כידוע התפילות החליפו את הקורבנות. כבר בתהילים מזהה דוד המלך הנפלא את הזיקה בין המצב הנפשי של האדם לזבח שהוא מחוייב לזבוח.

“הִנֵּה יָדוּעַ כִּי עוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב “הָעוֹלֶה עַל רוּחֲכֶם” הַיְנוּ שֶׁעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּרֵי הַלֵּב….וּבְחִינוֹת עוֹלָה, הוּא כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת רוּחוֹ בְּקִרְבּוֹ…”

ר’ נחמן מציג בפשטות שעשוע במילים בין המילה עולַה כזבח, למילה – “העולֲה על רוחכם”. ר’ נחמן מעיד על עצמו שהוא לוקח שברים ועושה מהן תורות. לא סתם כל האנשים השבורים מגיעים לר’ נחמן. אדם שבא להקריב עולה, משהו בקרבו נשבר.

“וְצָרִיך לָזֶה נְסִירָה כְּמוֹ שֶׁהָיָה אֵצֶל אָדָם הָרִאשׁוֹן…וְהַנְּסִירָה הוּא בְּחִינַת שֵׁם חֲתַ”ך, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכַּוָּנוֹת “פּוֹתֵ’חַ אֶ’ת יָדֶ’ך”, סוֹפֵי תֵּבוֹת חֲתַ”ך, הַיְנוּ שֶׁחוֹתֵך וּמְנַסֵּר אֶת עַצְמוֹ.”

סוד הנסירה של האדם הראשון: שתי ישויות, גוף אחד, ואפס מפגש. הנסירה מאפשרת התבוננות מחודשת, התרחקות קלה על-מנת לחזור ולהיפגש. דביקות מוחלטת מסכנת אותנו בהיבלעות טוטאלית, מחיקה של האישיות. מחיאות הכפיים (האהובות על ר’ נחמן), מתאפשרות רק כאשר יד ימין ושמאל חופשיות לנוע ולהיפגש. רצוא ושוב. “פותח את ידיך” זה סוג של מחיאת כף. ניסור ופתיחה, חופש שמאפשר מפגש. כמו ריקוד של שתי הידיים.

“וְהַשֵּׁם חֲתַ”ך נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ, כִּי כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ בְּוַדַּאי מְאַנֵּחַ, וּמוֹצִיא רוּחַ וּמַכְנִיס רוּחַ וְהוּא תְּרֵין רוּחִין. וּשְׁנֵי פְּעָמִים רוּ”חַ (הם ב)גִּימַטְרִיָּא – חֲתַ”ך.”

מי מאיתנו לא נאנח ומתנשף ברגעים קשים, בנפילות. הנשימה מואצת. רצוא ושוב, שתי רוחות, רוח נכנסת ורוח יוצאת. זהו החיתוך במובן העמוק. לאפשר לאוויר להיכנס ולצאת. לא להיתקע על תקליט שרוט. להמשיך הלאה, לשוב ולהיפגש מחדש.

מקובלנו לעיין בהקשר הרחב יותר של הציטוט המובא, וכך כתוב פסוק קודם:
“עיני כל אליך יְשַֹבֵּרוּ, ואתה נותן להם את אכלם בעתו”.
יוסף היה המשביר במצרים. “לכו שברו לנו מעט אוכל”. השבירה בעברית מעידה על היפתחות למקור החיות, לאינסוף. לא לפחד מהשבר. לתת לו להוליד רוח חדשה. רוח נשברת מולידה חיים. נשימה ונשיפה.

“וְזֶהוּ בְּחִינוֹת נְסִירָה וּבָא אֶל בְּחִינוֹת פָּנִים בְּפָנִים וְזֶהוּ בְּחִינוֹת עוֹלָה וְזֶהוּ זִבְחֵי אֱלוהִים, הַיְנוּ. בְּחִינוֹת עוֹלָה הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה כַּנַּ”ל”

בבחינת “וכשהלב נשבר זורח אור גדול”
#אביתר_בנאי_פקק_תנועה

בכל פעם שהלב קצת מתכופף ונשחק, מגיע ראש חודש, ופתאום אני נזכר שאפשר להתחדש. פתאום הלבנה החשוכה יכולה לחזור ולהאיר. כמה משונה. התחדשות יכולה לקרות פעם בשנה בראש השנה. היא יכולה לקרות פעם בחודש כמו היום, או פעם בשבוע כמו אתמול. אבל בעצם גם פעם בחודש זו רק תזכורת, כי להתחדש אפשר גם בכל יום. ואפילו בכל רגע ורגע.
“ואמר שהיה מתחיל כמה פעמים ביום אחד…
ואפילו ביום אחד צריך לחזק את עצמו כמה פעמים,
ולהתחיל בכל פעם מחדש”
(שיחות הר”ן מח’)

סיפור.

לפני שנה בדיוק, טסתי לאומן. החלטתי לנסוע ממש ברגע האחרון, מצאתי טיסה והסתדרתי על לינה ואוכל בכמה ימים ספורים. הייתי צריך להתאוורר. תמיד רציתי לנסוע לאומן, אמנם לא בראש השנה, אבל אם כבר – אז כבר. על החיים ועל הנפש.
יש הרבה מתנגדים לאומן, כמו שהיו הרבה מתנגדים לרבי נחמן בימי חייו. איך עוזבים אישה בבית (לי אין את הקונפליקט הזה), ויום המלכת השם בעולם צריך להיות בארץ ישראל וכו’. אבל אני הקטן שבסך הכל רציתי מפלט אמיתי וקצר ממציאות היום-יום שדחקה בי, לא הוטרדתי מכל זה. יש זמנים שבהם האידיאלים הגדולים נראים לך כמו משהו שבנפש שלך אפילו לא מתחיל לדגדג. אני רוצה לטוס, תעזבו אותי מאידאלים עכשיו.תודה!
מה שחוויתי באומן זו לא חוויה מיסטית בכלל. תתפלאו. לא ראיתי את האור, ולא הרגשתי את ר’ נחמן מושך בציציות ראשי ומציל אותי מאש הגהינום. ממש לא. אפילו התפילות בבקרים היו לי קצת למעמסה. ביום הראשון התפללתי בנץ במניין שנערך בציון עצמו, מהר מאד קלטתי שאני לא הולך להישאר שם בעמידה, בלי מקום להניח אפילו את המחזור, כשכל שתי דקות מתחילים שיר חדש. את תפילת מוסף התפללתי במניין קצר יותר בחוץ, וביום למחרת הלכתי מלתכחילה למניין זריז למצוות.
אז מה כן?
דבר ראשון – מבחינה חווייתית הסטורית, להתהלך במקומות שר’ נחמן התהלך והגה ואף התבודד בהם. זה מרגש באיזשהו אופן. בכל זאת, אדם גדול. יש משהו מעקצץ בלשהות במקום שבו הוא חי ברגעים האחרונים של חייו.
דבר שני – יוצא לך לפגוש את כל סוגי האנשים שתוכל לדמיין. הדירה שבה הייתי הורכבה מפסיפס מופרך של אנשים, החל מבני ישיבה מזוקנים, דרך מסורתיים או אפילו חילונים גמורים שבקושי שומרים שבת, וכלה בנערים צעירים שכל היום צועקים ‘יאללה ביתר’ ו’כהנא צדק’. אתה שומע סיפורי חיים של אנשים שגורמים לך להבין עד כמה אתה חצוף שאתה בכלל מרשה לעצמך להתמרר על החיים ש’ך.
אבל באופן הכי פשוט, אתה פשוט פוגש אנשים שהם רחוקים מלהשתבץ לדימוי הזה של “הצדיק” ו”הקדוש”. אתה פוגש יהודים, שכל רצונם הוא להתקרב להקב”ה, אבל הם רחוקים, כמוך או באופנים אחרים ממך. אבל כל אחד בא עם המטענים שלו, עם הפאקים שלו, עם עצמו, עם האמת שלו. בא לאומן לקבל איזה משהו, איזו חתיכה של התקרבות. ובמקום הזה יש איזה שחרור מאד גדול מהדוסיות שמפליאה לצייר את אלוהים עם זקן, פיאות ומגבעת. אתה מבין פתאום למה ר’ נחמן התכוון כשאמר שצריך להיות פשוט. שעוד יבוא יום שיהודי כשר פשוט יהיה חידוש גדול כמו הבעש”ט. שצריך להיות לא רק איש כשר עם תעודות, אלא להיות איש יהודי עם לב פועם, עם לב שמתעורר.
ולא, לא חזרתי משם והתחלתי לקיים יותר מצוות. לא חזרתי משם ונהייתי יותר דוס. התשובה שלי הייתה שיבה אל עצמי, עוד צעד אחד פנימה ללב שלי. עוד חיבור דק בין הפנים לחוץ. משהו בפשטות הזו שחרר אצלי איזה פקק קטן. אולי קטן מאד. אבל פקק אישי שלי שישב שם הרבה זמן…בפעם הראשונה בחיי הצלחתי לדבר.

כמה ימים אחרי שחזרתי הגיע ערב יום כיפור. במקרה התעוררתי מוקדם בבוקר. קמתי להתפלל ביחידות במרפסת הגדולה בדירתי. סיימתי את התפילה, וחשבתי על אומן, ועל השנה החדשה, וביקשתי בהתבודדות פשוטה שנה טובה יותר לעצמי, ייחלתי שמשהו יקרה, משהו ישתנה. עודני מדבר, נתמלא ליבי בציור נפש שהתגבש לכדי מילים. ואחרי שלוש שנים של ריק שבהן לא כתבתי מילה אחת של שיר, יצא ממני שיר מהמזוקקים והמדוייקים שיצא לי לכתוב. ומאז אותו שיר, לא הפסקתי לכתוב. פלא גדול.
תודה על הכל.
הרשו לי להצטרף לתפילה של עצמי 🙂

יהי רצון מלפניך
שאפתח דלתות ליבי
שאוותר לעצמי
לעיתים
שלא יהיה לי אנכי
אחר על פניך

יהי רצון
שאחלום נכון למעני
ולא למען אחרים
שהדיוק יהיה
מנת חלקי
בתפילותיי
לשאיפתי

ולו רק
ששתיקתך תופר,
שאחדל
לדבר לעצמי

“אל תפנו אל האלילים. בגמרא אמרו ‘אל תפנו אל [אלוהים] מדעתכם’…שבכל אבר או תנועה שאדם עושה בה מצווה או דבר קדושה, אז הנשמה שורה באבר ההיא…ומחמת זה נראית התנועה בחוץ…ובשביל זה התנועות של הצדיקים מתוקים וטובים לרואיהן כי מכוח הנשמה היא התנועה”
[נועם אלימלך, פרשת קדושים]

ר’ אלימלך מליז’נסק מבקש לכונן תודעה של דבקות באלוקים, שתמיד הוא יהיה שם בתודעה שלנו, שלא נפנה אותו משם. מי שמסתכל על צדיקים אמיתיים יכול לראות מאור הפנים שלהם, את המתיקות שבכל תנועה שהם עושים. הם לא מחקים אף אחד, הם פשוט הם עצמם. הם לא עושים מעשים בחיצוניות, אלא כל מעשה שלהם שרואים מבחוץ, מחובר בערוץ ישיר פנימה ללב ולנפש.

“ולזה כשאדם עושה תנועות חברו אינה מקובלת לשום אדם מחמת שאינו שלו, ולא היה נשמתו באבר ההיא כשעשה התנועה, והיא בלא קדושה והוא רחמנא ליצלן כעבודה זרה”

כשהאדם הוא חקיין, זה צורם לראות את זה. כשאדם שר שיר של זמר אחר בניסיון להיות אותו זמר, אנחנו נשתעמם ממנו. רק ההתחדשות הפנימית של האדם יכולה להאיר החוצה למקום שיחבר גם את מי שמתבונן. החיקוי הוא עבודה זרה, והאותנטיות היא קדושה. לא פחות.
בכל שנה עולה השאלה על הצביעות בימים נוראים, איך לפתע כולם מתחילים להתפלל ולחזור בתשובה, כמו העבריין ששם כיפה לפני המשפט. אבל, יש גם עניין של עמידה לפני השם במלוא הכנות והחשיפה, לאמור – ‘הנה אני. ברוא על ידך. עם כל הדפקטים שלי, והחטאים שלי’. ואפילו שהוא בוחן כליות ולב, והרי הוא יודע כל, אבל אם אנחנו נספר לו על המגרעות שלנו זה בעיקר ישחרר אותנו מהתפיסה של המבט הנוזף ומהאינסטינקט האנושי אעפ”כ להסתיר את הבושה ולהיחבא בתוך עץ הגן.

העניין הפנימי של חודש אלול הוא לא לעשות הצגה של חיקוי של חוזרים בתשובה, העניין הוא לעמוד לפני ה’ כמו שאני. אנושי ולא מושלם. או בלשון ר’ נחמן “יהיה איך שיהיה”. תהיה אתה, עם השברים והקליפות, רק תהיה אתה. זוהי הקדושה האמיתית שלא נמצאת בשמים ובמלאכים, אלא אנושית כמו שהיא – “אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הינך”.

והבן

גַּם הַיָּם נָסוֹג
וְיֵש לוֹ אוּלַי
רִגְשֵׁי אַשְׁמָה
כְּמוֹ לִי
פִּתְאֹם
וְהַכֹּל חוֹף
וְיֵשׁ צְדָפִים לֶאֱסֹף
וְחַיוֹת
וְצָרִיךְ לַחֲזֹר
מֵהַנְסִיגָה
וְלֶאֱסֹף.

יונה וולך כתבה פעם שיר. ואם אביתר בנאי לא היה מלחין אותו כנראה שלא הייתי מכיר אותו.
אלול זה לפעמים כמו גל שמבקש להישבר עליך, ולפעמים אתה הגל עצמו שמנהל יחסי קרבה-ריחוק עם החוף. ולפעמים כמו הגל אתה בנסיגה, אתה מכווץ ומשהו תקוע באותה טעות מהעבר, טעות שכבר ידעת לתקן אתמול, אבל משום מה היום אתה לא מוצא את הפרצה שתעניק לך את הכוח לשנות את המצב הקיים, הנסוג. אבל השגרה ממשיכה, ויש צדפים לאסוף, ויש ארנונה לשלם, ויש קניות בסופר לעשות, ואת כל השגרה הזו אתה עושה כי אתה יודע שאתה מוכרח ושאין מי שיעשה זאת במקומך. זה הפלא האנושי שיודע להמשיך בשלו עד שזה יקרה פתאום שוב, בלי להרגיש ובלי לדעת מאיפה זה יבוא. בסוף חוזרים מהנסיגה בכדי לאסוף את עצמך מחדש לכדי גל נוצץ רצוף צדפים וגעגועים עזים לחוף…

גם אנחנו כמו הים נסוגים. נסוגים מהדברים שמוטלים עלינו בתור בני אדם, בתור אנשים עם שליחות. אנחנו הרבה פעמים מעדיפים את הנוח ואת המוכר, ובלבד שלא נצטרך להתמודד עם הקושי, עם האחראיות, עם המורכבות, עם הספק…אז אנחנו נסוגים. לוקחים צעד אחורה, יושבים על המדוכה, ונמנעים מלהכריע, משכנעים את עצמנו למה עכשיו זה לא מתאים, ולמה אפשר לחכות עם זה.
ועכשיו, זמן אלול, והמלך בשדה, ועכשיו יש זמן שניתן לנו במתנה, כמו בסיפור של הלב והמעיין, זה הזמן לחזור מהנסיגה, לחזור לשליחות שלנו, ושהים יחזור לשליחות שלו לאסוף צדפים וחיות מהחוף, ללא רגשי אשמה, אלא מתוך הבנה עמוקה שככה הדברים צריכים להיות , בפשטות גדולה. כי זה הים, וזה מה שהוא עושה, וזה אנחנו וזה מה שאנחנו עושים.
הלוואי שנדע לחזור מהנסיגה, ולאסוף את עצמינו ואת הסובבים אותנו,
ולהיות בפשטות מי שאנחנו, ללא רגשי אשמה…

לפעמים אלול זה כמו גל גדול שעוד רגע נשבר עליך, ובמקום לעמוד מולו אתה צולל מתחתיו מחכה שיעבור. זה כמו איזה יום לחוץ בעבודה שאתה בטוח שאם תסנן כמה טלפונים וכמה מיילים, עד שמישהו יקלוט – היום יעבור וכבר תהיה בחוץ בדרך הביתה. זה כמו לעצום עיניים בגשם ולחשוב שזה ימנע מהגשם להרטיב אותך. זה כמו איזה דו”ח חניה שאתה בטוח שאם יעבור מספיק זמן ולא תשלם, הם בטח ישכחו מזה.
לפעמים אלול זה בדיוק הרגע הזה שאין לך כוח לקום מהספה באמצע סדרה טובה, שוב להתלבש אחרי מקלחת, בשביל לפתוח למי שדופק על הדלת….
“פשטתי, את-כותונתי–איככה, אלבשנה; רחצתי את-רגליי, איככה אטנפם….קמתי אני, לפתוח לדודי; וידיי נטפו-מור, ואצבעותיי מור עובר, על, כפות המנעול….פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר…”