מה המצרים שלי?

בשביל לצאת ממצרים, חייבים להבין מה המצרים שלי.
אז מה המצרים שלך?

תחשבו שכואבת לכם איזו נקודה בגב, או ברגל נניח, ואתם הולכים לרופא והוא מבקש מכם לעשות תנועות, מתחיל ללחוץ ברחבי השטח, ושואל אתכם – כואב? וכאן, כואב? ואז הוא מגיע לנקודה ששם ממש כואב. אחחחח. זה כואב! או קיי מעולה, אומר הרופא, וניגש לתת לכם מרשם לתרופה או משחה.
מה קרה כאן בדיוק?
בכדי לרפא צריך לדעת איפה כואב *בדיוק*.
וכמו בגוף, כך גם בנפש.
שורש החירות שלנו נעוץ בשורש החסרון שלנו.
המקום שבו אני הכי חסר, הוא המקום שבו הגעגוע שלי לגאולה הכי עמוק. ושם, דווקא שם, פוטנציאל היציאה ממצרים הכי גדול.

בבריאת העולם התורה מספרת לנו שהכל מתחיל בחושך, היעדר אור, חסרון. רק אחר כך השם יתברך יוצק אור לתוך החושך. לא סתם ביהדות היום מתחיל מהלילה. הלילה הוא ההתחלה, הוא הצמצום וההיעדר. החושך הוא הכלי שאליו יוצקים את האור. לכן, כל קושי, כאב, תקופה קשה שלנו, היא בעצם הכנה ובניית כלי לאור שיבוא אחר כך.

אז איך אני יוצא ממצרים?
קודם כל עליי לשאול את עצמי, מה המצרים שלי? איפה אני הכי רגיש. מתי אני הכי קופץ, מכעס, מכאב. שם, דייקא שם, הוא סוד המצרים שלי. אדם צועק את שחסר לו. תבדוק איפה אתה צועק. ככל שאדע לדייק את החסרון שלי, כך אוכל אחר כך לדייק גם את האור שיבוא אחריו, וכך הגאולה תהיה עמוקה יותר.

למשל יש אנשים שברגע שמתחילים לדבר על רגשות, הם נאטמים ונסגרים. מה חסר לאדם כזה? כלים לשיח, יצירת אינטימיות. או אדם שלא מסוגל להיות לבד וכל הזמן עם אנשים, למה אדם כזה זקוק? להתבודדות, ליצירת עצמאות, לפגוש את עצמו. וכן הלאה.

זה נכון גם ברמה הפרטית, וגם ברמה הלאומית.

אז מה המצרים שלכם?

אישה מביטה מבעד לחור מנעול


שמיטת פסח בזמן הקורונה

אחד היסודות העמוקים ביותר ביהדות הוא עקרון השמיטה. היכולת להרפות.
אחת העבודות היותר חשובות לקראת פסח היא היפטרות ממותרות ודברים שאני לא צריך יותר. להשיל מעליי לבושים ישנים שהם כבר לא אני. לצאת מההתנהגויות וההרגלים שפיתחתי לצורך שעה, והמשכתי בהם על אוטומט בלי לשים לב שאני כבר לא צריך להם.
יציאה ממצרים משמעותה לידה מחדש. אני היום ילידתך. לא סתם אנחנו עושים הכל זכר ליציאת מצרים. זו לא איזו התרפקות נוסטלגית על העבר. כל אירוע היסטורי שקורה בעם היהודי הוא אירוע שממשיך לקרות כל יום, כל רגע. פרעה יושב לנו בעורף כל יום ודואג להזכיר לנו שאנחנו לא ראויים להיות באמת. לא באמת מסוגלים. הוא סותם לנו את הפה ומזכיר לנו כמה אנחנו חלשים, קטנים, סה״כ עבדים. ואנחנו, תפקידנו להשמיע קול, להאמין שאנחנו ראויים להיגאל. להתפלל על זה. לשיר על זה. לצאת ממצרים כל יום מחדש.
ועכשיו, אנחנו במצרים. לקחו לנו הכל. את חופש התנועה, את הפרנסה, את החו”ל לקחו לנו, את החברים, את המשפחה, נשארנו רק אנחנו עם עצמנו. לקחו לנו הכל. מלמדים אותנו להרפות. מלמדים אותנו להיות חופשיים מבפנים. כמו נתן שרנסקי שישב בכלא הרוסי במקום הכי לא חופשי בעולם וכל יום הזכיר לעצמו למה הוא פה, ולמה דווקא הוא חופשי יותר מהסוהרים שלו ומהשופטים ששמו אותו שם.
חירות היא עניין פנימי. אין לה שום קשר במה שיש לי או אין לי. אי אפשר לקנות חירות בכסף. עקרון השמיטה בא אלינו ביג טיים ואומר לנו, תרפו, תרפו מכל מה שידעתם עד עכשיו. תחשבו שוב. הרפו ודעו את השם.
אין לנו על מי להישען.
אין.
הוירוס הזה מזכיר לנו את הפסוק שמבטא את היהירות האנושית העמוקה ביותר ‘ואני אמרתי בשלווי, בל אמוט לעולם’.
נדמה לנו שאנחנו מנהלים את העולם.
אבל בעצם אנחנו עבדים. עבדים לעוצמה, עבדים לכסף, עבדים לחלקים המפוחדים בתוכנו שתמיד מזכירים לנו שהנה, עד כאן אנחנו מסוגלים, מכאן והלאה זה ליחידי סגולה. מהשלב הבא אנחנו כבר מודרים. זו מנת חלקם של המוצלחים. לא שלי.
יציאת מצרים, משמעותה להאמין בעצמי.
להאמין שאני ראוי.
ראוי לשפע, ראוי לאהבה.
ראוי לגאולה.
ראוי לחירות.
ועוד היד נטויה.
שנזכה
⁦❤️⁩

(בהשראת שיעור הכנה לפסח של רות יאיר נוסבאום)

אז מה למדנו בשבועות?

בשביל לקבל את התורה, בני ישראל צריכים לצאת ממצרים, לצאת מתודעת העבדות שלהם. אולם יש הנחת יסוד נוספת, בשביל לצאת ממצרים, המציאות (או ההשגחה) מכניסה אותנו למצרים. כל אחד והמצרים שלו.
בסיפור שלמדנו (מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו) יד הגורל השרירותית לכאורה גורמת לבן המלך להיכנס למצרים, להיות בן השפחה והעבד. לאורך הסיפור הספיקות והבלבולים של בן המלך מורידים אותו למקומות נמוכים עד כדי שתייה לשוכרה וזנות. הוא כבר לא מוצא טעם בחיים, כי ממה נפשך? אם אני בן מלך, אז ודאי זה לא מגיע לי, ואם אני בן השפחה, אז מה חטאתי שמגיע לי להיות מגורש ונרדף?
כשהנשמה של כל אחד מאיתנו מתנתקת מבוראה ויורדת לעולם הזה בתוך הגוף, היא עוברת טראומה, נכנסת למצרים לתוך גבולות הגוף והאדמה. במקום להיות נשמה של בן-מלך, היא הופכת להיות בן השפחה. אז איך חוזרים להיות בן מלך? איך מקבלים את התורה מתוך חירות?
“ְעַל כֵּן קֹדֶם שֶׁזּוֹכִין לְאֵיזֶה הִתְגַּלּוּת בְּתוֹרָה וַעֲבוֹדָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה, צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה מִקֹּדֶם כַּמָּה בִּלְבּוּלִים וּסְפֵקוֹת וּמְנִיעוֹת רַבּוֹת תַּאֲווֹת וּטְרָדוֹת וְכַיּוֹצֵא”
**
אז בני ישראל יוצאים ממצרים, ובכל פעם שהם נתקלים בקושי הם בוכים, זועקים ומתלוננים, ואף רוצים לחזור למצרים. גם בן המלך במסעותיו חסרי התכלית עובר תהליך דומה, גם כשהוא מצליח לעצור רגע ולעמוד על דעתו, הוא נופל שוב אל השכרות, או רודף שוב אחר הבהמות גם אם זה לא מה שיחזיר אותו להיות בן המלך שוב. הוא נכנס לתוך החושך העמוק יותר ויותר, הלופ מתגבר ומסחרר אותו עוד ועוד.
ואז בעובי היער, אחרי אינסוף מסעות נדודים חסרי תכלית, ורדיפות מתוך שינה, פוגש בן המלך את אדם היער שאומר לו להפסיק לרדוף אחרי העוונות, להפסיק לזהות עצבות ורגשות אשמה עם המפתח לתיקון. זו טעות. “בוא עימי ותבוא על מה שיאות לך”.
**
בתוך עובי היער, בחושך הכי גדול שיש, כשמסביב חיות טרף ואריות שואגים, בן המלך מצליח להיפגש עם עצמו. אדם היער לא עושה כמעט דבר מלבד לאפשר לבן המלך להיפגש עם הפחדים שעד עכשיו הסיט עצמו מהם וברח מהם ללא הפסק. אותו מרחב שאדם היער מעניק לבן המלך, הוא בעצם אותו מדבר חשוף שאין בו הפרעות והסחות דעת. שם אפשר להיות בן חורין ולקבל תורה. שם מתחיל לקרות ההיפוך המיוחל בין בן המלך לבן השפחה. אז, מתחיל בן המלך למשול באמת, ולקחת אחריות על החיים שלו.
ר’ נתן בליקוטי הלכות, מלמד שדווקא הנפילות והחושך, הם אלו שמסוגלים לגדל את האדם, להפוך אותו לבן מלך, ולמצוא שם את התורה הכי עמוקה, התורה שבאה מהאין, מהעדר, מהסתר הפנים:

“אֲבָל מִי שֶׁנּוֹפֵל לְשָׁם, חַס וְשָׁלוֹם, וְהוּא שׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשֹ שָׁם אַיֵּה וְכוּ’ כַּנַּ”ל, אֲזַי זוֹכֶה לַעֲלוֹת לְשֹׁרֶשׁ כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת, לְשֹׁרֶשׁ הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה… וְזֶהוּ בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה בַּמִּדְבָּר דַּיְקָא אַחַר תֹּקֶף גָּלוּת מִצְרַיִם, כִּי בְּתֹקֶף הַשִּׁעְבּוּד שֶׁל גָּלוּת מִצְרַיִם, שֶׁהָיָה גָּלוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, אָז “וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְֹרָאֵל אֶל ה'”, כִּי לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שׁוּם עֵצָה וְתַחְבּוּלָה אֵיךְ לְהִנָּצֵל מֵהֶם רַק תָּפְסוּ אֻמָּנוּת אֲבוֹתָם וְצָעֲקוּ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְהָיוּ מְצַפִּים וּמְבַקְּשִׁים לִמְצֹא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל יְדֵי זֶה זָכוּ לִגְאֻלָּה וְאָז הָלְכוּ בַּמִּדְבָּר מְקוֹם נָחָשׁ שָֹרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן וְכוּ’ שֶׁהוּא בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים הָרְחוֹקִים מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. וְשָׁם דַּיְקָא בִּקְּשׁוּ וְחִפְּשֹוּ אֶת ה’ יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁזָּכוּ לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה בַּמִּדְבָּר, שֶׁזֶּהוּ יְרִידָה תַּכְלִית עֲלִיָּה, כִּי בַּמִּדְבָּר דַּיְקָא שֶׁהוּא מְקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁין וּמְחַפְּשִֹין שָׁם אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, אָז דַּיְקָא שָׁם זוֹכִין לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת אַיֵּה שֶׁזּוֹכִין עַל יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשֹ בַּמְקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים דַּיְקָא שֶׁהוּא בְּחִינַת מִדְבָּר כַּנַּ”ל”
**
“קחי אותי לטייל
לברוח מהצל
בשמש החמה
בחדר מחכה מלחמה
אימת הנפילה
הביטי בי
זו שעת הנעילה
פתחי לי שערך במחילה”
(דודו טסה)