בשביל לקבל את התורה, בני ישראל צריכים לצאת ממצרים, לצאת מתודעת העבדות שלהם. אולם יש הנחת יסוד נוספת, בשביל לצאת ממצרים, המציאות (או ההשגחה) מכניסה אותנו למצרים. כל אחד והמצרים שלו.
בסיפור שלמדנו (מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו) יד הגורל השרירותית לכאורה גורמת לבן המלך להיכנס למצרים, להיות בן השפחה והעבד. לאורך הסיפור הספיקות והבלבולים של בן המלך מורידים אותו למקומות נמוכים עד כדי שתייה לשוכרה וזנות. הוא כבר לא מוצא טעם בחיים, כי ממה נפשך? אם אני בן מלך, אז ודאי זה לא מגיע לי, ואם אני בן השפחה, אז מה חטאתי שמגיע לי להיות מגורש ונרדף?
כשהנשמה של כל אחד מאיתנו מתנתקת מבוראה ויורדת לעולם הזה בתוך הגוף, היא עוברת טראומה, נכנסת למצרים לתוך גבולות הגוף והאדמה. במקום להיות נשמה של בן-מלך, היא הופכת להיות בן השפחה. אז איך חוזרים להיות בן מלך? איך מקבלים את התורה מתוך חירות?
“ְעַל כֵּן קֹדֶם שֶׁזּוֹכִין לְאֵיזֶה הִתְגַּלּוּת בְּתוֹרָה וַעֲבוֹדָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה, צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה מִקֹּדֶם כַּמָּה בִּלְבּוּלִים וּסְפֵקוֹת וּמְנִיעוֹת רַבּוֹת תַּאֲווֹת וּטְרָדוֹת וְכַיּוֹצֵא”
**
אז בני ישראל יוצאים ממצרים, ובכל פעם שהם נתקלים בקושי הם בוכים, זועקים ומתלוננים, ואף רוצים לחזור למצרים. גם בן המלך במסעותיו חסרי התכלית עובר תהליך דומה, גם כשהוא מצליח לעצור רגע ולעמוד על דעתו, הוא נופל שוב אל השכרות, או רודף שוב אחר הבהמות גם אם זה לא מה שיחזיר אותו להיות בן המלך שוב. הוא נכנס לתוך החושך העמוק יותר ויותר, הלופ מתגבר ומסחרר אותו עוד ועוד.
ואז בעובי היער, אחרי אינסוף מסעות נדודים חסרי תכלית, ורדיפות מתוך שינה, פוגש בן המלך את אדם היער שאומר לו להפסיק לרדוף אחרי העוונות, להפסיק לזהות עצבות ורגשות אשמה עם המפתח לתיקון. זו טעות. “בוא עימי ותבוא על מה שיאות לך”.
**
בתוך עובי היער, בחושך הכי גדול שיש, כשמסביב חיות טרף ואריות שואגים, בן המלך מצליח להיפגש עם עצמו. אדם היער לא עושה כמעט דבר מלבד לאפשר לבן המלך להיפגש עם הפחדים שעד עכשיו הסיט עצמו מהם וברח מהם ללא הפסק. אותו מרחב שאדם היער מעניק לבן המלך, הוא בעצם אותו מדבר חשוף שאין בו הפרעות והסחות דעת. שם אפשר להיות בן חורין ולקבל תורה. שם מתחיל לקרות ההיפוך המיוחל בין בן המלך לבן השפחה. אז, מתחיל בן המלך למשול באמת, ולקחת אחריות על החיים שלו.
ר’ נתן בליקוטי הלכות, מלמד שדווקא הנפילות והחושך, הם אלו שמסוגלים לגדל את האדם, להפוך אותו לבן מלך, ולמצוא שם את התורה הכי עמוקה, התורה שבאה מהאין, מהעדר, מהסתר הפנים:

“אֲבָל מִי שֶׁנּוֹפֵל לְשָׁם, חַס וְשָׁלוֹם, וְהוּא שׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשֹ שָׁם אַיֵּה וְכוּ’ כַּנַּ”ל, אֲזַי זוֹכֶה לַעֲלוֹת לְשֹׁרֶשׁ כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת, לְשֹׁרֶשׁ הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה… וְזֶהוּ בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה בַּמִּדְבָּר דַּיְקָא אַחַר תֹּקֶף גָּלוּת מִצְרַיִם, כִּי בְּתֹקֶף הַשִּׁעְבּוּד שֶׁל גָּלוּת מִצְרַיִם, שֶׁהָיָה גָּלוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, אָז “וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְֹרָאֵל אֶל ה'”, כִּי לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שׁוּם עֵצָה וְתַחְבּוּלָה אֵיךְ לְהִנָּצֵל מֵהֶם רַק תָּפְסוּ אֻמָּנוּת אֲבוֹתָם וְצָעֲקוּ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְהָיוּ מְצַפִּים וּמְבַקְּשִׁים לִמְצֹא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל יְדֵי זֶה זָכוּ לִגְאֻלָּה וְאָז הָלְכוּ בַּמִּדְבָּר מְקוֹם נָחָשׁ שָֹרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן וְכוּ’ שֶׁהוּא בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים הָרְחוֹקִים מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. וְשָׁם דַּיְקָא בִּקְּשׁוּ וְחִפְּשֹוּ אֶת ה’ יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁזָּכוּ לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה בַּמִּדְבָּר, שֶׁזֶּהוּ יְרִידָה תַּכְלִית עֲלִיָּה, כִּי בַּמִּדְבָּר דַּיְקָא שֶׁהוּא מְקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁין וּמְחַפְּשִֹין שָׁם אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, אָז דַּיְקָא שָׁם זוֹכִין לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת אַיֵּה שֶׁזּוֹכִין עַל יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשֹ בַּמְקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים דַּיְקָא שֶׁהוּא בְּחִינַת מִדְבָּר כַּנַּ”ל”
**
“קחי אותי לטייל
לברוח מהצל
בשמש החמה
בחדר מחכה מלחמה
אימת הנפילה
הביטי בי
זו שעת הנעילה
פתחי לי שערך במחילה”
(דודו טסה)

חכם,  רשע ותם, מילא, אבל מה פירוש שאינו יודע לשאול? איך חשבו על סיווג כל כך לא סטריאוטיפי כמו האחרים?
בהתבוננות פשוטה בהגדה יש המון עניין בשאלות. יש ארבע קושיות, יש שיר שכולו שאלות ‘אחד מי יודע? ‘, ובכלל ההנחיה המפורסמת להורים היא לגרום לילדים לשאול שאלות. מה יש בשאלה שכל כך חשוב?
**
אחת הטעויות הנפוצות היא שיש מחשבה אווילית שלדתיים יש תשובות, או שחוזר בתשובה זה אדם שמצא תשובות לשאלות שלו. אז לא. לדתיים (או עובדי השם) יש דווקא הרבה פעמים יותר שאלות, ויעידו מי ששירתו בצבא עם בייניש”ים.
בתורה יב’ בליקוטי מוהרן תניינא, רבינו אומר שכשאדם במצוקה ואינו מרגיש שם את ה’ יתברך הוא צריך לצעוק לחלל שאלה אחת: איה??

” וּכְשֶׁאָדָם נוֹפֵל לְשָׁם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ וְצוֹעֵק אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ תִּקּוּנוֹ כִּי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה”

העניין הוא שתשובה היא תמיד שלב ביניים אל השאלה הבאה. את אלוהים אי אפשר באמת לתפוס, ואת עצמנו גם אי אפשר באמת לתפוס. אם נישאר בתשובה יותר מדי סימן שאיבדנו את התנועה והחיות. לכן אדם צריך לעשות כל הזמן תשובה על התשובה הראשונה, כדי להמשיך לנוע. ומה באמת עושים כשחוזרים בתשובה? שואלים שאלות.
**
אם כן, אחד מארבעת הבנים הוא זה שאינו יודע לשאול. ואולי יותר משלושת האחרים, ראוי שניתן לו הכי הרבה תשומת לב, כי לשאול שאלות עמוקות זו אמנות, ואם נקדיש זמן ומחשבה איך ללמד לשאול שאלות, אולי גם נדע בעצמנו לשאול, ובכך נחייה עצמנו בחיות עמוקה יותר.

אף פעם לא נהניתי מהלחץ והמתח שיש בלהיות על במה, אבל עם זאת קצת רציתי בזה. בתיכון שרתי קצת בטקסים, אבל רק שיר אחד כדי שלא אתמוטט מרוב טלטלה פנימית. הסיבה שהעדפתי לשיר ולנגן ולא לדבר מול קהל היא בגלל שהרגשתי בטחון. ידעתי מראש שיש התחלה אמצע וסוף ברורים, וחוץ מזה עושים חזרות מלא פעמים כדי שיהיו כמה שפחות פאשלות. החזרות עזרו לי לקבע את השיר אצלי בקול ובאצבעות, שיהיה אפשר לאחוז ולשלוט.
***
לא מזמן למדתי (בבית ספר להכשרת מטפלים של נועם בכור) הגדרה נפלאה ליצירתיות: “היצירתיות היא היכולת לנוע בחופשיות במרחבים לא מוכרים ולא ידועים”. לכן, גם אנשים שעוסקים באמנות ושרים ומנגנים יפה, אם הם לא באמת יצירתיים, אנחנו נרגיש את זה, נרגיש את הקבעון הפנימי שלהם בנפש. כששמעתי את זה הבנתי שהמקום שממנו שרתי וניגנתי רוב השנים הוא לא יצירתי, אלא דווקא מאד מקובע. כזה שמפחד להיפתח למחוזות הלא ידועים הללו.
***
בסרטון שלפניכם, לוריין היל הצדיקה, מראה מה זה לשיר שיר ולעבור תהליך של ריפוי אל הלא נודע תוך כדי. היא צרודה לגמרי, טועה באקורדים, טועה במילים, אבל ממשיכה בלי מאבק ופשוט נותנת לעצמה ליפול אל הטעות, אל הלא נודע, ומגלה כמה היא יכולה להיות מופתעת משיר של עצמה ולסיים בבכי שהוא תפילה. והיא בוכה ושרה
“אני יודעת שזה אפשרי
הכל אפשרי
האני הישנה נשארת מאחור…”

****זהירות ספויילר שבאבניקים!!!!*****

בפרק האחרון של הסדרה גדליה עובר תהליך פנימי חשוב ביותר שעל כולנו ללמוד ממנו – קבלה. כשגדליה מספר לרב אלתר קופר על הבעיה שלו, הוא בטוח שצריך למחוק, להיאבק, להכחיש את היצר. הרב אלתר קופר ברגישות פשוטה שובר עפרון ואומר ‘רצית לשבור את היצר? עכשיו יש לך שניים. תסתכל מסביב לכולם יש את הבעיה הזו’. באותו רגע קורה דבר מאד פשוט ועמוק בנפשו של גדליה, הוא מקבל את עצמו על מגרעותיו, הוא מקבל את החלק הזה בנפש ומפסיק להילחם בו, מפסיק לחשוב שהוא מטרד שצריך להיעלם מעולמו הפנימי.
***
מיד נשאל – רגע, אבל אם הוא מקבל את זה זה אומר שהוא נותן לגיטמציה לדבר שהוא מאמין שאסור!! זה אומר שזה בסדר, ועכשיו הוא לא ירצה לשנות את זה רחמנא ליצלן!!
אז לא. יש הבדל עמוק בין קבלה להסכמה. גדליה הרי לא הסכים עם הפעולות שלדעתו אסורות, הוא לא מאשר אותן. הוא נותן מקום ליצר, נותן לגיטימציה לתחושות והרגשות שפועלות בתוכו. זה בסדר שהדחף הזה נוכח בתוכי.
***
“כִּי כָּל הַדְּבָרִים הֵם עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, שֶׁהַכּל גָּדֵל מִן הָאָרֶץ וְכָל הַדְּבָרִים וְהַבְּרִיּוֹת הוֹלְכִים וּמֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּסְקוּ וְיִתְרַחֲקוּ מֵהָאָרֶץ אִם לא עַל יְדֵי כּחַ הַמַּכְרִיחַ הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמַּכְרִיחַ הַדָּבָר וְנוֹטְלוֹ מִמְּקוֹמוֹ מֵהָאָרֶץ, וּמַרְחִיקוֹ מִמֶּנָּה וּכְפִי כּחַ הַמַּכְרִיחַ, כֵּן נִתְרַחֵק הַדָּבָר מֵהָאָרֶץ”.