קצת ר’ צדוק.

“עיקר התשובה הוא עד שיאיר עיניו, שיהיו זדונות כזכויות, רוצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה’ יתברך.
התשובה – היינו שמשיב אותו דבר אל ה’ יתברך; רוצה לומר שמכיר שהכל פועל ה’ יתברך וכוחו, אפילו המחשבה טרם נוצרה בליבו של אדם…נמצא ה’ יתברך נותן לו כוח אז גם בהעבירה, ועל ידי זה, אחר התשובה הגמורה הוא זוכר שזדונות נעשין זכויות, כי גם זה היה רצון ה’ יתברך כך.”
(צדקת הצדיק אות מ’ ו- ק’)
הרב שג”ר מסביר את הפסקאות הקצרות הללו בדיוק רב:
“משמעות העניין היא, שהתשובה הגבוהה – תשובה מאהבה, איננה הכרה באחראיות לחטא וחזרה ממנו, אלא דווקא התנערות ממנה (מהכרה זו), פרי התובנה ‘שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה’ יתברך’.
בלשון אחרת – התשובה הינה קבלת עצמך גם כחוטא, מתוך הארה שלא אני עשיתי את עצמי אלא ה’ יתברך.
הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו, הינה דווקא בקבלת עצמו כפי שהוא.”
[כל הקטע כולל הפסקאות של ר’ צדוק מובאות בספר “שובי נפשי” של הרב שג”ר עמ’ 126-127]
לפעמים כשאנחנו שואפים למקום גבוה יותר, אנחנו נלחמים בעצמנו, מקטינים את כוחנו ומתכחשים לזהות ולאנושיות שלנו, לשבריריות שלנו. לפעמים דווקא היכולת לתקן היא לא המלחמה חסרת הויתורים, אלא דווקא היכולת לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, להשלים עם חסרונותינו, ולהבין שגם הם ניתנו לנו, וגם הם חלק בלתי נפרד מאיתנו בדיוק כמו היתרונות שבנו.
דווקא ההפרדה שאנו נוטים לעשות אצלנו בראש, בין היופי שבנו לכיעור שבנו, בין הנקודות החלשות לנקודות החזקות – (ההפרדה הזו) מחלישה אותנו , משום שהיא אונסת את המציאות ואת הנפש שלנו לתודעה חצויה וחלקית.
דווקא אז אנחנו יותר חלשים, דווקא אז גם נקודות החוזק שלנו משחקות לרעתנו. מרוב שאנחנו מכווצים שרירים ותודעה בכדי להילחם, אנחנו נסגרים בתוך עצמנו ולא מסוגלים להיפתח לסביבה ולהיעזר בה.
שנדע להפוך את כל הזדונות לזכויות מתוך תשובה שלימה באמת – שנשיב הכל אל ה’ יתברך. שנדע שהכל הכל ממנו. שנדע לקבל את המציאות ואת עצמנו כמו שהיא.
“גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה” (תהלים קלט יב)
דווקא ברגע הזה השינוי הכי גדול יגיע…

שביר / אביתר בנאי

“אני לא עשיתי אותי
אני לא עשיתי אותך
מצחיק להודות שאני מצפה
שהכל ילך כמו שאני רוצה
יושב על הכיסא ומסדר
מי לא עשה לי וכמה לא פייר.
אני לא עשיתי את הים
אני לא יודע לאן
בכל זאת עדיין אני מרגיש
רק את עצמי ולכולם אדיש
יושב במרכז והכל שלי
העולם הזמן ומי שאיתי

שביר
הכל ברגע נשטף
מתנה
כל נשימה, כל נשימה”

“תשוקה גדולה במסווה של רומנטיקה”
(מתי נתנשק)

“תאווה לבשר אישה
זה כמו סתם תיאבון לבשר …
צריך להפסיק לשקר בטלויזיה
על אהבה
לקחת אחריות על הילדים”
(אמביציה)

“ילדים מסתכלים בתמונות במחשב בהפסקה
אני עושה את זה גם, עושה את זה גם, וזה מרגיש לי רע.

לאהוב לאכול זה לא לאהוב,
לאהוב לאכול, זה לא אהבה,
פשוט לועס דורס הורס נועץ נואף לועס ובולע”
(גנב)

“חושב אני רעב, כואב אני חושב
נמאס להסתובב רעב כמו זאב”
כשאת קוראת בשמי,
פתאום אני חושש,
אולי זה לא אני.
את כל כך יפה, זה לא יאמן…”
(האיילה והזאב)

“את מי אני אוהב? אותך או אותי?
למי אני נאמן? לך או לי?”
(מתנות)

אתמול הייתי בהופעה מיוחדת ביותר של אביתר בנאי בבארבי, שבה הוא חוזר לשירים הישנים שלו. וכן, הוא שר את כל השירים שלא חשבתם שהוא ישיר (אמנם עם צנזור קל) אבל היה מרטיט ויוצא דופן יותר מכל ההופעות שהייתי בהם. הוא היה חי פתאום, כמו נער שמתנער ומתעורר מחדש, חוזר לכוחות הצעירים של פעם ומרגיש בכל הכוח. כבר חשבתי שראיתי את כל ההופעות שלו, ושהוא לא יכול יותר להפתיע אותי. אבל אתמול הוכח שזו טעות.

בכל אופן, מה משותף לכל השירים האלו?
כבר ציטטתי פה פעם את השיר, “גנב” בעניין לימוד תורה לשמה, וזה עניין די קרוב אבל אני אנסה לתת דגש טיפה אחר. המוטיב החוזר כאן הוא כפול.
המוטיב הראשון מנסה לברר לעצמו מהי האהבה? שואל את עצמו שאלות על אהבה. כשאני אוהב מישהי, את מי אני באמת אוהב, אותה או אותי? כי הרי כשאני בקשר מוצלח, זה עושה לי טוב בפנים, אני שמח. אני מקבל מזה הרבה דברים, אני מקבל חום, ופירגון, ותמיכה ואוזן קשבת והתרגשות, וקרבה גופנית. אבל בעצם כל הדברים האלה הם בשבילי. ומה אני עושה בשבילה?

המוטיב השני שיוצא מתוך השאלה הזו, היא ההתייחסות לאשה כבשר. אני חושב שאביתר מביע פה תסכול עמוק על התחושות שמתעוררות בתוכו כשאשר הוא עומד מול אישה, והתחושה הבסיסית האינטאיטיבית שעולה בו היא אכילה. “את כל כך יפה, זה לא ייאמן” – זה משפט אירוני שמבקר את עצמו, שהרי לפני רגע הוא מתייחס אל עצמו כזאב רעב.

“צריך להפסיק לשקר בטלוויזיה על אהבה”
הרבה דברים חיצוניים בתרבות שלנו, מזינים את התפיסה שלנו על אהבה באופן הזה. הפרסומות, הסרטים, התרבות המערבית שמכתיבה לנו איך האישה צריכה להיראות, ואיך הגבר צריך לתפוס את האישה. בדגש על המילה “לתפוס”. אהבה היום צומחת בתודעה שלנו מתוך קונוטציה של “שימוש”. אני אוהב=אני משתמש.

אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו, שאנחנו מתקשים לשבור את הקונספציה הזו ולהיפתח לקונספציה חדשה, שבה אני פונה אל האחר, החוצה ממני, אל המקום שבו אני פחות בטוח בעצמי, אל המקום שבו לא כל העולם סובב סביבי, ונקודת המבט היא לא דרך הענייים שלי.

אתמול אביתר סיפר על אדם שנופל מצוק, ונאחז בשיח. אלוהים בא ואומר לו, אתה רוצה שאני אציל אותך? הוא אומר – כן!!. אתה בטוח? הוא אומר – כן…למה אתה שואל? (זה כבר יותר מלחיץ כששואלים ככה). ואלוהים עונה – כי אם אתה רוצה שאציל אותך, אתה צריך להרפות מהשיח.

נראה לי שזו התחושה שלנו כשאנחנו בכלל מנסים להשתחרר מהתפיסות המקובעות שלנו, ולפנות החוצה כלפיי מישהו, לסמוך עליו באמת, להיות נאמן לו ולא רק לעצמנו.

“הייאוש הבשר הגאווה,
אוייבים גדולים שאני טיפחתי…”
(תחרות כלבים)

הפחד,
הוא רגע,
זה רגע
לפני,
בין לילה ליום,
הפחד
הוא שער…”
(מתנות)

השפה.
כבר יצא לי לכתוב כאן על השפה כשהתעסקתי ברב הנזיר. האם השפה היא הסכמית? כלומר, מערכת של סימנים מוסכמים שהסכמנו עליה מראש, ושאנחנו מסכימים שאם אני אומר “כלב” אז אתה מבין שאני מתכוון לאותה חיה שאתה חושב עליה? במובן הזה השפה היא חיצונית לחיים.
או שמא השפה היא טבעית, היא פנימית, והיא נובעת בתוכנו ואנחנו נולדים איתה ולתוכה, והיא מביעה משהו עמוק בחוויית הקיום שלנו?

http://www.youtube.com/watch?v=Gj1unRxnZug

“ידיים באוויר חצובות באבני העיר העתיקה
אם לא למען האמת, למען מי? למען מה?
ידיים באוויר מבקשות את האמת בשמיים
אז למה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת למען האמת
ירושלים…

איפה דוד המלך כשצריך אותו?
איפה דוד, שידע לנחם אותה גם כשהיא חשבה שאין בה שום אמת כמו עכשיו
ואני אומר לה, ירושלים
יש בך אמת שלא נחה
אבל זה לא כ”כ פשוט, אה?
עברו 2000 שנה ואני, אני מנסה לאחוז במה שנשאר
אבל היא מתמוססת לי בין האצבעות
ואני, אני רק רוצה להגיד לה קחי את עצמך בידיים.
אני רוצה להגיד לה אני מחזיק מעמד! למה שאת לא תחזיקי??
אבל אני לא מחזיק מעמד
אני נופל
לאלף תהומות של העיר הזאת ובכלל
מי אני שאטיף? מי אתם?
מי אתם?

המילים, הן אומרות כ”כ הרבה, שמרו על המילים.”

הרבה מחשבות עברו בראש בשבוע הזה. הרבה הרגשות פנימיות שמכווצות את הבטן ואת המעיים, ומבקשות לפרוץ החוצה ולהפוך את העולם על פיו. לאהוב את הכל, ולבעוט בהכל, לחולל מהפיכה, להשיב את השכינה מהגלות, ולנער את העפר הנקלה שמתפורר על מצחה.
הלימוד הוא דבר נפלא, הידע הוא סוג של שער ופתח לעולמות נפלאים ועשירים מאין כמוהם. בחברה המערבית נפוצה אמרה רווחת שאומרת “ידע זה כוח” – וזה אכן כך. הדבר מתבטא בעיקר כאשר אתה מבקש להוכיח את צדקתך בוויכוח סוער, ובכוחך להביא עשרות מקורות שיוכיחו מדוע הצדק איתך. הידע מעניק לנו יכולת להזיז דברים בעולם, ליצור מדע וטכנולוגיה, ליצור מחשבות מרחיקות לכת וכו’…
“תלמוד גדול [ממעשה], שמביא לידי מעשׂה”. רבי חנינא בן דוסא היה אומר: “כל שמעשׂיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשׂיו, אין חכמתו מתקיימת”

“ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק”

(הרעיון לקוח מתוך ספר “מי השילוח” חלק א’, פרשת תולדות)

מה משמעות החזרה הזו? אנו הרי החלק הראשון מעיד על כך שיצחק הוא בנו של אברהם! מדוע צריך לחזור ולומר שאברהם גם הוליד אותו?

בדברי הימים כתוב “אם תדרשנו ימצא לך”.
אברהם מסמל את הדרישה וההשתוקקות אחרי בורא עולם ופרסום שמו – אלו הם האהבה והחסד. המציאה מתבטאת ביצחק והיא מידת הגבורה. שאחרי שנתברר שמו של בורא עולם ע”י אברהם, ירדה התגלותו בעולם בצורה יותר מוגדרת. הגבורה משמשת כאן כהגדרה וגבול לשמו של הקב”ה, רק לאחר שהוא מזדקק ומתגבל, מתאפשרת התגלותו בעולם.

“ואלה תולדות יצחק בן אברהם וכו’ היינו תולדות יצחק אבינו הוא פרסום התגלות השם יתברך בעולם” – כלומר, מה שיצחק הוליד בעולם זו אפשרותו של האל להתגלות ע”י מידת הגבורה.
“אברהם הוליד את יצחק” – החזרה הנוספת של העניין מצבעיה על השתוקקותו הגדולה שלאברהם שאפשרה את הולדת יצחק.

וכותב בעל ה’מי שילוח משפט נפלא: “כל דברי תורה אמיתיים, אין להם הולדה רק לאחר גודל תשוקה שישתוקק האדם להם”

מתואר פה תהליך אנושי נפלא שבו האדם מתאהב במשהו, והוא הולך אחריו עד הסוף בהשתוקקות וכיסופים גדולים. אבל כידוע לפי מנהגו של עולם, אחרי ההידלקות מתחילה העבודה הקשה שמאלצת אותנו להגדיר, להגביל ולבנות. ההשתוקקות הגדולה היא דבר נפלא אך הרבה פעמים היא לא מאפשרת לעניין עצמו להופיע ולהתגלות בעולם. אחרי השלב הראשון המלא בחסד, מגיע שלב הגבורה שבו צריך להתגבר ולזקק את הזיקה הגדולה הזו ולקרוא לה בשם – לגרום לה להופיע בעולם.

(כך גם הקב”ה – השם. דבר זה מאפשר לנו לקרוא לו בשמו, ולפנות אליו בשם ‘אתה’).

“…למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה” (מתוך תפילת שחרית)

המשפט הזה תמיד נראה לי כמו פרפרזה למשפט :”תמיד פחדתי להשתגע, שהלב יקפא ויתרוקן”.

הריקנות היא סוג של שיגעון ובהלה. בחיים שלנו אנחנו מבקשים למלא את עצמינו, ולהתמלא על ידם, לא לנגוע בריק הזה. להתרחק ממנו. הפחד האמיתי של כל אחד זה להרגיש ריק מבפנים. חלל שאין לו היכולת להתמלא.

בספר הבהיר (ספר תנאי קבלי קדום) כתוב במשנה ג’ כך {בתרגום חופשי}:
“ומפני מה מתחילה (התורה) בב’, כמו שמתחילה (המילה) ברכה.
ומניין לנו שהתורה נקראת ברכה, שנאמר “ומלא ברכת ה’ ים ודרום ירשה” (וזאת הברכה לג,כג)….
מאי “מלא ברכת ה'”?
אלא כל מקום שנאמר בי”ת הוא ברכה.
כמו שנאמר “בראשית”, ואין ראשית אלא חכמה, ואין חכמה אלא ברכה…”

המשנה הזו קושרת בין סוף התורה לתחילתה. התורה נפתחת במילה בראשית, ובסופה מדובר על ברכה של מלאות – ומלא ברכת ה’. ההתחלה מעידה על ברכה, כך גם האות בי”ת (צריך להעמיק מדוע זו לא האות א’. צריך עיון).

אם כן, הריק הוא הבהלה והשיגעון, והמלאות היא ברכה ושפע.

הערב אנחנו נקדש על היין. בפתיחה לספר הזוהר נקשרים גם כן שני נושאים אלו – בריאת העולם והברכה. “כוס ישועות אשא – זו כוס של ברכה”.

זה אולי קצת יומרני להגיד מה הייתה מטרת בריאת העולם, אבל לפי דברים אלו הכוונה היא לברך ולמלא. העולם נברא בחסד ומתוך רצון להיטיב ולמלא את החסר, את החלל הפנוי.

יהי רצון שלא ניגע לריק , שיהיה לנו סיכוי להינצל, ושנמלא את ליבנו השבת ובכל שבת.