ביום חמישי בערב אני בן 30. זקן. מה אפשר לומר. כולנו מתכחשים להתבגרות ולהזדקנות. אף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע לשם באמת. שנשאר צעירים לנצח וזהו. תנו גלולות, תנו בוטוקס, תנו צמחי מרפא, תנו לנו מעץ החיים, שנשאר יפים.

“וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל” (פרשתינו).

אז אני לא היחיד שמזדקן מסתבר. גם אברהם הזדקן. הביטוי “בא בימים” המוצמד למילה “זקן” הוא המעניין. ור’ נחמן מצא בו עניין רב כל כך עד שדרש אותו בתורה ס’ בליקוטי מוהר”ן, היא נקודת התפנית שממנה התחיל ר’ נחמן לספר סיפורי מעשיות, וצריך לעיין בזה:

“וְאַבְרָהָם שֶׁזָּכָה לִבְחִינַת זָקֵן בְּחִינַת אֲרִיכוּת יָמִים עַל־יְדֵי־זֶה זָכָה לַעֲשִׁירוּת בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ”ד): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קי”ט): מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן; שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת זָקֵן הַנַּ”ל, בָּא לְהִתְבּוֹנְנוּת, שֶׁהוּא בָּא עַל יְדֵי עֲשִׁירוּת, שֶׁנִּמְשָׁךְ לְתוֹךְ אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת זָקֵן כַּנַּ”ל.”

הזקנה הרבה פעמים מזוהה עם כבדות, שמרנות, עקשנות, עייפות. ר’ נחמן מבקש לשבור את התפיסה הזו בעזרת אברהם. הזקנה מביאה איתה פרספקטיבה, התבוננות, אולי אפילו מימד של נצח מלווה בחסד ורחמים. לא סתם הפרצוף המלא חסד על פי תורת הקבלה והאר”י הוא – פרצוף העתיק. (עתיקא קדישא).
התבוננות היא ערך שחסר לנו היום, אנחנו רגילים להגיב מהר לכל דבר ולירות מהמותן כל פעם שאנחנו מרגישים שדורכים לנו על הבוהן. אנחנו רגילים להכין תשובה מוחצת שנוכל לשלוף מיד עם תום הדיבור של הצד השני, ולעיתים אפילו לפני שהוא מסיים.

לפני שנתיים יצא לי להיות כמה ימים ברומא עם המשפחה, וליד הדירה ששכרנו היה פאב נחמד ביותר עם מוזיקה חיה. ערב אחד היה מוקדש לשירי הביטלס, וכמובן שהיינו חייבים ללכת. הלהקה הראשונה שעלתה הייתה מורכבת מחבר’ה צעירים ומוכשרים מלאי אנרגיות. אחריהם עלו חבר’ה מבוגרים שראו עליהם שהם צועדים דרך ארוכה יחד. שתי הלהקות היו טובות, שלא תבינו, אבל ההבדל ביניהם היה בולט. החיפוש הפנימי של הצעירים מלווה בתזזיתיות, באיזו מהירות שמביאה איתה חוסר דיוק, ורעשי רקע מלווים באי-נחת. הלהקה המבוגרת לא מיהרה לשום מקום, היה אפשר להרגיש איך כל צליל נמצא במקומו, בנחת, באיזו מתיקות עתיקה ומענגת.

“וַאֲרִיכוּת יָמִים, הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה לְהַאֲרִיךְ וּלְהַגְדִּיל יָמָיו. כִּי כָל יוֹם וָיוֹם מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל אֵצֶל כָּל אֶחָד, בְּוַדַּאי בַּתְּחִלָּה הוּא קָצָר. הַיְנוּ שֶׁבִּתְחִלַּת הַיּוֹם, קָשָׁה עָלָיו מְאֹד הָעֲבוֹדָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּגוֹן לְהִתְפַּלֵּל וְלִלְמֹד וְכַיּוֹצֵא. וְעַל כֵּן הַיּוֹם בִּתְחִלָּתוֹ הוּא קָצָר, כִּי צָרִיךְ לְהַתְחִיל מְעַט מְעַט, וְאַחַר־כָּךְ מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִרְאוֹת לְהַגְדִּיל וּלְהַרְחִיב וּלְהַאֲרִיךְ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ, לְהַגְדִּילָה וּלְהַרְחִיבָה בְּתוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה…”

לבוא בימים, פירושו למתוח את הזמן, להאריך את הימים ולמלא אותם ביותר ממה שהם יכולים להכיל. זו תפיסה שאיננה פירושה מירוץ נגד השעון על-מנת להספיק את כל המטלות שרצינו, אלא ההבנה שאם אצליח לנכוח בהווה בכל נקודת זמן ביום, היום שלי יהיה מלא יותר ובעצם ארוך יותר. אני ממש אוכל להרחיב את השעה שלי ולהפוך אותה מחיי שעה לחיי עולם.
מאחל לכולנו שנלמד להיות זקנים באים בימים כמו אברהם, ושה’ יברך אותנו בכל מכל כל.

נ.ב. למצולם אין קשר לכתבה.

צוחק מי שצוחק אחרון, אבל מי צחק ראשון? שרה או אברהם?
שאלות באמונה – האם אברהם היה מאמין אדוק, או שגם לו היו ספיקות?
מה המשמעות האוניברסאלית של עקידת יצחק (רפרנסים למניטו)?

*צוחקים*
השבוע ציינו 20 שנה לפטירתו של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) זצ”ל. ההומור היה חלק מאד חשוב מהגותו ומאישיותו. הוא נהג לומר שרב שאין לו חוש הומור הוא רב לא רציני. מניטו נהג לומר גם שאת התורה צריך לקרוא מההתחלה, מחדש, כאילו קוראים אותה בפעם הראשונה בלי לדעת מה קורה אחרי זה. לעמוד בצומת הבחירה של כל דמות ולשאול למה הוא בחר להכריע כך? מה היו האופציות האחרות?
ובכן, כשניסיתי לקרוא את הפרשה השבוע בעיניים חדשות, הפתיע אותי שאני יכול לצחוק מפסוקים שקראתי עשרות ואולי מאות פעמים:

וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.
וַיֹּאמֶר ה’ , אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד–וַאֲנִי זָקַנְתִּי.? הֲיִפָּלֵא מֵה’, דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה–וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ!

יש משהו נורא קומי בסיטואציה הזו. שרה צוחקת לה בלב, ופתאום יש איזה דו-שיח משעשע במשולש הזה של אברהם שרה וה’. כן צחקה או לא צחקה. צחקת! תודי שצחקת! לא, באמת שלא צחקתי. לא נכון! את צחקת!

*ספיקות באמונה*
מה שיותר מצחיק הוא, ששרה צחקה אחרונה. הראשון שצחק הוא בכלל אברהם (בפרשת לך לך) והוא לא קיבל על זה ביקורת משום מה:

וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ!

קשה לנו לחשוב שאברהם מטיל ספק בדבריו של אלוקים, אבל אם נקרא היטב, נראה שאברהם מתקשה להאמין שיוולד לו בן בגיל 100, והוא מציע את ישמעאל כיורש במקום! אברהם? גדול המאמינים והראשון לשמו, לא מאמין?

*עקידת יצחק אוניברסאלית*

המילים “כי ביצחק יקרא לך זרע* מאד מקשות על אברהם. אברהם רוצה להיות “אב המון גויים”. להיות זה שקורא בשם השם בעולם, המכניס אורחים האולטימטיבי שמקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. המתח בין האוניברסלאיזם לבין הזהות העברית הנקודתית הוא מתח שאנחנו מכירים אותו היום בצורה ניכרת. כיצד אפשר להיות אוניברסאלי אם אני תקוע בזהות מצומצמת?
הניסיונות הקשים של אברהם בכל הנוגע ליצחק, בסופו של דבר מעמידים את אברהם בפני אתגר המשפחתיות והצמצום. החסד הגדול לא יעמוד לבד בלי שיש לו גבולות. המסר האוניברסאלי צריך להיות נטוע בזהות עברית כפי שאומר מניטו. העקידה מבהירה לאברהם שהקרבת הזהות והמשפחה היא לא הדרך לאוניבסאליזם, אלא להיפך. באמצעות המקום האישי ודרך יצחק דווקא, המסר האוניברסאלי לעולם יהיה משמעותי, ברור וחד יותר.

שמעתי שיש ירח יפה בחוץ הערב. במקרה עברתי על דרוש מתוק מדבש של ר’ לוי אסולין שהיה קרוב משפחה של סבתי מאלג’יריה. על יכולת האדם ללמוד חמלה ממערכת היחסים של השמש והירח:

על פי מה שכתבו המפרשים על פסוק “את השמש לממשלת היום את הירח וכוכבים לממשלות הלילה כי לעולם חסדו”. ופרשו שהנה אנו רואים שכל בריות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו הם לווין זה מזה, שהרי היום הוא לווה מהלילה, והלילה מהיום. דהיינו, בימים ארוכים ולילות ארוכות.
זה שאמר “את השמש לממשלת היום”, שאנו רואים שהימים לווים מהלילה ובשביל כך הם ארוכים.
שכן “הירח וכוכבים לממשלת הלילה”, שאנו רואים שהלילות ארוכות בשביל שלוות מהיום.
ולמה עשה הקדוש ברוך הוא כן? והשיב הטעם “כי לעולם חסדו” – כדי שילמדו העולם מהם לעשות חסד זה עם זה, ויאמרו קל וחומר, ומה זו שאין צריכין להלוואה אף על פי כן הם לווין זה מזה, אנו על אחת כמה וכמה.

*בני לוי, דרוש ה’ – עניין הענווה ומדת הכהונה, דף טז’ עמוד ב’, תונס, דפוס כאסתרו וחברו, תרס”ד (1903)

מדוע גורש האדם מגן עדן? (רמז – לא כעונש על האכילה מעץ הדעת)
מדוע היה צורך בפירוק מגדל בבל? מה הקשר של כל זה לפרשת לך לך? ולמה בהפטרה אין (כמעט) שום אזכור לאברהם? ומה בעצם הקשר של ההפטרה לפרשה זו?

*גירוש גן-עדן*
לאחר האכילה מעץ הדעת ה’ מעניש כל אחד מהחוטאים. הנחש יילך על גחונו כל ימיו, האישה בעצב תלד בנים, והאיש בזעת אפו יאכל לחם. בכך נגמרת סאגת האכילה מעץ הדעת. בפרשיה חדשה מביע אלוהים חשש “ועתה, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וחי לעולם. וישלחהו ה’ אלוהים מגן-עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם…”. מדוע אלוהים כל כך חושש שהאדם יאכל מעץ החיים? מה יש בחיי נצח עבור האדם שמאיימים לכאורה על ה’?

*מגדל בבל*
“ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים…ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על כל הארץ”. גם כאן יש שימוש במילה “פן” כהבעת חשש, והפעם מצד האדם. אלוהים מרגיש צורך להפריע לתוכניותיו של האדם (אולי בדומה לסיטואציה הקודמת בגן-עדן), ומחליט לפזר אותם על פני כל הארץ ולבלבל להם את השפות כדי שלא יוכלו להבין אחד את השני. מדוע אלוהים מרגיש שוב צורך להתערב? מה החשש שלו במקרה הזה? ובמה הוא דומה לחשש שהיה בגן עדן?

*לך לך*
פרשת לך לך כולה בתנועה. אברהם מתחיל ביציאה מחרן, ממשיך למצרים, נפרד מלוט, נלחם במלכים עבור לוט, הולך ונוסע הנגבה וחורש את הארץ לארכה ולרחבה. לא נח לרגע.
עניין נוסף שמופיע בפרשה שוב ושוב ושוב, הוא האמונה של אברהם וההבטחות של ה’. אבל גם האמונה של אברהם לא חסרת ספקות “במה אדע כי אירשנה?”, השאלה הזו מגיעה מיד אחרי המשפט המזוהה ביותר עם אמונתו העמוקה והטוטאלית של אברהם “והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה”. תמוה.

אז איך קשורים כל העניינים הללו? ואיך זה בא לידי ביטוי בהפטרה?

אכילה מעץ החיים משמעותה חיי נצח, אולם חיי נצח הם במובן מסוים מוות. מוות של ההשראה, מוות של ההתפתחות האנושית, סוג של קיפאון שמאפשר לחיות עד אינסוף. האוטופיה של גן העדן היא כל מבוקשו של האדם האנושי – לשבת רגל על רגל ולאכול ענבים בגן פסטורלי לשמע ציפורים מצייצות. אולם אלוהים רוצה שהאדם יעבוד את האדמה אשר לוקח משם, שיחווה ריקבון וצמיחה, שיחווה תהליכים, שילמד מהן מערכות יחסים, שילמד מהן עליות ומורדות.
כך גם במגדל בבל – “שפה אחת ודברים אחדים” משמעותם – סוג של חיי נצח במובן הרוחני. במובן האפלטוני אולי נאמר שזו התאחדות עם האידאות, ההגעה לנקודת הסיום שבה אתה יושב רגל על רגל במגדל השן שלך וצופה על העולם מלמעלה בניוון שרירים רוחני מוחלט. גם שם אלוהים מתערב ומערבל את כל הסיפור כדי שהאדם יבין שהוא לא יכול לעמוד במקום.
פרשת לך לך מבטאת את ניצניו הרוחניים של העם העברי, והעברי חייב להיות תמיד בתנועה. מניטו היה אומר שבעלי תשובה עומדים במקום שצדיקים גומרים אינם עומדים כי צדיקים גמורים לא עומדים – הם הולכים.
התזזיתיות הזו של אברהם היא לא מקרית, וההתעסקות עם ההבטחות והאמונה גם לא מקרית. האמונה היא אחד הדברים הכי דינמיים ותנועתיים בנפש האדם. יום אחד הוא מחובר ומאמין בכל ליבו ומאודו, וביום למחרת הוא צריך לחפש את ניצוצות האמונה בתחתית השאול בה הוא נמצא. העיסוק המרכזי בהפטרה הוא ההתמודדות עם הטלטלות שמביאה איתה האמונה – “ויעפו נערים ויגעו בחורים כשול יכשלו. וקוי הם יחליפו כוח…איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק”. גם בהפטרה וגם בפרשה ה’ מזכיר לאדם שלא יירא כי הוא מלווה אותו בכל צעד ושעל. ה’ מחזק את האדם באמונה.

עולם האמונה הוא עולם של תנועה. הרב הנזיר בספרו קול הנבואה אומר שההגיון העברי מושתת על התפיסה שאין הבנה אחת סופית אף פעם. כל הבנה תמיד תוליד הבנה נוספת, כלומר – תמיד להמשיך ללמוד ולהתחדש, תמיד בתנועה. תנועה היא חיים. עץ החיים הוא בהרבה מובנים עץ המוות, ומגדל בבל הוא מגדל המוות. כנראה שאברהם לא סתם נבחר להיות אבי האומה כי הוא יודע להיות בתנועה אפילו כשהוא “כבד מאד במקנה בכסף ובזהב”. יש בו את היכולת לנוע על פני כל הארץ, ולהתמודד, לחשוש, להאמין, לכרות ברית וללכת בלי סוף.

“קול דודי דופק”
אף פעם לא שמתי לב. הדוד לא דופק על הדלת! הקול שלו הוא זה שדופק. אפשר לדמיין אותו קורא לרעייה שוב ושוב “רעייתי…רעייתי…יונתי…תמתי”. הקריאה החוזרת ונשנית, היא זו שדופקת על הדלת. הגעגוע. הערגה.
והקב”ה ככה הוא. קורא לכל אחד ואחד מאיתנו. הוא לא דופק על הדלת פיזית, אלו תמיד יהיו קריאות שמאחורי הדלת, קול שיכול להיבלע ברעשי רקע. ואם לא נטה אוזן ונקשיב לקריאות, לא נשים לב ונחמיץ את הדוד בבחינת “דודי חמק עבר”.

“וְכָל יוֹם יֵשׁ בּוֹ מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מְצַמְצֵם אֱלקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם וּמַלְבִּישׁ לוֹ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ רְמָזִים כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ. בְּכֵן צָרִיך לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ וּלְהָבִין מַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך”
(ליקוטי מוהר”ן נד’)

כולנו מכירים את הנסיון לדובב ילד קטן. “מה אתה רוצה?”. והילד בשלו, עושה כל דבר חוץ מלהגיד לנו בפשטות מה הוא רוצה. הוא מגלגל את העיניים, מסתכל לצדדים, מגמגם, צועק, בוכה…משגע לנו ת’שכל!!

והלב, גם הוא משגע ת’שכל. והלב כמו הילד בן ה-4 הזה, לא יודע להגיד בפירוש מה הוא רוצה. הוא שולח אותות וסימנים, ואנחנו צריכים לדובב אותו ולהצליח לתרגם את זה למסרים ושפה שנוכל להבין. שפת הלב היא לא שפה מסודרת. דברי הלב עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. רגע אחד הלב נפתח והכל מובן, ורגע אחרי זה אנחנו מגששים באפילה. “בערב ילין בכי ולבוקר רינה”.

“כתיב (תהלים ס”ט): “חרפה שברה לבי“, הינו החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם.”

>מצב של חרפה, הוא מצב בו הרגש הכי חזק שלנו מתפרץ בעודו מתנגש בתאונה חזיתית עם מציאות לא רצויה, כזו שמוציאה מאיתנו משפטים נוסח “אני לא מאמין שזה קורה לי!!!”. האינסטינקט האנושי שלנו אומר לנו לדחות מעלינו את הסיטואציה, להתנגד אליה בכל הכוח, ובכך להגן על הלב השברירי שלנו מפני חרפה ובזיון.
***
“והתקון הוא, על ידי שמקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת, ועל ידי זה נתבטל החרפה השורה על לבו”

>התפיסה האינסטינקטיבית של האדם היא תפיסה שיסודה בטעות. אם נתנגד למציאות במאבק פנימי, המאבק רק יילך ויגבר. כמו :” בושה / שילד קטן נשכב על רצפה ובא בדרישה/ ואת נכנעת להמון שהציץ ונפגע” (בושה/נעמי חשמונאי)
ר’ נחמן אומר בפשטות – תן ללב שלך להחוות את החרפה הזו שאתה כל כך סולד ממנה, תן לו לרגע לשהות שם ותראה, איך ברגע אחד כל ההתנגדות הקשוחה, משתחררת ונופלת מאליה.
***
“לכאורה קשה, למה אנו צריכין לתפלה? והשם יתברך יודע מחשבות!
….נמצא שצריך כל אחד לדבר בינו לבין קונו, כדי שיאיר בחינת נקודה… ועל ידי זה נתבטל ערלת לבו, הינו חרפות, הינו אהבות רעות:
וגם צריך כל אדם לדבר עם חברו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בחברו יותר ממנו, כמו שכתוב: “ומקבלין דין מן דין”.
כי בזה הבחינה שיש בחברו יותר ממנו, זאת הבחינה הוא בחינת נקודה. ושם בהנקודה הזאת, שורה האהבה”

> בשיחות הר”ן כתב ר’ נחמן “שעל ידי הדיבור יכולין לנצח כל המלחמות”. ר’ נחמן חוזר על הדבר הזה שוב ושוב, כי הוא מבין שכשהאדם נתקל בסיטואציה של חרפה, הוא לא ממהר לדבר עליה עם קונו. זה מן מחסום מובנה כזה בתוכנו, שהרי ריבונו של עולם גם ככה רואה כליות ולב, אז למה אני צריך לדבר את זה בכלל?

ר’ נחמן אומר שבכל אחד ואחד מישראל יש נקודה שהיא שלו, ואת הנקודה הזו אין לחברו. אם מצליחים להגיע למצב שיש באמת לפחות חבר אחד שמדברים איתו בלב פתוח ונקי, אזי יש שתי נקודות שמתחברות ואז הם מקבלים זה מזה ומאירים זה לזה. כך גם בשיחה עם בורא עולם. יש הרבה דברים שכשהם נשארים בראש ובבטן שלנו, הם מתנפחים לפחדים גדולי מימדים, אבל אם נדבר אותם החוצה בלי לדאוג לפאסון שלנו, נראה שאין לנו באמת ממה לפחד, ופתאום כל העורלה שעל הלב נופלת ואנחנו מרגישים נקיים שוב.

-מקוצר היריעה, חתכתי הרבה מתוך התורה הזו, אבל ראוי לעיין בה לעומק.