(ראש חודש אלול 2015)
מאז שנכנסתי לעולם הרוח והתורה בעומק, חודש אלול היה חודש קסום שהביא איתו רוממות רוח וניחוחות דקים של התחדשות. כשהגעתי לישיבה גיליתי עולם חדש של ניגונים ושירים מרגשים שהיו מושרים לכל אורך חודש אלול, שיעורים שעוסקים בחזרה בתשובה וחרטה על המעשים הרעים. ואני, בניסיון לשוות לעצמי את דמותו של בן הישיבה הצדיק והטוב, צולל לתוך המקווה המטהר הזה ומתחיל לטבוע לאט לאט לתוך ים של רגשות אשם.
אולי אחת הבעיות הגדולות של החינוך הדתי היא הרדיפה אחרי העבירות (עיינו בסיפור ‘מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו’ לר’ נחמן מברסלב). אתה נכנס לתוך איזה לופ אינסופי שבו התפיסה היא שככל שאתה יותר מיוסר ומלא חרטה כך אתה חוזר בתשובה באופן יותר עמוק ויסודי. הבעיה היא שאל תוך כל הרגשות הללו מתווסף לו גוש גדול ומרוכז של רגש עסיסי – העצב.
ר’ נחמן מלמד אותנו שהעצבות היא החטא הגדול מכולם. לכן השנה, כשחודש אלול נכנס, החרטה העיקרית והגדולה שיש בי היא על השנים שבהן נתתי לעצבות להתגנב אל תוך עבודת ה’ שלי, ובסכלותי חשבתי שהיא היא זו שתזכך אותי ותעלה אותי מעלה מעלה במדרגות הקדושה.
השנה החזרה בתשובה שלי תשים את השמחה במרכז, ועל כל יום מימות השנה ומחודש אלול שהרשיתי לעצמי להיות מדוכדך ועצוב (וצדיק), אני מוסיף שמחה כפליים. זו החזרה בתשובה שלי.
—
זה המשפט שמלווה אותי מאז שלמדתי אותו, ואני אשים אותו כאן שוב ושוב ושוב, שניזכר בו. כי יש דברים שגם אם אנחנו יודעים אנחנו נוטים לשכוח, כמאמר השיר “הכל ידוע מראש, אבל נשכח מהלב”:
“וגם בתוך ביתו, יזהר האדם שלא ירבה עליהם (בני ביתו) דקדוקים והקפדות, כי בזה יהרוס שלום ביתו וימרר את חייו, ועיקר חיי האדם היא השמחה” (הרב יוסף משאש)
