בפרשה הקרובה אנחנו קוראים את המצווה הראשונה שבה נצטוו ישראל “החודש הזה לכם”. ר’ נתן מגלה לנו סוד עמוק מאד על המצווה הזו ולמה היא קשורה ליציאת מצרים. הפסוק המפורסם מיחזקאל “וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ” מתאר באופן מוחשי את הלכלוך המצוי בבני ישראל בתוך מט’ שערי טומאה של מצרים. אבל השם יתברך ריחם עליהם ומצא בהם נקודות טובות אפילו בתוקף טומאת מצרים הזו, ולכן ממשיך הפסוק ואומר “וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי בְּדָמַיִךְ חֲיִי”. וכך אומר ר’ נתן: “אֲפִלּוּ בְּתֹקֶף הַדָּמִים וְהַלִּכְלוּכִים אַף-עַל-פִּי-כֵן, חֲיִי, כִּי גַּם שָׁם יְכוֹלִין לִמְצֹא נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת , שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִגְאֲלו”.
***
כשאנחנו נמצאים בחושך, זה נקרא “פגימת הלבנה”, משום שאין שום נקודה של אור בלילה, הירח נעלם. לכן, כשיש מצוקה וקושי, אנחנו מרגישים כלואים, מרגישים שאין תקווה, אין נקודה של אור:
“כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכְּשֶׁיִּשְֹרָאֵל הֵם, ח”ו, בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה, זֶה בְּחִינַת פְּגַם הַלְּבָנָה קִטְרוּג הַיָּרֵחַ, שֶׁמִּשָּׁם בָּאִים כָּל הַפְּגָמִים וְהַחֲטָאִים ח”ו, וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאִישׁ יִשְֹרָאֵל מִתְעוֹרֵר וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ נְקֻדָּה טוֹבָה וְעַל-יְדֵי זֶה חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה כַּנַּ”ל, זֶה בְּחִינוֹת מִלּוּי הַלְּבָנָה מִפְּגִימָתָהּ”
***
היכולת שלנו לצאת ממצרים, מעומק הגלות, מהחושך הכי מלוכלך וגס שיש, נעוצה ביכולת למצוא נקודה טובה, נקודה של אור, של אמונה. ואיך זה קשור לקידוש החודש?

מספרי סיפורים
**

משה רבינו קיבל מום, כבד פה, כבד לשון וערל שפתיים. על המום הזה יכל משה לכעוס על אלוהים. ‘למה ככה? למה זה מגיע לי?’. כשיש לאדם כאב הוא נעשה רגיש יותר:
“וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו”.
מתחת לכל כאב, יש אור גדול. הכאב הכי גדול של משה נמצא בדיבור. כמה חוסר אונים יש שם “הרצון לדייק במילים, תכונה מרגיזה מאד, במיוחד כשבסוף אני עומד ושותק”. הדיבור הוא פקק תנועה אחד גדול.
משה, בעל המום, נבחר להוביל את עם ישראל, כי הוא רגיש לכאב, רגיש לחולשות, רגיש למוגבלות.
משה מוכן לקבל את עצמו כמו שהוא, ולקבל על עצמו את התפקיד גם אם אחרי ויכוחים. כי למשה יש היכולת לראות כאב של אחיו, לראות בסבלותם. שם, בתוך החולשה, נמצא האור הכי גדול, הפלא הכי עדין של הנפש. שם מתעוררת החמלה, שם מתרחש הריפוי. כך יכול משה כבד הפה לסיים את התורה בספר ‘דברים’, שם הדיבור לא רק נרפא, אלא הופך להיות שירה אחת גדולה ומפוארת, ניגון גבוה מעל גבוה.

שבע הפרות הרעות אוכלות את שבע הפרות הטובות עד ש’לא נודע כי באו אל קרבנה’. ר’ נתן מסביר שהרע לפעמים יכול להתגבר כל-כך, עד שהוא הופך להיות חזות הכל, עד שהאדם שוכח את הטוב שקדם לרע. לכן’ לא נודע כי באו אל קרבנה’, שהפרות הרעות והרזות אכלו את הפרות הטובות כאילו לא היו מעולם.
***
ממשיך ר’ נתן ומבהיר למה ליוסף היכולת לפתור ולתקן את חלומו הרע של פרעה:
“ותיקונו על ידי יוסף… בבחינת ‘בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין’, שיוסף בחינת צדיק האמת, עולה על העין, כי הוא סותם עיניו מלראות את זה העולם לגמרי, ואין לו שום הסתכלות בזה העולם אפילו כהרף עין. ועל כן נקרא ‘עלי עין’, כי הוא עולה על העין ועולה עליו”.
היכולת של יוסף היא לראות את עומק המציאות, את התכלית שאליה המציאות הולכת, ולא את המקומי הסופי. הוא לא הולך אחר עיניו (ולא תתורו אחרי לבבכם), אלא מסוגל לשלוט עליהן, ולהבין שלא שלהן הבעלות על הפרשנות, אלא על הדעת והמוחין. העיניים הן רק שליחות של המוח, בבחינת “אל תאמין לכל מה שאתה רואה/זה לא מים שאתה שותה”(נעמי חשמונאי).
***
במעשה משבעה קבצנים, הקבצן העיוור מסביר שהוא אמנם נתפס כעיוור בעיניי העולם, אבל בעצם יש לו היכולת הגבוהה שלא להיכנע למראה עיניים של המציאות, אלא לראות את עומקה:

“וְאַתֶּם סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עִוֵּר? אֵין אֲנִי עִוֵּר כְּלָל. רַק שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלִי כְּהֶרֶף עַיִן. (וְעַל כֵּן הוּא נִדְמֶה כְּעִוֵּר, כִּי אֵין לוֹ שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת כְּלָל עַל הָעוֹלָם, מֵאַחַר שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלוֹ כְּהֶרֶף עַיִן. וְעַל כֵּן אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ הִסְתַּכְּלוּת וּרְאִיָּה בְּזֶה הָעוֹלָם”.

באופן מאד משונה, הקב”ה מגלגל את סיפור יוסף והאחים ע”י חלומות בלבד. חלומות יוסף הראשונים הם אלו שמשניאים אותו על אחיו, הם אלו שגורמים להם למכור אותו לישמעאלים שמורידים אותו למצרים. יוסף פותר את חלומות שר המשקים והאופים בכלא, ואח”כ גם את חלום פרעה. באופן פשוט, לולא הקב”ה היה מגלגל ליוסף את החלומות על השמש והירח, האלומות והשיבולים, כל התהליך לא היה יכול להתניע.
***
“פַּעַם אַחַת הִנִּיחַ עַצְמוֹ לִשְׁכּב וְחָלַם לוֹ…
וְהַחֲלוֹם הַזֶּה נִכְנַס לוֹ מְאד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ
כִּי לִפְעָמִים עוֹבֵר הַדָּבָר תֵּכֶף מִן הַמַּחֲשָׁבָה
אַךְ דְּבַר הַחֲלוֹם הַזֶּה נִכְנַס הַרְבֵּה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן הָיָה קָשֶׁה בְּעֵינָיו לַעֲשׂוֹת זאת
וְהָלַךְ יוֹתֵר אֶל הַשְּׁתִיָּה
וְחָלַם לוֹ יוֹתֵר הַחֲלוֹם הַנַּ”ל כַּמָּה פְּעָמִים, וּבִלְבֵּל אוֹתוֹ מְאד
פַּעַם אַחַת הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ בַּחֲלוֹם
אִם אַתָּה רוֹצֶה לָחוּס עַל עַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה כַּנַּ”ל!”
(מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו)
***
גם במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, ר’ נחמן מבין את עומקו של כוח החלום ומתניע חלק עיקרי בסיפור על ידי חלומות. כששר המשקים ושר האופים קמים בבוקר אחרי שחלמו את חלומותיהם, הם קמים זועפים משום שהחלום אינו נותן להם מנוחה. כך גם פרעה. רובנו יכולים לבטל תחושות אחרי לילה של חלומות ולומר “זה בסך הכל חלום”, עם זאת כשהחלום ממשי, הוא לא נותן לנו מנוחה, והוא גורם לנו להסתכל על המציאות ועל האנשים המצויים בחלום באופן שונה לחלוטין. המציאות והסביבה עוברים הזרה אחרי חלום.
***
“בזמן שבו האדם עוצם את עיניו מכבל ה’מציאותי’ הוא יכול להיפתח אל ה’ממשי’. פעמים רבות אנו יכולים לחוש שעל אף שהחלום איננו עובדתי, הרי הוא הוויה ממשית עבורנו” (הרב שג”ר).
היכולת שלנו לחלום חלומות נטועה בזיקה שלנו למשאבים העמוקים שבנו, לנשמה, לראייה העמוקה והרחבה יותר של עצמנו ושל המציאות. אדם ללא חלומות עלול להיכנס לייאוש ועייפות, החלום כאמור, יכול להניע אותנו ולהזיז אותנו ממקומנו להארה ותהליך של יציאה מחושך לאור. “בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים”, הגאולה היא לא חלום שמתגשם, הגאולה היא מציאות שהופכת להיות חלום. פרסום הנס של חנוכה, הוא פרסום החלום של הגאולה.

(מתוך הספר “להאיר את הפתחים”, של הרב שג”ר).

מדוע התורה מגלה את מחשבות האחים ומסתירה את מחשבות יוסף?
ומה זה מגלה לנו על חנוכה?
***
יוסף יורד אל הבור, אל המקום הכי חשוך ונטול תקווה שיש. לאורך כל תהליך “ההיפטרות” מיוסף, התורה טורחת לגלות לנו את מחשבות ליבם של האחים, אבל את מחשבות ליבו של יוסף התורה לא טורחת לספר. גם בסיפורים של ר’ נחמן, הדמויות התמימות יותר (למשל, בן המלך מ’מעשה מבן מלך שעשוי מאבנים טובות’, התם מ’מעשה מחכם ותם’, החיגר ב’מעשה’ מחיגר’) כולן מקבלות את המציאות הקשה כפי שהיא ולא מתכחשים לחוויה. הם לא אומרים “אני לא מאמין שזה קורה לי עכשיו, אני רוצה להיות שם, במקום אחר, ונתקעתי פה!”. כך גם יוסף הצדיק מקבל את המציאות שבה הוא נמצא, ובכל נקודה הוא נוכח ומתנהל לפי הכלים שהמציאות מזמנת לו.
***
בתורה קיב’ (שהיא התורה של חנוכה) ר’ נחמן מדבר על החושך שסובב את האדם בזמנים של קושי, שבהם הוא מתקשה למצוא פתחים לצאת מתוך החושך:
“רַק הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁך הוֹלֵך (קהֶלֶת ב), וְלא יִרְאֶה הַפְּתָחִים לָצֵאת וְהוּא אָסוּר וְקָשׁוּר שָׁם, וְלא יִתְּנוּ לוֹ לָצֵאת עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי אֱמֶת לִפְנֵי ה אֲזַי הַדִּבּוּרִים מְאִירִים וַה אוֹר לוֹ…כִּי הַדִּבּוּרִים הַמְּאִירִים, הַיְנוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת כַּנַּ”ל הֵם מַרְאִין לוֹ הַפֶּתַח”.
היכולת שלי לדבר ‘דיבורים של אמת’, היא היכולת לקבל את המציאות כמו שהיא ולא להיאבק בה, לא להתכחש אליה. בסרט ‘לעבור את הקיר’ הדמות הראשית הולכת בתחילת הסרט לרבנית ומבקשת ממנה שתעזור לה להתחתן, הרבנית שואלת אותה “מה את רוצה?”, והיא אומרת סיסמאות שלא מבטאות את הרצון האמיתי שלה “אני רוצה לשמח את השם”. הרבנית שואלת אותה שוב ושוב “אבל מה את רוצה באמת?”.
בסצנה נוספת בסרט, הגיבורה מגיעה לקבר של רבי נחמן, וכולן מסביבה מתייפחות ומתרגשות במין רוחניות דתית שהיא פשוט לא מצליחה להרגיש. ברגע של כנות עמוקה היא פשוט מתחילה לדבר דיבורים של אמת ואומרת “אני שקרנית, אני לא מרגישה כלום”. באותו רגע משהו בליבה נפתח. בנקודה זו, היכולת שלה לדבר דיבורים של אמת היא דווקא להגיד “אני שקרנית”, כי זו המציאות שבה היא נמצאת. באמת.
***
בתורה רמה’, ר’ נחמן מבדיל בין ‘כוח המכריח’ ל-‘כוח המושך’.
“כָּל הַדְּבָרִים הֵם עַל הָאָרֶץ… וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּסְקוּ וְיִתְרַחֲקוּ מֵהָאָרֶץ אִם לא עַל יְדֵי כּחַ הַמַּכְרִיחַ”.
כוח המכריח, הוא הצורך שלנו בלרדוף אחרי תוצאות שאנחנו מצפים להן, לרדוף אחרי כבוד מהסביבה, אחרי זוגיות, אפילו אחרי חוויות רוחניות כמו הגיבורה בסרט. העניין הוא שכוח המכריח הוא מאמץ עילאי ומתיש, שנורא קשה להחזיק לאורך זמן. אם נשהה בכוח המכריח זמן רב, סופו להיפסק.
“כְּשֶׁנִּפְסָק כּחַ הַמַּכְרִיחַ, חוֹזֵר הַדָּבָר לְהָאָרֶץ… כִּי הָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך… עַל יְדֵי שִׁפְלוּת”.
כוח המושך, הוא היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא ולא להילחם איתה. היא הענווה שמשחררת אותנו מכל הרדיפות, הדחפים וההישגים, שדורשים אישור מבחוץ. לכן כל הנפילות, הן חזרה אל הפשוט, הארצי, הטבעי והפנימי.
***
היכולת של יוסף הצדיק היא להיות בין היתר “יסוד עולם”, היכולת לרדת לעומק השאול ולא לפחד מזה, להסכים להיות בבחינת “נפשי כעפר לכל תהיה”, שהיא בחינת הארץ, בחינת כוח המושך. זה מה שמאפשר לו להפוך את האור לחושך, ולצאת מבור הכלא ולהיות המשנה למלך מצרים.
***
בחנוכה נרצה להוסיף בכל יום נר אחד, אולם בכל יום נסכים להימצא בנקודה שבה אנחנו עומדים בלי לדלג. ביום הראשון נר אחד, וביום השני נר שני. “כִּי אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי” (שיחות הר”ן רעב).
בכל יום יש לנו נקודת אמת אחרת. אולם, לצד ההסכמה להישאר במקום המיועד לנו היום, עדיין נרצה להוסיף קדושה מחר:
“וּבְכָל יוֹם מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ, כִּי אָסוּר לַעֲמֹד עַל מַדְרֵגָה אַחַת, רַק צָרִיךְ לְהוֹסִיף קְדֻשָּׁה בְּנַפְשׁוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְשֶׁיִּהְיֶה שִׂכְלוֹ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם” (ליקוטי הלכות, חנוכה, א’).