רדיפה אחרי העבירות

(ראש חודש אלול 2015)

מאז שנכנסתי לעולם הרוח והתורה בעומק, חודש אלול היה חודש קסום שהביא איתו רוממות רוח וניחוחות דקים של התחדשות. כשהגעתי לישיבה גיליתי עולם חדש של ניגונים ושירים מרגשים שהיו מושרים לכל אורך חודש אלול, שיעורים שעוסקים בחזרה בתשובה וחרטה על המעשים הרעים. ואני, בניסיון לשוות לעצמי את דמותו של בן הישיבה הצדיק והטוב, צולל לתוך המקווה המטהר הזה ומתחיל לטבוע לאט לאט לתוך ים של רגשות אשם.
אולי אחת הבעיות הגדולות של החינוך הדתי היא הרדיפה אחרי העבירות (עיינו בסיפור ‘מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו’ לר’ נחמן מברסלב). אתה נכנס לתוך איזה לופ אינסופי שבו התפיסה היא שככל שאתה יותר מיוסר ומלא חרטה כך אתה חוזר בתשובה באופן יותר עמוק ויסודי. הבעיה היא שאל תוך כל הרגשות הללו מתווסף לו גוש גדול ומרוכז של רגש עסיסי – העצב.
ר’ נחמן מלמד אותנו שהעצבות היא החטא הגדול מכולם. לכן השנה, כשחודש אלול נכנס, החרטה העיקרית והגדולה שיש בי היא על השנים שבהן נתתי לעצבות להתגנב אל תוך עבודת ה’ שלי, ובסכלותי חשבתי שהיא היא זו שתזכך אותי ותעלה אותי מעלה מעלה במדרגות הקדושה.
השנה החזרה בתשובה שלי תשים את השמחה במרכז, ועל כל יום מימות השנה ומחודש אלול שהרשיתי לעצמי להיות מדוכדך ועצוב (וצדיק), אני מוסיף שמחה כפליים. זו החזרה בתשובה שלי.

זה המשפט שמלווה אותי מאז שלמדתי אותו, ואני אשים אותו כאן שוב ושוב ושוב, שניזכר בו. כי יש דברים שגם אם אנחנו יודעים אנחנו נוטים לשכוח, כמאמר השיר “הכל ידוע מראש, אבל נשכח מהלב”:
“וגם בתוך ביתו, יזהר האדם שלא ירבה עליהם (בני ביתו) דקדוקים והקפדות, כי בזה יהרוס שלום ביתו וימרר את חייו, ועיקר חיי האדם היא השמחה” (הרב יוסף משאש)

מחשבות על ביקורת עצמית

אחרי כל הסערות שכבר ידועות לכל סהרורי הפייסבוק המשוטטים כמו זומבים בליל ירח מלא מפוסט לפוסט, ומסרטון לכתבה, חשבתי גם אני להתייחס, ואולי להעלות תחושות מקירות ליבי (או קיר הפייסבוק) ולהוסיף את הקיסם שלי לכל המדורה הזו.
יש פעמים שאדם רוצה להיות שמח ובריא. קורה לכולנו.
רק מה? לא עובד לו. הוא כל הזמן נופל לעצבות רחמנא ליצלן. וכל פעם שהוא מצליח לשמח את עצמו במשהו קטן, הוא מיד יודע שהשמחה הקטנה הזו היא זמנית, וזה רק עניין של זמן עד הנפילה הבאה. וככה הוא חי מנפילה לנפילה, מעצבות לעצבות, מדחי אל דחי. ורוב היום ורוב השעות הוא מסתובב עם תחושה שמשהו אצלו לא תקין, הוא עצמו לא בסדר, תמיד יש מעשה שעשה לא נכון, וגם אם עשה מעשה טוב מיד מרגיש גאווה שגואה מתוכו וגם בעבורה מתמלא רגשות אשם, שכן עליו ללמוד ענווה מהי, ואיך מעיז פנים להרגיש בעצמו כזו גאווה.
ואם לפעמים רוצה לשמוח בדבר מה פשוט, מייסר עצמו בהרהורי הלב לאמור “שמחה מה זו עושה? ומה עם העומק שבחיים? איפה רוממות הרוח? איפה המוסר הגבוה? הקדושה והטהרה שבחיים? ככה סתם לשמוח מאיזו שטות גמורה שאין לה משמעות אמיתית?” והוא רוצה להיות כמה שיותר טוב בחיים האלה, והוא בודק לעצמו בציציות כל היום ושלא לומר כל הלילה. והוא הופך בעצמו והופך בעצמו, רצוא ושוב, לפשפש במעשיו כדי למצוא איפה מלוכלך כדי לנקות, ואיפה סדוק כדי לאחות. והוא חושב לעצמו “בסוף אני אגיע לשם, בסוף אני אהיה מושלם באמת, ותהיה לי נפש של אמת, נקייה מכל רבב”.
וככה הוא מתהלך עם עצמו שנים על גבי שנים. בטוח בדרכו, אם כי כבדה עליו המחשבה לחיות כך את כל חייו, אפילו שזה נראה לו נכון וצודק. וכי איך יוכל אדם לנשוא משא כבד שכזה על כתפיו כל החיים? ומילא שעכשיו הוא לבד, ואם כשיתחתן ויישא ילדים יהיה עליו להתמודד עם דילמות מוסריות כבדות משקל ולחצים נפשיים וכלכליים ועול המשפחה? והיאך יעשה?
והוא מתגלגל מפה לשם, מתהייה לתהייה, ומניסוי לניסוי. ובלי שהוא הרגיש, משהו השתנה. לאט לאט הבין את ההשלכות של מחשבותיו הביקורתיות והשיפוטיות כלפי עצמו. הוא הבין שההנהגה הקשה שהנהיג עם עצמו, מקרינה גם על איך שהוא רואה את המציאות, ועל רמת האנרגיות שיש לו כשהוא קם בבוקר, או על היכולת שלו לפרגן לחבר או בכלל לאהוב, את עצמו ואת האחרים.
פעם חשב, שככה הוא. ככה היה וככה יהיה. זוהי שורש נשמתו. היום הוא כבר מבין שאפשר להשתנות ולשנות את דרך ההסתכלות על הדברים. רק צריך למצוא את הסדק הקטן שדרכו אפשר להכניס אור חיובי לתוך מערבולת ההלקאה העצמית המיוסרת שכבר הפכה להרגל מקודש ומענה. הפכה לסם ממכר.
בשביל להצמיח טוב, צריך לאפשר. צריך לאפשר לדברים להתהפך מרעה לטובה גם אם בו ברגע זה נראה כמו הדבר הכי אבסורד, מגוחך ובלתי אפשרי בעולם. אפשר לבחור איך להסתכל על העולם. אפשר לבחור בחיובי בלי להרגיש שאתה טומן את הראש בחול ומסנן סיסמאות כמו “הכל לטובה”. בשביל שמשהו יתהפך לטובה, צריך אשכרה ל-ה-פ-ו-ך אותו במו ידינו לטובה.
“אולי רק מילה קטנה, תהפוך את האדמה” (דודו טסה, צריך).
ולפעמים אדם חושב שכמה שהוא יותר מורכב ומיוסר, ככה הוא יותר משוכלל וצודק ונעלה. אבל האמת היא שבשביל להצמיח דברים טובים, ביקורת צריכה להיות במידה. ביקורתיות לא יכולה להיות עצם החיים, כי היא לא חיים, אלא היא מגיבה לחיים. היא באה מבחוץ. המרכז והלב צריכים להזרים חיות וחיוניות לארבע כנפות הרוח והנפש של האדם.
“רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה’ חסד יסובבנו” – כמה בנאלי וכמעט טיפשי הפסוק הזה יכול להיות. הרי ידועה הסוגיה על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו! וכי כל הרשעים סובלים וכל הצדיקים מתוגמלים? לא. הרשע הוא זה שלא יודע לראות את הטוב, ועל כן יש לו מכאובים. הבוטח בה’ יודע לראות את החסד והטוב שמסביבו, ולכן החסד מקיף אותו. זה לא מבחן התוצאה, אלא מבחן המבט, ההסתכלות, הפרשנות.
וכמו גוף האדם בבריאות, ונפש האדם בשמחה, כך ישראל בהתבוננות עצמית.
***
“וגם בתוך ביתו, יזהר האדם שלא ירבה עליהם (בני ביתו) דקדוקים והקפדות, כי בזה יהרוס שלום ביתו וימרר את חייו, ועיקר חיי האדם היא השמחה” (הרב יוסף משאש)

אנקדוטה אביתר בנאית

לא את הכל אפשר לפתור ביום אחד. צריך לעשות צעד אחר צעד, ולהוסיף אור לאט לאט, שנאמר “זה בנקודות הקטנות במילות עידוד”. שכל המוסיף מעט מן האור בכל יום, מצליח לגרש את החושך, שנאמר “שוטף אותו ממני, מתיר אותי ממנו, מפורר אותו כל בוקר קצת”.
ועל כן, צריך אדם להגביר אצלו את הטוב במידה מדודה ומתונה, ובכל פעם יתקן קצת, שלא יפיל את עצמו במטלות גדולות שלא יעמוד בהן, שנאמר “יש מגירות שעדיין אנ’לא פותח, עד שיוסיף בי אור”.
ולזכור, תמיד לזכור, שגם כשקשה ונלחמים בקרבות שנראים לנו מתישים וקטנים, וגם אם מסביב יש הרבה חושך, יש תמיד נקודה טובה שצריך לראות, שנאמר “איזה קרב אלוהים אדירים איזה קרב, בין הבור למים, לפחות יש פה קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור!”.
ולהאמין רק להאמין בכל יום, שגם אם הטוב מוסתר, הוא נמצא שם בעמקי הנשמה, ולא בכאילו, ולא באופטימיות נאיבית שנתפסת בעיני אחרים כשטות ילדותית, שנאמר “במקור שלי אני טוב גמור אבא, ושם אני מאמין לעצמי”.

“ברכי נפשי את ה'”
“לב טהור ברא לי, ורוח נכון חדש בקרבי”.

מכתב מהרב יוסף משאש זצ”ל

שבוע שעבר התפרסם ראיון ב’הארץ’ עם הרב המנגן יהושוע אנגלמן שהוא גם פסיכולוג במקצועו. המראיינת שאלה את הרב אנגלמן שאלה על המתח בין פרויד שהוקיע את הדת כשורש הרע בנפש, לבין היותו רב ופסיכולוג. איך זה מסתדר? :

“פרויד פגש אנשים שכל התודעה שלהם זה “צריך, צריך, צריך”. יכול להיות שאם היה פוגש ספרדי שאומר לו שהוא נהנה לקום בארבע בבוקר לסליחות, כל ההסתכלות שלו על הדת היתה אחרת”

הרב אנגלמן מנהיג קהילה ובית כנסת בתל-אביב אליו מגיעים חילונים ודתיים כאחד, וכולם יכולים להרגיש בנוח. כשהתכתבתי איתו על הכתבה, כתב לי כך:

“זה חולי גדול ברוב הציבור הדתי שאם אדם שומר רק 612 מצוות הוא מרגיש שצריך להסתיר, במקום שאדם יוכל לומר – אני מתפלל רק פעם ביום, ממתין רק שעה בין בשר וחלב וכו’. זה יוצר חברה מאד מאד לא בריאה והדתיים לא מבינים וחשים כמה חולי הם יוצרים…. המחלה הזו, של צורך להסתיר מי אתה – יש בה פחות. כך נראה לי.
אז המניינים של עדוה״מ – הם הנורמלים!”

בשבוע שעבר זכיתי להקשיב לשיעור של הרב דוד מנחם על דמותו המופלאה של הרב יוסף משאש. באחד מהשו”תים שהקריא כתב הרב משאש בנעם מרחיב לב, לרב אחר שנקט בדרך מוסר קשה :

“קראתי את מכתבו והנה הוא מלא רעיונות של פחדים וקריאה ליסורים, חדשים לבקרים, על מעשי בני האדם אשר הם לא טובים. ודרך זו, לא בלבד שלא תביא בכנפיה שום טובה, לא גשמית ולא רוחנית, להיפך! תשים מועקה בכל אברי האדם ולחץ גדול בלב וערבוב מחשבות, עד שתוכל להביא לידי שיגעון רחמנא ליצלן, ויגרום נזק לעצמו ולאחרים, כאשר קרה לכמה בני אדם אשר נוקשו ונלכדו”. (המכתב כולו מצורף בתחתית העמוד).

הייתי רוצה לגולל בפניכם את כל השיעור, לצערי זה לא אפשרי. רק נאמר דבר ידוע, שבכמה מדינות בצפון אפריקה וגם במצרים, נוצרה מציאות שיהודים אולצו לעבוד בשבת. הרבנים, ביניהם הרב משאש, הקימו מניין פועלים בנץ, שאליו הגיעו כל אלו שהלכו אחרי התפילה לעבוד בשבת.

בסוף השיעור, אחרי שהרב דוד מנחם סיפר כל הנהגותיו המקילות של הרב משאש ושל חכמי המזרח, ובחורה אחת שלא נחה דעתה, שאלה – איפה הגבול? הרי הרב אמנם רוצה לעזור לאדם שעומד מולו, אבל נוצר מצב שהוא יורה חץ ומסמן מסביבו את המטרה!

הרב מנחם ענה ישר – זה אכן ככה! את הפרצה בהלכה הניח לא אחר מאשר הקב”ה, ותפקיד הרב להשתמש בפרצה לפי שיקול דעתו התורני, ולעזור לאדם.

זה ההבדל בין בית שמאי לבית הלל. בית שמאי אומרים השמים נבראו קודם, ושמים את ההלכה לפני האדם, ובית הלל מאמינים שהארץ נבראה לפני השמים…ועל כן הם מקילים יותר!

נר ראשון של חנוכה:

זה קרה ממש אתמול
שהייתי כולי מכווץ,
רק לפני רגע
בכיתי באמצע הרחוב,
רציתי הביתה
וחשבתי מחשבות של סוף
ולא רציתי יותר

והיום אני מדליק
נר ראשון מאיר
מוסיף והולך
מניח את הנר
את הדעת
כבית הלל
והם אור לי
והם לי בית

געגוע לחיים אחרים

לפני שאני הולך לישון
אחרי קריאת שמע
אני אוסף לעצמי
את כל הפחדים
שהצטברו לי מהבוקר
עד לרגע זה
וכבר מתכונן לפחדים של מחר

בבוקר אני קם רגוע,
נוטל ידיים, מצחצח שיניים
קם כמו כולם
לשבת במשרד
להתגעגע לחיים אחרים

בדרך כלל אני בשליטה
ואין מה לדאוג
לרוב אני יציב
מציב
פנים חתומות
חוצצות ביני לעולם
עומדות כחומות בצורות

לא אני לא אדיש
דווקא רגיש
אפילו רגשן
גם רומנטיקן לא קטן

אני ממלמל את הפסוקים
כלאחר פה,
והתפילה לא מרגיעה
רק מרעידה אותי יותר
אני פוחד

והלב מתרחב
אני מעמיד פני ישן
אבל החיים ערים בתוכי
מי יכעס עליי מחר?
למי אצליח לחייך?
ולמי אפנה את הגב?
ומתי אהיה נאהב?
האם אמצא חמלה בתוכי
עבורי?
מי יקרא את השיר הבא שאכתוב?
עד כמה אפתיע את עצמי,
והאם אפול לשיממון השחזור העצמי.

הפנים שלי הם סוכן כפול
שמשתף פעולה עם הנורמות
החברתיות-הסוציאיליות-האוניברסאליות-
הבנאליות עד כדי מוות
רחמנא לישיזבא מהם
רחמנא ליבא בעי
רחמנא כתבינא בסיפרא דחיי
ולא בסיפרא דשיעמומי
השם אצבעותיי תפתח
וליבי יכתוב
שיריי

67Martine Saada-Khayat, Chantal Khayat and 65 others13 CommentsLikeCommentShare

פסח – התקרבות והתרחקות

אתמול בסוף הטיול בצפון (עם כל ישראל), אמרתי לעצמי, שאולי אם לא פתחתי עד עכשיו שיחות הר”ן, לפחות עכשיו אני אפתח. שלא אומר לעצמי שהבאתי את הספר סתם. הנה – טפיחה על השכם – פתחתי!

שיחה תכג:

“מֵעִנְיַן קְצָת אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְקָרְבִים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאַחַר כָּךְ מִתְרַחֲקִין עָנָה וְאָמַר: אַף עַל פִּי כֵן יָקָר אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ, אַף לְפִי שָׁעָה!
אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ. נַעֲשֶׂה מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה, חַס וְשָׁלוֹם.
וְאָמַר הֲלא עַל שְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה נֶאֱמַר: “לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ”
וְמובא בַּמִּדְרָשׁ: “מַהוּ בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ? אֶלָּא שֶׁבָּעַיִן הַשֵּׁנִית כְּבָר הָיוּ מִסְתַּכְּלִין עַל הָעֵגֶל”. נִמְצָא שֶׁבִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה כְּבָר הָיָה דַּעְתָּם לִפְרשׁ חַס וְשָׁלוֹם
וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה יָקָר בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְאד הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ…”

בעולם הקנייני-חומרי אנחנו מחפשים תוצאות, מחפשים לכמת ולמדוד, כמה הצלחנו, מה השגנו וכמה כסף הרווחנו מזה. בעולם האמוני, יש ערך בלתי נדלה לרצון עצמו, באותו רגע קט, גם כשהוא מגיע בלי תוצאות. הכיסופים והגעגועים. המדרש שר’ נחמן מביא פה הוא לא פחות מקטסטרופלי. איך יכול להיות שבשעה שבני ישראל היו במתן תורה, הם כבר פזלו לעגל, ועדיין ההתלבבות הזו רק באחת מהעיניים כל-כך יקרה לפני השם יתברך?

אבל, אם נקרא את שיר השירים, ההמנון של פסח, נראה שעיקר הסיפור הוא דווקא המתח הבלתי פתור, הגעגועים כמעט ללא מפגש, התחושה ששוב ושוב, אתה מנסה להגיע, שואף, מתגעגע, מחפש והנה זה כמעט…ואז זה כבר לא. אבל בעצם, בשפה המטריאליסטית, גם עין אחת יקרה מאד…

חבר יקר, הוציא ספר ביכורים, והוא מקסים, והוא מזמין, והוא מיוחד, ואני לא מבין בשירה, אבל בימים שאני מבין מה אני קורא, הלב מתחמם. גם הוא כתב על שיר השירים, וסיכם אותו באופן מופלא בשלוש שורות, בשיר על אותו מתח אירוטי בלתי נדלה…

[שם הספר: מדבר עם הבית /עמיחי חסון]

 

[] 

וכל זה איננו שוה לי

וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי
בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ”

המשפט הזה של המן, הוא הציר המרכזי שעליו נשענת כל המגילה. התנודה והמעידה הקלה שממנה מתחילה ההידרדרות של המן, שהולכת וגדלה כמו כדור שלג.
עד אותה נקודה הכל הולך להמן בצורה חלקה, אחשוורוש מגדל אותו, והמן מחתים את המלך על תכנית ההשמדה של היהודים.
יש רק נקודה אחת קטנה שמפריעה להמן, נקודה אחת שבה הוא לא מצליח לכפות את שליטתו עליה. חלל אחד קטן של חוסר שליטה. מבחינת המן זה כתם שמכתים את כל כוחו וכבודו, וכל עוד הכתם הזה קיים, בגד האגו שלו לא נקי.

מאותו רגע שהמן אומר “וכל זה איננו שווה לי” הכל מתהפך ומיד מתחילה ההידרדרות. קראתי פעם בספר ‘פרי צדיק’ של ר’ צדוק הכהן מלובלין :” ז-ה איננ-ו שוו-ה ל-י”…סופי אותיות שם הוי”ה בהיפוך, כלומר – הוה”י. שם הווי”ה מיוחד זה הוא המעיד על הסתר פנים, שכן כל צינור השפע מלמעלה למטה עומד הפוך ולא מאפשר לשפע לרדת למטה. אין מפגש והפריה בחינת אחור באחור.

במעשה מצדיק שנפל לעצבות וגם בתורה רפ”ב המפורסמת של ר’ נחמן, יש עיסוק בנקודה אחת שממנה הכל קורה, ודרכה אפשר להתחיל מחדש. דרך נקודה אחת טובה אפשר להפוך את הכל לטוב, ומן המגילה נלמד את ההפך – בגלל נקודה אחת קטנה משובשת אפשר להפיל את כל המגדל, ליפול לעצבות ולאבד הכל.

שמעתי מעולש גודלברג חידוש פשוט ומקסים. ‘פורים’ לשון להרפות, לפורר ולהירפא. כאשר לא מסוגלים להרפות, הכל מתפורר וקשה מאד להירפא. לכל אחד יש נקודות בחיים עליהן אין לו שליטה, ושם המבחן שלו לאבד קצת שליטה ולהרפות, על-מנת להירפא ולשמוח.

“אין דבר יפה יותר
מלאבד שליטה
ולמצוא כוחות באין
ובשמיטה”