“כי אבי ואמי עזבוני, וה’ יאספני”
(מתוך פרק תהילים שאומרים לאחר התפילה בחודש אלול)
**
תמיד קראתי את הפסוק הזה כפסוק עצוב, שיש איזו נטישה מאד ברוטלית של ההורים, והנחמה האוספת הזו של ה’, הרגישה לי נחמת סיסמאות “תן חיוך הכל לטובה” סטייל.
זה מזכיר לי את הפרסומת הידועה לשמצה של גולדסטאר, שבה רואים כדורגל נשים ואז מישהי צועקת “תמסרו לי, אני לבד!! אני לבד!!”. ולאט לאט היא מבינה שהיא פשוט נטושה ובודדה, והיא צועקת מתוך כאב “אני לבד!” (נעזוב רגע את ההשלכות המגדריות של הפרסומת).
**
הזעקה של ‘אני לבד’ כרחמים עצמיים, היא זעקה שאומרת בעצם “אני לא רוצה להיות לבד, זו מציאות שאני לא מוכן לקבל”. כלומר, מאבק מול המציאות. מתוך כאב כזה, נורא קשה לעלות אחר כך, זה מה שקורא לו ר’ נחמן – עצבות.
אם נצליח רגע לא להיאבק עם המציאות, אלא להיפגש עם המציאות הזו שאומרת – “וואללה, אני באמת לבד! אבי ואמי עזבוני”. אם נאמר את זה ממקום שלא נאבק עם המציאות, אלא מקבל אותה. אז הזדונות נהפכים לזכויות והחושך הופך לאור. אז מגיעים להבנה שבעצם “ה’ יאספני”. אז אפשר להגיד את אותם מילים בניגון אחר, מקבל, מלא סקרנות –
“וואו! אני לבד!”.

מתחת לכל כעס, טמון כאב.
**
כעס הוא רגש טוטאלי, כשהוא מופיע, קשה מאד לראות משהו אחר. הוא שתלטן, כזה שמופיע ואומר “עכשיו אני, ורק אני”.
חז”לינו כבר לימדונו שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. למה הם הרחיקו לכת עד כדי כך? כי עבודה זרה, משמעותה שאני מצביע על משהו ואומר “זה אלוהים! הנה הוא! הנה ה-כל!”. אבל בעצם, אלוהים הוא תמיד גדול יותר, תמיד נעלם יותר. אם אני רואה אותו, סימן שלא פגשתי בו באמת.
כשהכעס משתלט על הכל, אין עוד מלבדו (הכעס), ולכן גם אין אני, ואין מי שפגע בי, ואין באמת יכולת לראות איפה אני בעולם כלל.
**
אי אפשר לרצות אדם בשעת כעסו, כי כרגע הוא לא שומע טוב, ולא רואה טוב. זה לא הזמן להיאבק. כל מאבק מוליד מאבק גדול יותר.
בשעת כעס, כדאי לשאול את עצמנו – למה אני כועס? מה בעצם קרה פה? מה מסתתר מתחת לכעס הזה?
לרוב, כשאני כועס על מישהו, זה בגלל שהרגשתי מזולזל, שלא רואים אותי, שאין ערך לקיום שלי. לפעמים אנחנו מרגישים חסרי אונים, כשמכניסים אותנו לפינה שאין לנו איך לצאת ממנה. ואז הכעס הזה שיוצא לנו מהבטן, מגיע ממקום השרדותי ומופעל רגשית, כאילו עוד רגע אנחנו מתים. וזו תחושה מפחידה, אין ספק.
**
“על ידי הדיבור יכולין לנצח כל המלחמות” (שיחות הר”ן).
אחרי שהכעס דועך, אפשר לדבר עם חבר טוב בשיחה בלב פתוח, ולהעיז לספר שהרגשנו אבודים, שהרגשנו שעוד רגע אנחנו מתנדפים ברוח, והיינו חייבים להיאחז במשהו. מתחת לכל כעס טמון כאב עמוק.
הריפוי של הכאב יגיע כשנוציא אותו החוצה בדיבור, או בבכי, כמו תינוק שנעלב כשאומרים לו לא לאכול חול בים, אז הוא בוכה ל-20 שניות, ואז חוזר לשחק ולחייך. כך הנפש שלנו בנויה, בתנועה פנימית אינסופית. אם ניאחז בכעס, השמחה לא תוכל להחליף אותו.

#רשמים מסדנת ‘דרך’ של נועם בכור

ראש חודש אלול – רשמים מסדנת ‘דרך’ של נועם בכור.
***
ר’ אלעזר בן דורדיא עבר על כל הזונות בעולם. הוא לא חזר בתשובה כדי להיות דתי, שהרי היה לו יצר הרע וידוע שלדתיים אין יצר הרע. כנראה שיצר הרע שלו לא נכחד ממנו גם בשעה שבכה עד שיצאה נפשו וקבלו אותו בשמים. אלא מה?
המשפט הנורא מביך שאמרה לו אותה זונה יוקרתית על אותה פיחה (גזים) שאינה חוזרת למקומה בדיוק כמו שהוא לא יחזור למקומו, היכה באלעזר בן דורדיא כמו פטיש 20 קילו בחזה. זה לא שהוא פחד מהגיהנום, אלא הוא פתאום הבין שכל השנים שהיה חי ורדף אחרי זונות, הוא בעצם ישן, הוא לא היה במקומו שלו, בדיוק כמו אותה פיחה שיצאה ממקומה. היצר שלט בו, במקום שהוא ישלוט ביצר. בעצם הוא היה עסוק בבריחה מעצמו.
האינסטיקנט הראשוני של ר’ אלעזר הוא לבקש רחמים מבחוץ, אולי יש קול סמכות חיצוני שיכול לגאול אותי ולהחזיר אותי למקומי, לדיוק שלי, לסנכרון המלא בין השכל ללב. אולי ההרים? אולי השמים? מי יחזיר אותי למקומי?
***
ר’ נחמן היה מאחל לחסידים שלו “שתהיו כמוני ממש”. הוא לא התכוון לומר שכולם יהיו ר’ נחמן, אלא התכוון שכל אחד יצמיח בתוכו יכולת לקחת אחריות על עצמו, על היצר שלו, על המחשבות שלו, ולצמוח מתוך עצמו. שכל אחד יהיה הצדיק של עצמו. אחת המטרות העיקריות של סדנת ‘דרך’ של נועם בכור היא “להיות קול סמכותי בעולמנו הפנימי”. אם אני מצליח להיות זה שנותן תוקף לבחירות שלי, אזי אינני תלוי באף אדם, ואני לוקח אחריות על החיים שלי.
***
ר’ אלעזר בן דורדיא מבין טוב מאד שחזרה בתשובה היא לא לשים כיפה וציצית, אלא לחזור למקומו הטבעי, ובמעשיו הוא מצליח להוכיח לאותה זונה שיש אפשרות לשוב למקום, בניגוד לאותה פיחה (תשובה מלשון לשוב). הוא גם מבין שהוא היחיד שיכול לגאול את עצמו, להעיר את עצמו, ועל כן הוא גועה בבכייה של כאב, אבל גם בכייה של אושר על ההבנה העמוקה ביותר בחייו – “אין הדבר תלוי אלא בי”.

הסודות שלנו:
“כִּי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם”
***
הבעיה בסודות פנימיים, זה שאין דרך לגלות אותם בלי שהנמען יעבור את הדרך שלו אל הסוד בעצמו. אין שום קיצורי דרך לספר סוד פנימי שכזה, כי הוא נחבא, ורק האדם שרוצה לגלות הסוד יכול להסיר את הלוט שלו עצמו.
***
ישנם שלוש מילים בפרקי אבות שמתייחסות לסוד הזה. ‘העמידו תלמידים הרבה’. מניטו מסביר שהשימוש במילה ‘העמידו’ הוא לא בכדי. מחנך ששופך ידע, אהבה ועזרה אינסופית על תלמידו, גוזר עליו חיי תלות ועניות. מחנך אמיתי יודע לתת לתלמיד במשורה ובגבול על-מנת שהתלמיד יעמוד על רגליו לבד. וזהו ‘והעמידו תלמידים’.
***
ממשיך ר’ נחמן ואומר, אותם אלו שישנים את ימיהם, בלתי אפשרי להעיר אותם –
“וְאִי אֶפְשָׁר לְעוֹרְרוֹ, כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ, כִּי צָרִיךְ אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא.”
רק האדם בעצמו יכול להעיר את עצמו ולגלות את הסוד ששייך לו בלבד ולא לאף אחד אחר.

נהגו אצלנו התונשים (תוניסאים), ובעוד כמה עדות מישראל, בט’ באב מחצות היום, לנקות את הבית כדי להתכונן לביאת המשיח.
***
בשבוע שעבר קראנו על שניים וחצי השבטים שרצו להישאר בעבר הירדן. משה האשים אותם בכך שהם חוזרים לתרבות של חוסר האמונה כמו בחטא המרגלים. כניסה לארץ ישראל, משמעותה להיפתח אל הטוב האמיתי, לצאת מאזור הנוחות ולוותר על המוכר. לא סתם המרגלים הרגישו כחגבים ליד תושבי הארץ, כאשר אין בנו אמונה בעצמנו, אנחנו מרגישים קטנים. למה לנו לשנות? יש לנו משכורת טובה (מן מהשמים), יש לנו פנסיה הוגנת (עמוד האש ועמוד הענן), למה עכשיו להתחיל לשנות? עדיף להישאר כאן. להיאחז במוכר.
***
בגמרא במסכת שבת מתואר שאחרי המוות שואלים את האדם בשמים ‘האם ציפית לישועה?’. דבר תמוה. האדם לא מקווה למציאות יפה יותר, של שלום, שגשוג וטוב? שאלה כמעט מיותרת. כולנו מצפים לישועה, אבל השאלה אם אנחנו מוכנים לעשות צעד אמיץ לקראתו?
נראה לי לומר, שציפייה לישועה טמונה באמונה שלנו בעצמנו, ונקיטת פעולה כלשהי לקראת מציאות חדשה ומפחידה. לא מס שפתיים ודיבורים בעלמא. אמונה אמיתית בטוב הזה, ויכולת אמיתית ועמוקה לוותר על מה שיש לי כרגע, עם כל הפחד שבזה, כי אני מאמין שיש טוב מזה שיבוא, כמו שנאמר “ופחדת ורחב לבבך”.
***
על כן, אשתדל מאד מחר לנקות את הבית. אולי המעשה הקטן הזה יזרע ניצנים אמיתיים של אמונה בעצמי, אמונה בטוב העתיד לבוא.

צום מועיל

כתיבה על מחשב יוצרת אותיות נטולות געגוע. כשאני חורט מילים בעט על הנייר, אני כותב מדיו לבי. מתי בפעם האחרונה שלחתי מכתב לאדם קרוב, וחתמתי בעופרת מתפוררת על עץ חלק שפעם היה פועם? לו היה המכתב הזה, הוא היה נוטף ממגע ידי, נוטף את ריחי, את נוכחותי המתגעגעת…
אם הייתי מקבל מכתב כזה ממישהי, הוא היה מספר לי כמה עמלה היא בכתיבתה, כמה התעייפה ידה במהלך הכתיבה. באמצעות טיפת הקפה היבשה שעל הדף, הייתי יודע שכתבה אותו לעת בוקר, או לכל היותר לעת קפה שני, שלישי או רביעי של היום. הייתי מזהה בקצה אפי את קצה ריח ידה המרוח על הנייר. הייתי ער לכל שקע חרוט היטב הדק, עבור כל אות ואות.
הייתי שומע ממנו על מסע הגעגועים הרחוק, מעיר אחרת, או מארץ אחרת שאותו מכתב עבר עד שהגיע לידיי. את כל תלאות הדרך וידי השליחים בהם פגש.
או אז, הייתי שומר על מכתב זה מכל משמר, ולא משאיר אותו בתיבת דואר נכנס, מסומן בכוכב.