ספר הזוהר עורך השוואה בין נוח לבין אברהם, ושוב אברהם יוצא כשידו על העליונה:
“אמר רבי יהודה, מי ראה אב הרחמים כאברהם?…בנוח כתוב “ויאמר אלוהים לנוח קץ כל בשר בא לפניי…עשה לך תיבת עצי גופר…” – ושתק! ולא אמר כלום ולא ביקש רחמים.
אבל אברהם – בשעה שאמר לו הקב”ה “זעקת סדום ועמורה כי רבה…”מיד כתוב “ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע?”
הזוהר מבקר את נוח, בכך ששתק ולא ביקש רחמים על הדור שלו. ואילו אברהם נלחם עד הסוף על הצדק שייעשה. אולם הפעם גם לאברהם הזוהר לא עושה חיים קלים:
“אמר ר’ אלעזר, גם אברהם לא עשה שלימות כיאות…אברהם תבע דין כראוי שלא ימות צדיק עם רשע…עשה ולא השלים – שלא ביקש רחמים בין כך ובין כך.
אבל מי עשה שלימות כראוי? זה משה….עד שאמר “ועתה אם תישא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת”. ואף על פי שכולם חטאו, לא זז משם עד שאמר לו “”סלחתי כדברך”
הדמות של משה היא האידיאלית שהיא לא מבחינה בין צדיק ורשע אלא מבקשת רחמים על כולם, בכל מצב, בכל מחיר, בלי חשבונות.
אז יש פעמים שאנחנו מקבלים את הדין מלמעלה ואומרים – כך השם רצה, ויש פעמים שאנחנו דורשים שהמצב ישתנה ועומדים על שלנו. המתח הזה עולה גם אל מול אברהם של סדום ועמורה, לעומת אברהם של עקידת יצחק שלא מתווכח לרגע. בסרט ‘האושפיזין’, כשמשה בלנגה לא מקבל כסף מהישיבה הוא אומר לאישתו “ככה השם רצה”. והיא אומרת לו – “די! אולי השם רצה שפעם אחת תעמוד על שלך?”
