, מאריך המלך בדיבור מתוך ליבו ומשקיף מן החלון על המים הצלולים והנקיים שהצטברו במעיין. “מים חיים, צלולים ויפים לנפש עייפה, והשמש והשמים משתקפים בהם בהדר ובחן”, אמר לעצמו המלך.
לאחר שעה קלה, הבין המלך שלא אסון קרה לו, אלא שינוי קל בתוכניות. עצם המלך את עיניו, וראה בדמיונו גן מעוטר בשלל גווני ירוק, ציפורים ושאר חיות נוי משוטטות בגן, ויש בו מכל טוב האדמה שהחיים יכולים להציע. ולמרגלות אותו גן משתרע המעיין הנובע מלא במים זכים ומתוקים וערבים לחיך. כך השתעשע המלך בדמיונו עד שנטע עצים וצמחים נדירים מסביב למעיין, ויצר את אחד משבעת פלאי תבל אליו הזמין המלך את כל העולם כדי להינות ממנו.
***
“למה הדבר דומה? למלך שרצה לבנות פלטרין שלו בסלעים חזקים קצץ צורים וחצב סלעים ויצא לו מעיין מים גדול מים חיים, אמר המלך הואיל ויש לי מים נובעים אטע גן ואשתעשע בו אני וכל העולם” (ספר הבהיר, פרק א’, משנה ה’).
