חבר ביקש שאנשים יכתבו לו על הנקודות שבהן הם הבינו שהם חוזרים בשאלה. קראתי את הסיפורים וכתבתי תגובה מדם לבי ששווה שיתוף:

הקטע המעניין הוא שאני קורא הרבה מהסיפורים של הדתלשי”ם פה, ומזדהה עם הכל פחות או יותר. אבל איכשהו, עדיין מרגיש לי שיש לי משהו לא פתור עם הדת, עם ההלכה, ושאני לא יכול באמת לקום וללכת משם. במהלך החיים הבנתי שכמאמר השיר “להסתובב זה לא אומר להיות חופשי”, ושעיקר המצוקה שיש לי עם הדת (חוקים) ועם ההלכה, קיים בעיקר אצלי בנפש. ושגם אם אני אפסיק לעשות כל מיני דברים, אני לא ארגיש יותר חופשי, אז במקום לשנות בחוץ, התחלתי לשנות בפנים.

אני חושב שהרבה ממה שתיארו פה, כולל הסיפור שלך, נוגע לתפיסה החברתית של אלוהים ושל הדת (שים לב שכמעט אף אחד לא כתב שהוא הפסיק להאמין באלוהים, אלא איך עבר על הלכה כלשהי ויצא מהחברה הדתית בהדרגה). כלומר, איך אמורים לעבוד את אלוהים על פי תכתיבי הדת החברתיים. או בעצם – איך החברה מחליטה שצריך לעבוד את אלוהים. אני חושב שזו אחת הטרגדיות של הציונות הדתית, ואחד הפספוסים הגדולים שלה (שלא לדבר על החרדית). ולכן גם אני מרגיש פחות ופחות שייך אליה. הקטע החברתי הזה מתווסף ל”עצבנות הדתית” שלא מסוגלת לשאת סטייה של קוצו של יוד מההלכה, וכל הזמן נמצאת עם איזה מד דופק שבודק מתי סטית באיזה פסיק.
אלה לא חיים, לאף אחד. נקודה.

אלוהים הוא לא הלכה. אלוהים הוא חיים. עמוקים מיני ים שנמצאים בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. רובנו, לפי כל הסיפורים פה, מפחדים יותר (פחדו) מאלוהי ההלכה, מאשר מאלוהים עצמו. לאלוהים אין מגבעת שחורה וכיפה. אנחנו פשוט לא רגילים לחשוב אחרת.

במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, ר’ נחמן מספר על הבן מלך שמוליך אתונות. והוא בן מלך, רק שהוא לא יודע שהוא כזה, אז הוא מוליך אתונות והן הולכות לו לאיבוד בתוך היער. והוא רודף אחריהן ללא הצלחה, והולך לאיבוד בתוך היער. שם הוא פוגש את איש היער שאומר לו “תפסיק לרדוף אחר העבירות”. התודעה הדתית שמגדלים אותנו לתוכה היא – לרדוף אחרי העבירות, ולהיות צדיקים כאלה שמקפידים על קלה כבחמורה. כל האימג’ הזה הוא שגוי מהיסוד, והוא אחד מהחולאות הגדולות של החברה הדתית בעיניי. כשלמדתי בישיבת הסדר, ליוותה אותי השאלה הגדולה – איך אפשר להיות דתי, ועדיין להרגיש חופשי? זה היה נראה לי כמו פרדוקס שאין עליו מענה.

הרב שג”ר כותב משפט מדהים שאומר “המצווה כמטרה איננה איננה הישג שרודפים אחריו, אלא תודעה שמתוכה הדבר נעשה”. ציטוט נוסף ופיקנטי מאד על ההלכה נמצא בשיחות הר”ן, שאומר על כל הפרטים הקטנים שהם סוג של הלצה של בונה עולם:
“ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך “כאילו”, כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך”
(שיחות הר”ן נא).

*הכוונה העמוקה שלו בעיניי היא ההבנה שאלוהים הוא גם כללים וגם פרטים. זה נראה אבסורד שיהיה אכפת לו מה אני אומר בבוקר ואיך אני אוכל. כי הוא אינסוף, אז מה זה משנה לו. אבל כשחושבים על זה, זה אבסורד שלא יהיה אכפת לו. דווקא כי הוא אינסוף והוא ברא את העולם, הסופי, וברא בו אנשים סופיים, וכל צמח וכל רגב אדמה מורכב ממליוני פרטים, שעליהם הוא שקד ודקדק בכל פרט ופרט מהם, בשביל שנוכל להסתכל על נוף אינסופי ולומר – וואוו

ליל הסדר הוא הלילה שבו קורה החיבור המיידי, ההתאהבות ממבט ראשון, ה’ פוסח על דלתות בני ישראל, ואנחנו מדלגים באהבה גדולה (בבחינת “דגלו עלי אהבה” ובבחינת “קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים”) הישר אל חיק השמים באמונה גדולה ובזרוע נטויה. ים סוף נקרע לשניים, ואנחנו לא נשארים אדישים, שרים שירה הפורצת מעומק ליבותינו ומבטאת את גדול האמונה והידיעה את ה’ “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו…אשירה לה’ כי גאה גאה…זה אלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו”. זוהי העלייה הגדולה ביותר השמימה בסולם המפורסם של ישראל סבא.
**
ומה השלב הבא אחרי העלייה? “והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ו-י-ו-ר-ד-י-ם בו”. בתקופה שבין יציאת מצרים בפסח, למתן תורה בשבועות אנחנו מנסים להוריד את עצמנו לקרקע אחרי ה-“היי” המטורף שחווינו בלילה ההוא. שימו לב שבספירת העומר אנחנו מתחילים בספירה העליונה ביותר (מתוך 7 הספירות התחתונות), ויורדים מטה שלב אחר שלב, לאט לאט ובזהירות (אגב שימו לב לדמיון בין – מספרים, וספירות קבליות). אחת מן העבודות העיקריות של היהודי היא לא אחרת מאשר להביא לידי ביטוי את האלוקות בעולם הזה. להופיע את האינסוף בתוך הסוף, את הכלל הגדול ביותר, אל תוך הפרטים הקטנים ביותר.
**
זו העבודה שלנו בין פסח לשבועות. היכולת שלנו להוריד את האור שקיבלנו, ולבנות לו כלים מדוייקים וארציים שיכילו אותו. בליקוטי מוהר”ן תורה ו’ כותב ר’ נחמן – “וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת
הַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב”.
כלומר, ההתעלות הרוחנית הגדולה, המפץ הגדול האמוני הזה, זה דבר מופלא ועצום, אבל כשאין לכך ביטוי שחוזר לקרקע, ששב לחיים הארציים של העולם הזה, לפשטות האנושית של אכילה, שתיה, שינה וכו’, האור הזה הוא חסר, דווקא משום שהוא גבוה מדי. והבן.

נ.ב.
אני לא באמת מבין את הכוונות שיש בתמונה הזו. אבל תודו שזה יפה.

פסח – מה עושים כשהדיבור בגלות?
**
“הרצון לדייק במילים, תכונה מרגיזה מאד, במיוחד כשבסוף אני עומד ושותק” (אביתר בנאי).
**
משה רבנו, האיש העצום הזה, מרגיש חסר אונים כשהוא מנסה להביע את עצמו. התחושה הפנימית שלו היא שהדיבור שלו לא מדוייק, שהוא לא חוצה את החסמים האנושיים, לא מפיל את המחיצות הנדרשות, ולא חודר ללבבות הרצויים. “הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם” (שמות ו’, יב’). כמה תסכול יש במשפט הזה שזועק חוסר אונים ואומר במילים אחרות “הי, מישהו שומע אותי? מישהו מקשיב לי?” (איפה הילד). הבדידות העמוקה הזו של משה, יכולה להיגאל רק על ידי דיבור מדוייק יותר.
**
“עוד שמעתי מפי הנ”ל שכמה פעמים נכנס אליו ורצה לדבר עמו, ולא היה יכול לפתח פיו לדבר לפניו מה שבלבו…ואחר כך אמר לו: העקר הוא הדבור. שעל ידי הדבור יכולין לכבש הכל ולנצח כל המלחמות” (שיחות הר”ן רלב’).
**
המלחמה העיקשת בין משה “כבד הפה” לבין פרעה “כבד הלב”, מסתיימת בניצחון המרשים של יציאת מצרים. פתאום הסכר נפרץ ודיבורו של משה מגיע לנמענים שבהם כל כך השתוקק לגעת – פרעה, ועם ישראל. על-כן, יציאת מצרים וחג הפסח הם לא רק היציאה הפיסית של בני ישראל מעבדות לחירות, אלא גם היציאה של הדיבור מהגלות. האר”י ז”ל מסביר שמצרים מסמלים את מיצרי הגרון ושמו של פרעה מעיד על המילה “עורף”, דהיינו אחורי הגרון, שם הדיבור נתקע.
“ובראש חודש ניסן שהתחיל כבר הגאולה להדיבור….ומזה בא תפילה שעומד לפני המלך כמו שנאמר ‘ה’ שפתי תפתח’, ועל זה אמרו ‘ואין שיחה אלא תפילה’…שאז בא זמן שיצא הדיבור מגלות כמו שכתוב בספרים הקדושים פסח- פה סח, והיינו שאז נפתח פיהם לומר שירה על הים” (פרי צדיק, ר’ צדוק הכהן מלובלין). ומכאן מגיע הציווי הפשוט הזה של חז”ל ל-ס-פ-ר ביציאת במצרים, על-מנת לפתוח את הדיבור ולגאול אותו מגלותו ומתקיעותו.
**
זה הזכיר לי את אחת הסצנות המלחיצות בסרט מאטריקס כשניאו דורש את זכות שיחת הטלפון עם עורך-הדין שלו. בתגובה לכך עונה לו הסוכן “מה תועיל לך שיחת טלפון, אם אינך יכול לדבר?”

התבוננות במילה החמצה, מביאה אותי לחשוב שתחושת ההחמצה נובעת אך ורק ממני. מתוך החוויה האישית שלי כלפי אותו הדבר שעבר לידי ולא הגיע אליי. כשאני “מחמיץ” משהו, הכוונה היא שאני הופך אותו לחמוץ, או אם תרצו ל-חמץ בהקשר של פסח שמתחיל לבצבץ באופק האביב המתקרב. אז בעצם, חווויית ההחמצה היא פעולה או רגש שאני מפעיל מתוכי, אני הפועל, והאירוע/אדם/מושא נחשק – הם הנפעלים עליהם אני מחיל את החמיצות הפנימית שלי.

ב’מעשה מחכם ותם’ של ר’ נחמן, החכם הוא המחמיץ האולטימטיבי, הוא חי בתחושת החמצה תמידית, ואף פעם לא שמח בחלקו. לעומתו התם, חי בתחושת מלאות ואין דבר שמזיז אותו או מעורר אצלו את זיק המחשבה המציק “אולי החמצתי משהו?”.

יש לנו איזו נטיה פנימית לזלזל בסגנון המחשבה התמים שאומר: “אני לא מחמיץ את מה שלא שייך לי”. אנחנו נוטים לזלזל בזה כי זה נראה לנו נוח להאמין בזה, כאילו אין בזה מאמץ. כאילו זה טפשי מדי לחיות באיזו תחושה פסטורלית שהכל כל כך פשוט. וזה מגרד לנו בגב מרוב שזה מעצבן!!

אבל נראה לי, שדווקא השקיעה באובדן היא האופציה היותר קלה, יש בתחושת ההחמצה משהו מאד רומנטי ונוגה, ולמי שתוהה על כך שיקרא סיפורים של ש”י עגנון שהיה אלוף ההחמצות. יש משהו נוח בלהתאבל על מה שהפסדת. זה כמו ללכת לישון בשעת משבר.

יותר קשה – להאמין.

“שוב אני לבד
מה אני הולך לעשות עם זה
לא לישון בימים לקום להאמין”
(אביתר בנאי)

בפרשת יתרו מתחיל רומן המחויבות בין ישראל להקב”ה, אבל באותו רגע ממש מתחילים הסדקים שיביאו את השבר הגדול של העגל ושבירת הלוחות.
אתמול ראיתי בטלוויזיה את התכנית ‘בא לחדש לכם’ עם מושיק גלאמין (אל תשאלו, סיפור ארוך), והיה שם בחור גרוש עם עוד שלושה חברים גרושים, ואחד שעוד לא התחתן. בדיבורים של בין לבין הגרושים אומרים לזה שעוד לא התחתן ‘עזוב אותך, זה לא עובד, היינו שם’.

כל כניסה לזוגיות מביאה איתה פוטנציאל לשבר. עם כל זאת, ר’ נתן אומר כל כך יפה שאפילו אם פזלנו בשעת החופה למחוזות אחרים, גם ההסתכלות בעין אחת היא יקרה וחשובה לפני ה’ יתברך. לא למהר לסגור את הגולל על הפוטנציאל רק כי יש חשש מלב שבור. למצוא נקודה טובה אחת, באחת מעינייך, ומשם להגדיל ולצמוח.

בברכת ‘לא לפחד להתאהב
שישבר הלב
לא לפחד בדרך לאבד’

(עידן רייכל)

אל תקרי ‘בעולם’ אלא ‘בעלים’. בוא וראה, עיתים שהאדם הולך לאיבוד בעולם, אבל ה’ יתברך אינו מתייאש מהאדם לעולם, ומחזר אחר אבידתו בכל רגע ורגע, ועל-כן, אין שייך לומר ‘ייאוש בעלים’ אצל ה’ יתברך, שאין לו לאדם בעלים אחרים מלבד ה’ יתברך, שנאמר “אבי ואמי עזבוני וה’ יאספני”.

#אין_ייאוש_בעלים_כלל

בשנים האחרונות אני מתמודד עם דילמות אמוניות אודות הברית של עם ישראל עם הקב”ה. ‏עול המצוות נראה מכביד ומגביל במיוחד בעולם המייחל לחירות אנושית וליברליות חברתית. רוח ‏התקופה קוראת לאדם להשתחרר מכבליו ולבקש לו חירות ועצמאות. האדם נקרא לממש אוטונומיה ‏מחשבתית ביקורתית כדי שיברור לו את הדרך המתאימה לו על פי צרכיו ואמונותיו. האמונה התמימה ‏נתפסת כפרימטיבית ורדודה באשר האדם המאמין ומקיים המצוות איננו חופשי, וסמכות אחרת מפעילה ‏עליו את כוחה כדי שיסור למרותו של הממסד הדתי-הרבני. מפגש של אמונה דתית עם העולם ‏הפוסטמודרני שמבקש לפרק מבני-כוח היררכיים יוצר משברים עמוקים בנפשו של האדם המאמין.
המתח בין החירות להלכה נראה כמו מתח מתבקש ומוכרח. אדם השומר הלכה עושה מה שאומרים לו ואינינו בוחר במעשיו, וממילא גם מחשבתו משועבדת לאותה סמכות שמטילה עליו את כוחה. לעומתו, האדם החופשי הוא זה המודע לעצמו ולסביבתו, ובורר לו מכל האמונות והדעות הרוחשות מסביבו את הדרך בה יחיה באופן שהולם אותו. אותו אדם חופשי לבחור, חופשי לחשוב, חופשי לבקר. הוא עושה מה שהוא רוצה.

במהלך לימודי בישיבת ההסדר ב’עתניאל’, השתתפתי בשיעור על הספר ‘קול הנבואה’ של הרב הנזיר (להלן: הנזיר). את השיעורים העביר ר”מ צעיר בשם ארז ניר, ששטח בפנינו התלמידים, תורות פילוסופיות שלימות של הוגים על-פני כל התקופות מהפילוסופים הפרה-אפלטוניים כפתגורס והרקליטס, דרך ארסיטו ואפלטון, ועד לעת החדשה אצל קאנט ועד הרמן כהן מהדור הקודם. מעבר לרוחב הידיעות שנחשפתי אליו באותו שיעור גיליתי עולם מחשבה מלא ועשיר שממנו גם אני יוצא ואליו אני משתייך. השיעור הזה העמיק בתוכי את הזיקה העמוקה למסורת היהודית ולהבנה שהיא מושתתת על כללי היגיון אחרים כפי שאציג בעבודה.
מושג ‘השמיעה’ שעליו מושתתת כל תורתו של הנזיר, הייתה מושרשת בשפה הבית-מדרשית בישיבת ‘עתניאל’. ביטויים כמו “להקשיב לטקסט” היו שגורים בבית המדרש באופן תדיר. הלימוד הבית-מדרשי כלל לא מעט תלמידים ובשיעורים של ראש הישיבה, הרב רא”ם, הוא חזר והדגיש כמה חשוב לו להקשיב לכל דעה שנאמרת בבית המדרש. הוא דימה את עצמו כמי שמנצח על מקהלה שכל אחד ואחד מהמנגנים מוסיף את צלילו אל תוך ההרמוניה המופלאה של הלימוד בבית המדרש. ישיבת עתניאל עודדה, ועודנה מעודדת חשיבה עצמאית וביקורתית. נושא מעמד הר סיני והמדרש שאומר שבתורה שישים ריבוא אותיות כמניין בני-ישראל השקולים לאותיות התורה, תמיד הדהדו ברקע הלימוד.
המימד החסידי בישיבה גם הוא היה לא מבוטל, ותורות חסידיות רבות שטפו את המדפים ואת האוזניים. התרחשותן של התוועדויות אל תוך השעות הקטנות של הלילה ולימוד ניגונים ושירים אינספור לא היו עניין של שבירת שגרה. נערכו סדנאות רבות כגון ‘דמיון מודרך’, מודעות עצמית, שיעורים על בחירה חופשית ועוד.

הסיבה שאני כותב רקע זה היא משום ש’השמיעה’ היא רעיון שאני מתהלך איתו כבר שנים רבות. השמיעה היא עניין אותו אני בוחן בכל שלב בחיים שלי, ומנסה לעטוף אותו בהבנות חדשות שיחדדו את השמיעה שלי ויעזרו לי בשמיעת הקול הפנימי האישי שלי. בהיותי חובב מוזיקה נגינה ושירה, השמיעה במובנה הפיזי, היא כלי טבעי אותו אני מחדד עוד לפני שנות שהותי בישיבה.
כעת, ניתנה לי ההזדמנות, ‘להיענות לקול הקורא’ אצלי, ולהעמיק במושג השמיעה עוד יותר דרך כתבי מרטין בובר (להלן:בובר) והנזיר. השמיעה נקשרת אצל שני ההוגים לחירות האדם ולייעודו, ותחומים אלו הם תחומים שלעניות דעתי על כל אחד לזקק לעצמו. באמצעות העיון בכתבים אלו, בחנתי עבורי את המקומות בהם אני יכול להעיד על עצמי כאדם בעל חירות. ההתרכזות העצמית האגואיסטית ששוטפת את רוח העולם נראית לי מסוכנת, ועל-כן מצאתי עניין רב אצל הוגי דעות אלו שמשוועים להקשבה פנימית המגלה סגולות ייחודיות באמצעות מושאים הנמצאים מחוץ לאדם עצמו ומאלצים אותו להסיט את המבט אל מעבר לעצמו.
באמצעות ניתוח מושג השמיעה בעבודה זו, אנסה לערער על התפיסה הרווחת שמציירת את האדם הרציונאלי, הבוחר והביקורתי כאדם שהוא בהכרח בוחר מתוך מצע האפשרויות שהוא רואה למולו. עבור בובר והנזיר נראה כי החשיבה המערבית האמפירית מתיימרת להציג את חזות הכל, אך היא איננה אלא קליפה חיצונית המכסה על הרוח הפנימית של הדבר.

בהזדמנות הזו, אני רוצה להקדיש את העבודה לעילוי נשמתו של הרב מנחם שלום פרומן. נראה לי מתאים ביותר להתעסק בעניין החירות כקווי מתאר לדמותו של הרב מנחם. מי שהכיר את אישיותיו הבלתי מפוענחת של הרב מנחם יודע שאמנם בהיותו רב ופוסק וכמובן שומר הלכה ומדקדק, אך מנגד היה החופשי באדם. חופשיותו הייתה מימד רדיקלי בזהותו. הוא הקפיד להבהיר לאנשים סביבו שהחופש האנושי הוא תנאי לאנושיות, תנאי למפגש עם האחר ועם האל. בהלוויתיו אחד מבניו אמר משפט נפלא: “ימין ושמאל לא נפגשים באמצע, ימין ושמאל נפגשים בחופש”. דרך האמצע המצוטטת לרוב כדרך הזהב של הרמב”ם איננה אמצע של בינוניות, אלא אמצע של עומק. אמצע שיוצר חופש, כאשר בעומק המציאות הכל חופשי, והכל אחד. הפסוק האהוב ביותר על הרב מנחם, היה אותו פסוק שהרב הנזיר מצטט בספרו ועליו מבסס את משנתו: שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד”.
אני תפילה, שבעולם כל-כך ויזואלי בו האנשים מתקשרים באמצעות מסרים חד-מימדיים, נשכיל לשמוע ולחשוף את המימד הפנימי בחיים, המעורר את לב הישנים מתרדמתם וקורא להם לחפש ולהעמיק את חיפושם אחר האות שלהם בתורה ובחיים.”