למה כל יום מזכירים בתפילה את קריעת ים סוף? כל יום. בבוקר ובערב. הבנו. מכירים את הסיפור די טוב. למה לחפור? כבר הרבה זמן שאני שואל את עצמי את השאלה הזו. היום באה לי תשובה.

כל יום ויום אנחנו צריכים לקרוע את הים מעלינו. לקפוץ ראש אל תוך הפחדים שלנו ולצלוח אותם. כל יום אנחנו צריכים עזרה מלמעלה בשביל לעשות את זה. הצעד הראשון הוא שלנו, אבל אם נעשה אותו יקויים בנו “הבא ליטהר מסייעין לו”.

“כמים לים מכסים”. שימו לב שהים הוא לא בדיוק המים. הים הוא התהום, החלק הקעור שאליו נכנסים המים. המים מכסים את הצדדים הקעורים והכעורים שבנו. בכל בוקר וערב, יש לנו הזמנה לחשוף את האנושיות, את החולשות, את מי שאנחנו באמת. בכל יום יש לנו הזמנה ליצור קריעת ים סוף מחדש.

כילד הייתי ביישן והייתי שותק הרבה. הייתי יכול לבהות בנרות בוערים עד שהם נכבים. בשתיקה. מקשיב לקול פצפוץ נייר האלומיניום המתכלה בלהבה. יש משהו בלהבה הקטנה הזו, המדויקת הדקיקה כמו השיר הדקיק. אש מדודה בתוך כוסית זכוכית, אור בתוך כלי. אין דבר יפה מזה. “כשלהבת האחוזה בגחלת” שרוצה לעלות מעלה מעלה, אבל הגחלת או הפתיל לא מאפשרים לה. אם היא תעלה היא תינתק מהפתיל ותגווע. בלי פתיל וכוס, אין אור. כן הנשמה בגוף האדם.
**
“היום אם בקולו תשמעו…
כי אין לאדם בעולמו
כי אם אותו היום ואתו השעה שעומד בו,
כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי”.
**
היום התבוננתי בנרות הדולקים. בשתיקה. אני יודע שהיום אני מתבונן על הילד שהייתי ואני יכול להגיד “ואזכה לחדש נעוריי הימים שעברו בחושך להחזירם אל הקדושה”.
סוף העולם, קורה בכל יום. כך גם בריאת העולם. כל יום כמו נס.
“כל דבר ודבר בעולם יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב”
רחמנא ליבא בעי. תבעירו את הלבבות.

#זה_היום_עשה_ה‘
#נגילה_ונשמחה_בו

במה דומה יוסף ליעקב חוץ מהמראה (ע”פ המדרש)?
מדוע יוסף מזוהה עם ספירת היסוד בקבלה, ומה טיבה של ספירה זו?

דמותו של יוסף במקרא היא מרתקת, מכיוון שאנחנו פוגשים אותו כ”בעל החלומות הלזה”, איש הרוח ההזוי החולם חלומות, המנותק מהמציאות שחי בספירה אחרת מכולם. אאוטסיידר. רחפן. בטח שלא איש מעשה.
בגלל שאנחנו רגילים לסיפורי התנ”ך, לא שמנו לב איזה מהפך עובר יוסף. יוסף הופך מדמות רחפנית ומנותקת לחלוטין, לאיש מעשה מובהק! הכלכלן הגדול ביותר באימפריה הגדולה ביותר. זה שיודע לצבור מזון ולחלק אותו בצורה הנכונה ביותר כדי שהאימפריה תמשיך להתקיים. לא פחות מאשר “הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ”.

המשמעות העמוקה של הבחירה הוא לא רק האפשרות לבחור מבין שתיים או שלוש אופציות המונחות לפנינו. זהו חופש הבחירה המפורסם.

אולם, הציווי על הבחירה בחיים, משמעותו העמוקה יותר, הוא ההרגש והידיעה הפנימיים שהבחירה שאני עושה מחוברת אליי בכל נימי נפשי. שאני הולך לקראתה בחדווה פנימית וידיעה עמוקה שאני עושה את הדבר הנכון עבורי.

השבוע ישבתי בהרצאה שדיברה על סטטיסטיקות בחינוך, וכל מה שחשבתי עליו זה “איזה ייאוש”. איך אפשר ליצור אמונה בנפש האדם כשמנפנפים כל הזמן בצדקתה של הסטטיסטיקה? אלוהי הסטטיסטיקה הוא גם אלוהי הייאוש בעיניי. זה לא שאני לא חושב שהסטטיסטיקה נכונה, אני רק חושב שהיא נושאת עימה רוח של דטרמיניזם וייאוש פנימי שיקשה על האדם מאד לקום ולהאמין בעצמו ובחיים. כל שאיפתו בחיים תהיה להיות סטיית תקן שתעקם את הסטטיסטיקה, והסיכוי שזה יקרה הוא קלוש, כי הרי אנחנו יודעים שסטטיסטיקה לא טועה אף פעם.

היום שמעתי במקרה שני מקטעים משיעורים של הרב הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) עלחנוכה, והפלא ופלא, הוא מדייק בדיוק את הנושא שהרהרתי בו כהכנה לקראת חנוכה. שווה האזנה בתגובה הראשונה:

לינק להאזנה:

וראיתי לברר עניין מה שאומרים העולם “וכי מה אכפת לו לאלוהים אור-אין-סוף לדקדק במעשי האדם, אם כך עושה או כך? ייתן לו אלוהים לעשות כמעשיו ולהיות חופשי לאהוב בתכלית החופש את האלוהים. וכי יכול אינסוף לדור עם קטנוניות בכפיפה אחת?”.

ויישבתי בדעתי להתבונן במעשי האמן המרחיב לבבות ומחייה נפשות ביצירתו. ויש לשאול על היצירה, שיש בה מן הרוח הגדולה והחופשית והיאך ייחסרו ממנה הדקדוק והדיוק?

ונראה לי לפרש, שהרי בעל המנגן בחר ברוב טובו וחסדו כל תו ותו מניגונו, ובחר להכות במצילה זו דייקא בעת מדוייקת כראוי לניגון שיפרוט על הלב. והצייר ביקש לצבוע במברשת עבה בצבע כחול המעורב עם לבן וצהוב דייקא, או לשרטט בעפרון מעופרת דקה וכהה. והמשורר שדקדק לנקד שירו בשווא נע ולא בסגול דייקא. ובאשר האדם השומע, הצופה והקורא באומניות אלו מתרחב ליבו ומתפעלת נפשו על כל דקדוק ודקדוק. כפתור ופרח.

ב’ כסליו. סיכום שנה. החלפת קידומת!!!
(מעט ארוך. כל דכפין ייתי ויקרא. ומי שלא – יש תמונות!)

קשה לדלג על הקטע של המחשבות ביומולדת שלך, זה תמיד איכשהו בוקע את כל המחסומים וההתעלמויות שתנסה לייחס להן. אז אמרתי בלבי שאם כבר, אז כבר אחלוק אתכם כמה מהמחשבות והתובנות שאספתי בשנה האחרונה ממרום גילי.

כל אחד מאיתנו מכיר את המקומות שמכווצים אותו, המקומות בהם הוא מרגיש מאבק פנימי, מקומות שמעוררים בו התנגדות. אחד הדברים שלקח לי הרבה זמן ללמוד (ואני עדיין לומד) הוא ההבנה העמוקה ושינוי התפיסה והדפוסים הפנימיים, שכל מקום שאנחנו חווים אל מולו התכווצות, הוא באופן העמוק ביותר – הזמנה לעבודה של התרחבות, כמו שנאמר “בצר הרחבת לי”.
האינסטיקט האנושי שלנו הוא פשוט להימנע מהתכווצויות וחיכוכים כי זו הרגשה לא נעימה, ולחשוב שלאורך החיים נסגל לעצמנו מיומנות לימבו מקצועית שלא תבייש אפילו את ההתחמקות מכדורי אקדח כמו קיאנו ריבס ב’מאטרקיס’. אז זהו שלא.

בסוף הפרשה שלנו, יעקב בורח מעשיו מהדבר שהכי מפחיד אותו בעולם. בהמשך, האחים ימכרו את יוסף כדי להרחיק אותו מעליהם. אם נשים לב היטב, בכל נקודה בתנ”ך שישנו חיכוך ומתח בין אחים ומשפחה, כל אחת מהדמויות הייתה יכולה לבחור אחרת בשביל ליצור תיקון ואחווה במקום ריחוק ופירוד (קין והבל, שרה והגר, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו וכו’).
אין נוסחה להתחמק ממתחים וחיכוכים. פשוט אין. מה עושים? לומדים לעבוד עם זה. משנים את האינסטיקטים וההרגלים מתוך הבנה שכל דבר בא ללמד אותנו משהו, ולהרחיב את הכלים שלנו, ואת יכולת ההתמודדות שלנו.
***
“הצרים של הנפש שהם החטאים והפגמים של כל אחד שזה עיקר צרות האדם וכשהם מתגברים על האדם ח”ו אזי הם רוצים להפיל אותו לגמרי ח”ו כאלו אין לו עוד שום תקוה ח”ו….אבל באמת האדם אסור לייאש עצמו. וצריך להתגבר לעורר משינתו על ידי המעט טוב שמוצא בעצמו עדיין….כי איני מייאש עצמי עדיין כי ה’ יסמכני. כי הנקודה טובה שאדם מוצא בעצמו זה בחינת אלקות כביכול… כי מאחר שאני מוצא בעצמי עוד איזה נקודה טובה על ידי זה אני מתעורר מהשינה. ועל ידי זה אני נכנס באמת לכף זכות ועל ידי זה אזכה לתשובה וכו’ כנ”ל. כי כל הרע נדחה מפני מעט הטוב שמוצא בעצמו ומחיה ומרים את עצמו בזה. כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך כידוע” (ליקוטי הלכות, הלכה א’)
***
הצד השני של הסיפור הזה הוא גם היכולת העצמית לחזק את עצמנו בדברים טובים. היכולת לחפור בצרות ולהפוך אותן לשיעור עצמי הוא מוגבל, ולעיתים צריך באופן הכי פשוט למצוא בעצמנו נקודות טובות על-מנת להתעורר ולחזק את הלב החלש. לחזק את האמונה בעצמנו ולראות את עצמנו בעין טובה.

אחבר את שתי הנקודות שהעליתי בשביל לשתף אתכם בדבר חדש שרכשתי בשנה האחרונה (התכווצות מול פחדים ומציאת נקודה טובה בעצמי).
בעבר נורא חששתי כשביקשו ממני לנגן ולשיר, או לחילופין לארגן ערב תוכן כלשהו. האינסטיקנט שלי תמיד היה להגיד קודם כל ‘לא’. למה? כי זה מכווץ אותי ולא מתאים לי. בכלל אני עסוק ולא יהיה לי זמן (לרוב זו רק טכניקת התחמקות. קיאנו ריבס לעיל).

מה נשתנתה השנה הזאת? אני לא בטוח איך זה קרה, אבל בעזרתם של אנשים יקרים מסביבי שהעניקו לי הזדמנויות מצאתי את עצמי לוקח חלק עיקרי בהרמת ערבים ופרוייקטים שהייתי בהלם מעצמי מההצלחה שלהם.
לפני ממש שנה, בדצמבר 2015 הכרתי אדם שלימים הפך לחבר טוב. בתוך חמש דקות של שיחה ראשונה איתו כבר הוטל עליי לארגן ערב על ג’ו עמר בבית הכנסת ‘זכרון ברוך’ ביפו. לא יודע איך הוא שכנע אותי לעשות את זה בכזו קלות, כנראה הייתה לו סיעתא דשמיא. אחרי טלפונים רבים והתרוצצויות הרמנו ערב מקסים ומעניין שללא ספק היה הצלחה.

במקביל לארגוני הערב הזה, ביוזמה של בחורה שבקושי הכרתי, הרמנו שיעור שבועי של הרב דוד מנחם, שהחזיק מעמד מחנוכה ועד חודש אלול. בכל שבוע הגיעו כ-40 איש, ופעם בחודש הרמנו ערב עם אורחים מיוחדים ומוזיקאים שהגיעו בכל פעם בין 100 ל-150 איש. לא יודע איך, אבל זה פשוט קרה. (אפילו זכיתי לעשות סאונד ליגל הרוש! כבוד!).

משראיתי שה’ מצליח בידי לעשות, ובעקבות שיחה עם מישהי במשרד, החלטתי להעיז פנים ולבקש מהארגון בו אני עובד איזו הזדמנות לעשות משהו דומה לדברים שהתחלתי לעשות. במקרה ממש (כשאני אומר במקרה הכוונה להשגחה), בדיוק היה פרוייקט גדול על הפרק, והבוסית שלי (שלא הייתה ממש הבוסית שלי אז) נתנה בי את אמונה והטילה עליי לארגן יום גדול מאד של כי”ח בכנסת על פרוייקט ‘החכם היומי’. גם היום הזה היה הצלחה מסחררת. ברוך השם. (ואפילו ישבתי עם מירי רגב אחד על אחד!) לאורך השנה, לצד כל זה התקיימו עוד כל מיני ערבים שיזמתי או נתתי יד בארגון שלהם, שהפגישו אותי וחיברו אותי עם אנשים נפלאים ולבביים.
***
לכי”ח הגעתי בתור מנהל נכסים, עבודה שלא כל כך מעניינת אותי, אבל במקרה גמור (לעיל) יוצא שהדברים שחששתי מהם ופחדתי מהם בהתחלה, לאט לאט הופכים לדברים יפים וחיוביים שמחזקים וממלאים אותי. וזה ה-סיפור שלנו. להפוך את מר למתוק, להפוך את הצרה לרוחב פנימי.
***
“הכל טוב ויפה, אבל מה עם חתונה???”
גם ביום כזה של יומולדת, לא כל המחשבות חיוביות בהכרח, ויש עוד דברים שחסרים ושמתגעגעים אליהם. מעולם לא כתבתי בפייסבוק על נושא הרווקות, אבל נזרוק לכם עצם קטנה הפעם הזאת. דווקא היום כשחסר, זה הזמן להתפלל הכי חזק ולקוות שבנר שמיני של חנוכה תחכה כבר כלה (והמבין יבין).
השנה בסימן של דיוק, בסימן של עבודה פנימית ובלי פחד משינויים.
מברך את כולנו שנהיה טובים, שנדע שלום פנימי ושלום בארץ. שנה של טל ומטר לברכה בגשמי וברוחני. שנלמד להפוך הכל לטובה ושכל ניסיון יביא איתו ברכה והרחבת הלב.
שבת שלום ומזל טוב לי 🙂
***
ותודה לכל האנשים היקרים שהודות להם הדברים הללו קרו והתרחשו:
שלי מלכה, שרון גולדברג, אריאל מואב, חני מימרם, חיה נאמן, הרב דוד מנחם, יאיר כוכב, דוד גדג’, לבנת בן-חמו, מאיר בוזגלו, מיכל עולי ותנועת תיקון, אלי ברקת ויהודה מימארן.
וכמובן לאבא ואמא והמשפחה שזרמו איתי עם החפירות והשגעונות שלי.

*קצת תמונות להמחשה מהעשייה הברוכה של השנה האחרונה בלינק לפייסבוק.