“ועיקר חיי האדם היא השמחה” (אוצר המכתבים, הרב יוסף משאש).

ר”ח אלול ממש בפתח, והנה מתחילים את כל הסאגה העמוסה לעייפה שמתחדשת בכל שנה. אני חושב שלמרבית האנשים חודש אלול עם כובד הראש וכובד הנפש המתלווים אליו לא תמיד באים בטוב. כמו שאומר יוסף בסרט האושפיזין :”נפלת עלינו כבד משה”.
למי באמת יש כוח לכל רגשות האשמה האלה, להיזכר בדברים הרעים שעשיתי? מי נהנה להרגיש רע עם עצמו? מי אוהב לפשפש במעשיו ולמצוא שם מעשים ומחשבות רקובים ומסריחים? ובכן, מסתבר שלא מעט אנשים עושים את זה. משום מה יש לנו איזו תפיסה שפסטיבל הכבדות הרגשית והמלנכוליה המצפונית הזו היא איזה משהו שמזכך את הנפש וגואל אותנו מייסורים לקראת השנה החדשה. בתכלס, מי מאיתנו לא משתשעשע בהצטלבות ומיסה מדי כמה זמן? להמשיך לקרוא ←

לכל דבר בחיים יש פנים וחוץ. גם לחיים עצמם. יש למשל את ‘החלום האמריקאי’ שהוא תמונה ויזאולית מבחוץ על החיים. בית, אישה, שני ילדים וכלב. מסובב כל עלמין זה בעצם הרעיון, האידיאה כפי שהיא מתגלמת בחזיון אצל האדם. בתור בני אנוש אנחנו מסוגלים הרבה פעמים לראות את התגלמות הרעיון אצל האחר, ואז לעשות את הפעולה הרגשית הכי אנושית – לקנא.
כשאנחנו מקנאים, מה שבפועל אנחנו עושים זה לשכוח את ה’ממלא כל עלמין’. מבחוץ הדברים יכולים להיראות נוצצים, אבל אין לנו מושג מה קורה במרחב הסמוי מן העין. וכל פעם אנחנו מופתעים מחדש, ועדיין שוכחים להשקיע במרחב הפנימי הזה בעצמנו.

ט”ו באב הוא הזמן שבו הרבה מאיתנו מתעסקים בהשוואה. איפה אני ואיפה הם. אבל כמו שאומרים בשפה המקצועית – חייבים להשוות תפוחים לתפוחים. ואם אתה משווה תפוח לבננה, אז ההשוואה חלולה. אז אם משווים את החוץ שלהם לפנים שלי, הכשלון הוא מובנה משתי סיבות.
1. כי חוץ ופנים הם שני דברים שונים
2. כי אם היינו מסתכלים באמת פנימה, היינו משילים מעצמנו קליפות. וכשמשילים קליפות ונוגעים בבפנוכו של הלב, מגיעים למקום שבו השוואות לא מתחילות.
העולם הפנימי שלנו הוא מרחב אינסופי של רגש וחופש, מקום שלא מתעסק בהשוואות כי זה פשוט זר להן ברמה הכי עמוקה שיכולה להיות.

הבוקר פרסמתי קטע קצר משיחות הרן של ר’ נחמן:

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת בִּתְפִלָּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הָאָדָם כְּמוֹ שֶׁהוּא, אַף עַל פִּי כֵן יְחַזֵּק וִיאַמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְאָמַר שֶׁיַּחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ: הֲלֹא אִם אֲנִי רָחוֹק בְּעֵינַי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּל כָּךְ מֵחֲמַת רִבּוּי עֲווֹנוֹתַי, אִם כֵּן אַדְּרַבָּא עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה עַל יָדִי דַּיְקָא. כִּי הֲלֹא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כְּרִיתוֹת ו:): ‘כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ מִתְּפִלַּת פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ תְּפִלָּה…’. וְאִם כֵּן אִם אֲנִי בְּעֵינַי כְּפוֹשֵׁעַ יִשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם, אִם כֵּן אַדְּרַבָּא, כָּל שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה עַל יָדִי דַּיְקָא וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל.

ר’ נחמן מקפיד להחזיר אותנו כל הזמן לעולם הפנימי. בעולם החיצוני אני יכול להיחשב פושע, כי עשיתי כך וכך, ואיני ראוי ואיני כדאי. אבל בעולם הפנימי, אני תמיד רצוי, תמיד אהוב. בממלא כל עלמין הכל אפשרי והכל בר תיקון והכל חופשי וחי. משם אני צריך לצאת אל החוץ, משם אני צריך להגשים חלומות. אהבה היא לא רעיון שמיישמים. אהבה היא דבר פנימי לא מוסבר שנמצא בתוכנו כל הזמן ועלינו רק לחשוף אותו ולתת לו אפשרות להתגלות. אהבה היא מוחשית כמו איבר בגוף, אבל עדיין בלתי נתפסת וקשה לתמלל אותה. היא גם ממלא כל עלמין וגם מסובב כל עלמין.

טו באב שמח 🙂

השבוע הייתי קצת חולה ונשארתי בבית וראיתי מלא סרטים (באמת מלא..כבר קשה לספור כמה שעות ביום ראיתי וכמה סרטים סך הכל). אחד הסרטים המעניינים שראיתי הוא דווקא הסרט האמריקאי הכביכול פחות “נחשב” אם תרצו, הסרט על גיבורי העל – “אקס-מן אפוקליפס”. אני מאד נהניתי מהסרט. עשוי מאד טוב, סיפור טוב, אחלה גיבורים, הטובים והרעים (לא נגלה מי מנצח בסוף), קלאסיקה מחודשת עשויה היטב.
העולם בסרט מחולק לשנים, יש בני אדם, ויש מוטציות. המוטציות הן שולי החברה, הן נתפסות כביזאריות, כמושא ללעג – “פריקים” – כמו שנוהגים לכנות היום בני נוער שמקעקעים את עצמם למוות ודוחפים פירסינג לכל מקום בגוף תחת רעמת שיער צבעונית וחצי ראש מגולח. אלו הן המוטציות. דמויות פגומות, עם פגם גנטי. שונות מכולן. והמוטציות האלו נשלטות בידי האדם “הרגיל”. הן נרדפות, הן לא ישיגו מעמד של שווים אל מול האדם הרגיל. הן נחותות.
זה הזכיר לי את הסיפור של ר’ נחמן על שבעת הקבצנים. לכל קבצן מום אחר יותר מלחיץ מהשני. האחד עיוור, השני חירש, השלישי עם צוואר עקום, הרביעי מגמגם. בחייאת, כל השבורים מגיעים לר’ נחמן. כולם יודעים את זה.

ד”ר אקסבייר הוא הר’ נחמן של המוטציות. הוא זה שמלמד זכות ואוסף אליו את כל השבורים. ואז הוא מלמד את עקום הצוואר להוציא את הקולות הכי נפלאים שאדם יכול לשמוע. הבחור שיוצאים לו קרני לייזר מהעיניים (ציקלופ) משמיד כל מה שהוא מסתכל עליו, אבל אקסבייר מלמד אותו שאם מסתכלים על הדברים אחרת, אפשר להביא בזה ברכה. יש שם בחורה (ג’ין), שהיא הכי פריקית מכולם, כי המוח שלה כל כך חזק שהוא יכול כמעט לשנות מציאות. ובלילה כשהיא ישנה וחולמת חלומות רעים, הבית רועד והקירות מתקלפים מרוב שהמוח שלה חזק.
אצל ר’ נחמן, כל השבורים, כל הפריקים, הם החומר האנושי הכי מעניין. האנשים הרגילים, הכשרים, הם בסדר, אבל הם לא יעיזו לצעוק בלילה לה’ יתברך. הם מעוניינים לחיות את חייהם בשקט. לפי המסגרת. הם לא נמצאים במצב של בחירה, של תודעה חופשית, הם כלואים בתוך עצמם, שקועים בשינה תמידית.
אקסבייר הוא הר’ נחמן של המוטציות. הוא אוסף אותם ומאמין בהם, ומראה להם שהכוח שיש בהם הוא לא משחית בהכרח, אפשר לעשות איתו דברים טובים. אפשר לתקן את העולם, ליצור אחווה משותפת בין מוטציות לאנשים רגילים. זה יהיה עולם מופלא. נכון שיש תמיד את האלו שיצחקו עלינו, תמיד את האלו שירצו לפגוע. אבל אנחנו מאמינים בטוב. ולא משנה כמה יגידו לנו שאנחנו פריקים, זה כוחנו. אנחנו נגעגע ונשאג ונצרח ונקרקר, ונחשוב שאנחנו תרנגול הודו (הינדיק) ונלמד את הכוח הפנימי שלנו אפילו שזה נראה שאנחנו שבורים. אפילו שאנחנו מגמגמים, ועיוורים, וחרשים, אנחנו נדבר הכי רהוט, ונראה הכי למרחוק, ונשמע ונקשיב הכי טוב לרחשי הלב של העולם הזה.
כי אנחנו גיבורי-על אנושיים. אנחנו מחוברים לאינסוף הזה שנמצא איפשהו למעלה, או למטה, או בפנים. אנחנו לא רגילים. הרגילים הם השכחה. הם השינה בהתגלמותה.
לילה טוב…

**
“העולם אומרים שסיפורי מעשיות מסוגלים לשינה, ואני אמרתי שעל ידי סיפורי מעשיות מעוררין בני אדם משנתם”
(חיי מוהרן כ”ה).

30.5.2016 – לשכת שרת התרבות מירי רגב.

מירי רגב, הדוברת שלה ואני יושבים בלשכה של האישה “הכי שנויה במחלוקת בישראל” כפי שמציג אותה אמנון לוי בכתבה. הקציבו לי דקות ספורות ביותר (לאור הלו”ז הצפוף של השרה) לשבת מולה ולנסות לשכנע למה כל-כך חשוב שהיא תצטלם לפרוייקט ‘החכם היומי’.

1.6.2014 – ‘כל ישראל חברים’, רחוב אגריפס.

אין אחד שלא מכיר את ניקיונות הפסח בשיטת ‘סגירת שטחים’. בכל שבוע מנקים חדר אחר, עד שבערב פסח נשאר מטר רבוע אחד שבו אמא מרשה לנו לאכול חמץ. עכשיו, יצאנו ממצרים, מעבודות הפרך של ניקיונות הבית, ואנחנו נכנסים לעבודה דומה בממד אחר של ניקיונות הנפש בתקופה שבין פסח לשבועות. תקופת ספירת העומר היא לא רק ‘מי מצליח להישאר עד סוף המשחק בלי להיפסל’, ישנם רבדים נוספים עמוקים יותר בספירה זו. כל שבוע מתוך שבעת השבועות הללו מזוהה עם אחת משבע הספירות התחתונות על-פי תורת הקבלה (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות). כל אחד מהימים בשבוע מבטא ספירה בתוך ספירה, כך שהיום הראשון הוא חסד שבחסד, היום השני הוא גבורה שבחסד וכן הלאה.

דתיים רבים גדלים בתודעה שמייצרת הקבלה בין רמת קיום המצוות (דהיינו: גודל הכיפה והציצית ואורך החצאית), לבין רמת האמונה. ככל שאעצום עיניים יותר חזק בתפילה, וככל שאקפיד יותר בהלכה, ככה אני אדם יותר מאמין. וראיתי הרבה מאנשי שלומינו שמתייסרים בדבר, ומתהלכים בכפיפות קומה לאמור “צדיקים וענוותנים אנחנו, ואל תאמר שבחינו בפנינו”.

והאמת היא שאני חוזר בתשובה.
אמנם כן גדלתי בבית דתי, אבל מה זה דתי? תמיד האמנתי באלוהים? האם הדתיות שלי בגיל 15 דומה לדתיות שלי כיום? ובכלל, דתיות היא עניין לא יהודי שנוצר בגלות שהרי “הדת נתנה בשושן הבירה”.

והנה ראיתי אנשים שכותבים בפייסבוק הקדוש (קרדיט על הביטוי: הרב דוד מנחם) שמה אכפת בכלל לאלוהים אם אני מדליק אור בשבת או לא? והרי זה בכלל זלזול באלוהים לחשוד בו בקטנוניות זו! ואף מצאתי סימוכין לדברים אלו מדברי ר’ נחמן מברסלב:
“ובאמת לפי גדלתו יתברך כל אלו העבודות [עשיית מצוות] אינם כלום רק הכל הוא בדרך “כאילו”, כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדלתו יתברך” (שיחות הר”ן נא’).

ועל כן אני חוזר בתשובה. שבימים שבהם קיימתי לכאורה יותר מצוות, הייתי עצוב יותר דייקא, ואין חטא גדול מהעצבות. ואפשר אף לומר שגם היום יש בי חשש מלימוד הלכה שיביאני שוב לידי עצבות זו.

ועם כל זאת, יודע אני, שאלוהים מבקש את האדם (כדברי השל), ואכפת לו מכל צעד ושעל שלי, ויקרים בעיניו לימוד תורה וקיום מצוות. רק גודל האמונה והלב צריכים להיות בשלימות ושמחה שאין יקר בעיניו מזה. ויודע אני ש’רבה אמונתך’ בי, ואין אתה מוותר עליי
.
ואם היית האינסוף ההוא הגדול, אז אין ביני לבינך ולא כלום. כי מה יש לפה לדבר אל אינסוף? ואם היית אותו אלוהים בעל זקן ומגבעת המדקדק בציציותיו של אדם בכל שעה ושעה, הרי אין אני יכול לעמוד בפניך ולא רגע אחד.
אלא שכולך אינסוף וסוף, חסד ודין, ממלא כל עלמין ומסובב כל עלמין.
והרי אני לפניך.
דתי וחוזר בתשובה.
– – –
* “ועיקר חיי האדם היא השמחה” (הרב יוסף משאש).

*בתמונה: הצל שלי שבא איתי להודו.
ותודה לצלמת הגאונה – אחותי היקרה אביטל!

אחד המאמרים שהכי אהבתי לקרוא לקראת פורים הוא ‘רשפי אש’ של הרב שג”ר מתוך החוברת ‘פור הוא הגורל’. הרב שג”ר מצטט במאמר את הרב סולובייצ’יק:
“בודאי ישנה בי נטייה רוחנית לאלגיה, למלנכוליה דתית, איזה מיתר רב חשיבות מתחיל רועד בי כשאני שומע את הנגינה העצובה של ‘כל נדרי’ או של הקדיש שלפני מוסף בראש השנה…גל עצבות פרדוקסאלית שזורת גילה חרישית מציף את תודעתי ואני מרגיש עצמי פדוי וגאול”

וכך ממשיך הרב שג”ר וכותב:
“לא פעם נתפסת השמחה כשטחית בהשוואה לטראגי ולמלנכולי: המגע עם העמוק עובר על פי רוב דרך התהומי, ושוכן הוא בכיליון של כלות הנפש”
דימוי האדם הקדוש והנעלה הוא האדם המלנכולי, המיוסר. לא רק בעולם הדתי אלא גם בעולם האמנותי הדבר נוכח מאד בדמות ‘האמן המיוסר’. לצערנו השפעות הנצרות וקדרותה חדרו גם ליהדות, וגם אנכי מצאתי את עצמי שנים מחפש להיות ‘מורכב ועדין’ על ידי ייסורים ולב נשבר.

חכם דוד מנחם סיפר פעם בשיחה ששאל את רבו המקובל מהי קדושה, רבו לא ענה לו. אחרי כמה זמן, הגיע חג הסוכות, והרב לא שכח את שאלתו של חכם דוד ואמר לו – “זוכר ששאלת אותי מה זה קדושה?”. לקח הרב בורקס, בירך ‘בורא מיני מזונות’, אכל ממנו ואמר לחכם מנחם “הדא (זו) קדושה”

אז לכל מי שנתקל במאמר של הרב שג”ר, שיקרא אותו, יש שם רעיונות מופלאים מאד. אבל שיזכור, קדושה איננה חייבת להיווצר מתוך מלנכוליה. אולי אפילו עדיף שלא