היום יום שלנו רצוף עליות וירידות. מי שיקשיב לנפש שלו, ישים לב שהיא משתנה ללא הרף. אולי אלפי פעמים ביום. רגשות ותחושות זזות בתוכנו כל שניה. התנועה והשינוי הם הדבר הכי יציב בנפש.
רצוא ושוב.
עליות וירידות.
להיות בקי ברצוא ושוב (ליקוטי מוהרן תורה ו’) פירושו להיות רגיש לעליות והירידות הללו, אבל לא בהכרח ללכת אחריהן. אלא לדעת להיות איש חיל כלשונו של רבינו, ובכל עליה וכל ירידה, למצוא שם את השם, למצוא שם איזו נקודת אור קטנה. אבל אמיתית. אל תעבדו על עצמכם בזה כי זה יתנקם בכם. מי שיעשה לעצמו הנחות ויפמפם לעצמו משפטי ‘תחשוב טוב יהיה טוב’ יכול ללכת לאבדון מזה. תהיו אמיתיים. מה באמת טוב פה עכשיו. אבל באמת. איזה מעט טוב יש בשחור שאני נמצא בו כרגע. רק מעט דמעט אבל מעט שאני יכול לחתום עליו. שאי אפשר להזיז אותי ממנו.
מה העניין של זה. הרי הירידה היא ירידה. והיא קשה או כואבת או סתם מעיקה. זו ירידה. אין לנו עניין לצייר ירידה בתור משהו אחר. כי זה אולי יהיה קצת לשקר לעצמנו.
ירידה זו ירידה.
נפילה היא חלק מהסיסטם. לפעמים קשה וכואב.
אבל העניין הוא למצוא מעט טוב. רק מעט טוב.
רבינו אומר שיש אנשים שאיבדו את חייהם כי לא הסכימו לשמוח גם במעט טוב.
איבדו את חייהם אשכרה.
רק בגלל מעט טוב.
יש כאלה שגם עם הרבה טוב איבדו את חייהם.
המעט טוב הזה הוא כמו נס פח השמן.
אם משתמשים בו נכון הוא יכול להאיר לי את כל השבוע.
רק אם יודעים למצוא אותו בין השברים, להשקיע רגע, לנקות מעליו את כל הלכלוך, האינטרסים, הביקורת העצמית, ולזקק ממנו מעט טוב צרוף.מעט טוב שיספק לי הרבה אוויר לנשימה.
רק מעט.
צעד קטן.
אז למה המתנה?
כי את המעט טוב לפעמים לוקח זמן למצוא. ואפשר לאבד סבלנות. צריך גם ללמוד להיות בחושך בלי לפחד. בלי להיבהל. בלי להסתכל על השעוו כל שניה ולשאול ‘נו מתי יש מעט טוב? מתי יוצאים מכאן?’.
אדם גם צריך ללמוד לנשום בחושך. להתחזק באמונה. לדעת שאיפשהו יש פה מעט טוב. ישנו בודאי. חייב להיות.
ואני עוד לא רואה אותו כרגע.
עוד מעט.
עוד מעט טוב.
עוד מעט אמצא את המעט טוב שבי.
ההמתנה בחושך, הגעגוע למעט טוב הזה.
מוסיפים אמונה. מוסיפים ניגון חרישי.
אזמרה לאלוקיי בעודי.
בעוד שלי.
במעט טוב שבי.
אזמרה.

איפה אני בעולם?? איפה אנחנו בעולם?
כמה אנחנו ישנים, כמה אפשר לישון?
שנים ארוכות שהלב שלנו בקושי פועם. פה ושם איזה סדק קטן. מציץ מן החרכים. קצת. מעט. כל כך מעט.
כמה אנחנו בגעגועים באמת?
הרגשתם פעם לב פתוח? אבל פתוח לגמרי?
אם אין לנו חשק, הלב אטום. אם אנחנו בציניות, בביקורת, בכעס, או סתם אדישות, הלב שלנו התכסה. נפלנו לשינה.
אין דבר כזה ייאוש אהובים. אין דבר כזה.
ייאוש זו קליפה ששוכנת על הלב ומשכנעת אותנו להאמין שזו האמת, שזו המציאות. אבל זה שקר.
המציאות האמיתית מלאה בגעגוע, בכיסופים.
הניכור הפנימי הזה הוא מחסום הכיסופים.
צריך לתרגל געגוע. ללמוד איך להתגעגע לעצמי. ללב שלי. לנשמה שלי.
כי הנשמה רוצה לצאת, רוצה להידבק, לעוף, להתגעגע.
ואנחנו עם כל המסכים, וכל המריבות, והאידאולוגיות, שוכחים שוב ושוב, את הפשטות, את התמימות. את מה שמתחת לכל הפילוגים. הפנימיים והחיצוניים.
איפה הלב שלי? איפה? איפה אני בעולם?
כמה אני מוכן להתמסר לריפוי הלב הזה?
כמה אני מוכן לצעוד ביום ובלילה בדרכים לא ידועות רק כדי לגאול את הלב הזה? להוציא את הנשמה הזו מבית הכלא שלה?
למצוא את בת המלך.
אל תייאשו את עצמיכם אומר רבינו.
מה זו הלשון הזו “תייאשו את עצמכם”.
כי אנחנו אלו שמייאשים את עצמנו.
אנחנו בוחרים להקשיב לאותם קולות שאומרים לנו:
“זהו, נגמר, זה הסוף. הכל מחורבן. די. תפסיק לנסות לשנות. תפסיק כבר להאמין. אל תהיה ילד. תתבגר. אמונה זה אובר רייטד. שכח מזה. תראה את המציאות. הכל הרוס. הכל נחרב. די. תחזור לישון. כבה. כבה את הלב. כבה את הכיסופים שלך”.
אנחנו מייאשים את עצמנו.
כל פעם שעולה הקול הזה אנחנו אומרים “אמן יהא שמיה רבא”.
כמה אנחנו מסוגלים לראות מעבר לקול הזה? להאמין באמת באמונה שלימה בתיקון, בטוב.
יש אמונה בעולם.
אדם שחי בלי אמונה חייו אינם חיים. כי אין לו במה לנחם את עצמו. אין לו יכולת להסתכל מעבר לחומה, מעבר לפינה, ולהאמין שגם הגל הזה חולף.
“בצר הרחבת לי”.
כמה השם יתברך מרחיב לנו גם בתוך הצרות. אף על פי כן. הוא איתנו.
והרי זה לא שהוא יושב שם מבסוט מהחיים.
“בכל צרתם לו צר”.
השם איתנו בצרה. כמה אנחנו מוכנים לעלות רגע מעבר לכאב הפרטי הקטן שלנו, ולהבין שגם השכינה בצער עכשיו. שהיא כואבת.. שהכאב שאנחנו מרגישים בחיים האלה, הוא כולו הכאב של השכינה בכלל, שמגיע אלינו דרכה. עד כמה אנחנו מפנימים שאת כל התפילות שלנו, אנחנו צריכים להתפלל על רפואת השכינה.
“התנערי מעפר קומי”.
קומי! התעוררי התעוררי! אל נא רפא נא לה. לשכינה.

מחסום הכיסופים בכל מקום.
בפייסבוק. בוויי נט. בוואטסאפ. בנטפליקס. בגוגל.
בכל מקום יש מחסומי כיסופים.
המסכים המבדילים, המקטרגים.
איך נלחמים בזה?
אי אפשר להילחם.
אל תנסו אפילו.
אל תילחמו בעצמכם. אל תנסו לדחוף מחסומים.
זה רק יתגבר עליכם עוד יותר.
תעמדו ליד המחסום.
תסתכלו לשמים.
תשלחו מילה מעומק הלב. געגוע.
ככה כשהמחסום סנטימטר מכם.
ואין לכם מושג איך עוברים אותו.
אבל אתם בלב שלכם יודעים שזה רק מניעות של המוח.
אין פה באמת מחסום.
ואיך עוברים אותו?
באמונה. בתפילה. בכיסופים.
עוברים את המחסום בכיסופים.
בואו נחזור להתגעגע.

כבר כמה ימים שאני מתרגש לקראת היום הזה.
הילולת רבינו, רבי נחמן מברסלב זצ”ל המופלא.
וכבר כמה שעות ארוכות אני מתחבט ביני לביני אם לכתוב כאן או לא, ואם כן מה לכתוב, ואולי עדיף שלא. אבל איך אפשר שלא. איך.
**
מאז ראש השנה אני גומע ספר נפלא שהוא בעצם היומן של רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן. ספר מרתק שקשה להפסיק אותו. כל הזמן יש התרחשות והתגעשות ומניעות וגעגועים ומלא מלא לב.
ושם מספר רבי נתן על ההתעסקות בהדפסת הספר ‘ליקוטי מוהרן’ שרבי נחמן ביקש ממנו לקחת על עצמו. רבי נחמן ביקש מרבי נתן לשמור על הספר בסוד ולא להדפיס בכל בית דפוס אלא רק אצל אנ”ש (אנשי שלומינו), וגם אז להשגיח על המדפיס. ורבי נתן הבין ולא הבין מה כל ההוראות המדקדקות האלו. ובאותם ימים רבי נחמן היה טרוד, והוא אמר לרבי נתן ‘אתם לא יודעים כמה וכמה עולמות תלויים בהדפסת הספר הזה’
**
ובאמת, אפשר לראות כפשוטו כמה עולמות, כמה לבבות, כמה נשמות התעוררו מהספר הזה. כמה היגיעה הרבה של רבי נתן שמסר את נפשו כפשוטו על הדפסת הספרים הללו, הייתה עבורנו, האנשים שמבקשים נחמה בחייהם.
**
אפשר לדבר רבות על חכמת רבינו, על התורות הגבוהות שהשאיר, על רעיונות פורצי הדרך. אבל חשוב לזכור את הלב. הלב שלא נדם. ב-39 שנות חייו הקצרות רבי נחמן ברוב לבביותו עורר עולמות שלימים, העיר ישנים מתרדמתם. השאיר לנו עיצות מופלאות ודרכים ללכת בהם, להתחזק בהם כדי לא ליפול לייאוש, עצבות וספיקות.
מה נדבר ומה נאמר.

רבינו דיבר לכל אדם במקום שבו הוא נמצא. כשאתה נופל לייאוש ומרגיש שאתה פוגם בכל שעה וכבר עדיף שלא היית חי, הוא מעודד אותך ומספר לך שגם מאחורי הדברים הקשים שעוברים עליך, השם יתברך עומד. כשאתה מנסה ומנסה ומנסה בלי סוף להיות באמת טוב ונדמה לך שכאילו כלום לא קורה, הוא מזכיר לך שאף על פי כן כל תנועה קטנה שאתה עושה היא יקרה וחשובה. כשאתה באורות ובהתלהבות הוא מזכיר לך להיזהר מריבוי אור ולוודא שאתה יודע גם לצמצם את ההתלהבות כדי לדייק את עצמך.כשאתה כולך חדור מטרה וחותר למגע לעבר היעד הנכסף, רבינו מזכיר לך, להתגעגע, להמתין, לכסוף.
**
וכך הייתה דרך רבינו עם כל אדם. לכל אחד הדיבור המיוחד לו לפי מדרגתו ולפי שעתו. לאלו שהרגישו גדולים במדרגתם, רבינו הזכיר להם שהם עוד לא התחילו לעבוד את השם בכלל, ולעומת האינסוף הם פיפס קטן. ולאלו שהרגישו חבולים ונדכאים, הוא חיבק אותם במילותיו ודאג לגרום להם להרגיש הכי אהובים לפני המקום. כי כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות.
**
אשרינו שזכינו לטעום טעם תורה ואהבת השם מפי צדיק כזה. אשרינו שזכינו לטעום טעם אהבה ולב פועם.
אשרינו שזכינו להתעורר דרכו לעבודת השם.
אשרינו שזכינו להתקרב לרבינו!

אני כותב על פוליטיקה?? מה קשור אבו מאזן עכשיו?

אז לא. לא ממש כותב על פוליטיקה מסיבות שאין כאן המקום להאריך בהן.

אבל הכותרת הזו תפסה אותי.
כל אדם באשר הוא מגיע לצמתים. לא הצמתים של ההפגנות. צמתים בהם הוא נדרש לבחור. אני אפילו לא מדבר איתכם על החלטות גדולות כמו מה ללמוד ועם מי להתחתן. אלא לבחור איך להגיב לפוסט המעצבן שקראתי, או להודעה הלא נעימה שקיבלתי, או אפילו לבחור איך להגיב למרוצת המחשבות השליליות שקמתי איתן הבוקר.
איך אני מגיב?
חבר יקר אמר לי השבוע משפט יפה של פרימו לוי שכידוע היה ניצול שואה. הוא אמר שיש חופש אחד שאי אפשר לקחת ממנו וזה את החופש שלי לבחור איך להגיב למציאות.
**
איך זה קשור לאבו מאזן?
העולם והמדינה שלנו כמרקחה. אדם מקבל מכה, ישר רוצה להחזיר יותר חזק. כל צד מתנגח בשני כאילו הנגיחה הבאה היא זו שתכריע את המערכה. אני רואה הרבה קולות של מיאוס וייאוש מכל מיני כיוונים.
והנה גם אבו מאזן התייאש- ומה עושים כשמתייאשים? פונים לחמאס כמובן!.

כמה פעמים בחיים שלנו, כשהרגשנו לא נעים בבטן, וקצת לא היה לנו כוח להתעלות על עצמנו, מצאנו את עצמנו בוחרים בחמאס?
איזה כיף זה לענות בארסיות לאיזה פוסט מעצבן!! איזה כיף זה להתעלם בהפגניות מבן משפחה שעצבן אותי. כמה פשוט להיכנס להלקאה עצמית על טעות שעשיתי.
ובכן, לא נעים לומר, אבל הרבה מאיתנו בוחרים בחמאס יום יום. בוחרים במכות, בניגוח הנוסף, בזריקת מילה עוקצנית, בהאשמה עסיסית.
אין על זה!
מתי בחרתי בחיים לאחרונה?
מתי הענקתי כבוד?
מתי פירגנתי?
**
אני משתדל לנהוג במי שמגיב אליי באלימות בפייסבוק, להגיב לו בלייק פרגון ואהבה.
אתם לא מבינים איזה אדיר זה!

נסו את זה.
לא רק בפייסבוק.
גם בלב שלכם
בבית שלכם
בסוכה שלכם.

התייאשתם?
אל תבחרו בחמאס.

בשביל לצאת ממצרים, חייבים להבין מה המצרים שלי.
אז מה המצרים שלך?

תחשבו שכואבת לכם איזו נקודה בגב, או ברגל נניח, ואתם הולכים לרופא והוא מבקש מכם לעשות תנועות, מתחיל ללחוץ ברחבי השטח, ושואל אתכם – כואב? וכאן, כואב? ואז הוא מגיע לנקודה ששם ממש כואב. אחחחח. זה כואב! או קיי מעולה, אומר הרופא, וניגש לתת לכם מרשם לתרופה או משחה.
מה קרה כאן בדיוק?
בכדי לרפא צריך לדעת איפה כואב *בדיוק*.
וכמו בגוף, כך גם בנפש.
שורש החירות שלנו נעוץ בשורש החסרון שלנו.
המקום שבו אני הכי חסר, הוא המקום שבו הגעגוע שלי לגאולה הכי עמוק. ושם, דווקא שם, פוטנציאל היציאה ממצרים הכי גדול.

בבריאת העולם התורה מספרת לנו שהכל מתחיל בחושך, היעדר אור, חסרון. רק אחר כך השם יתברך יוצק אור לתוך החושך. לא סתם ביהדות היום מתחיל מהלילה. הלילה הוא ההתחלה, הוא הצמצום וההיעדר. החושך הוא הכלי שאליו יוצקים את האור. לכן, כל קושי, כאב, תקופה קשה שלנו, היא בעצם הכנה ובניית כלי לאור שיבוא אחר כך.

אז איך אני יוצא ממצרים?
קודם כל עליי לשאול את עצמי, מה המצרים שלי? איפה אני הכי רגיש. מתי אני הכי קופץ, מכעס, מכאב. שם, דייקא שם, הוא סוד המצרים שלי. אדם צועק את שחסר לו. תבדוק איפה אתה צועק. ככל שאדע לדייק את החסרון שלי, כך אוכל אחר כך לדייק גם את האור שיבוא אחריו, וכך הגאולה תהיה עמוקה יותר.

למשל יש אנשים שברגע שמתחילים לדבר על רגשות, הם נאטמים ונסגרים. מה חסר לאדם כזה? כלים לשיח, יצירת אינטימיות. או אדם שלא מסוגל להיות לבד וכל הזמן עם אנשים, למה אדם כזה זקוק? להתבודדות, ליצירת עצמאות, לפגוש את עצמו. וכן הלאה.

זה נכון גם ברמה הפרטית, וגם ברמה הלאומית.

אז מה המצרים שלכם?

אחד היסודות העמוקים ביותר ביהדות הוא עקרון השמיטה. היכולת להרפות.
אחת העבודות היותר חשובות לקראת פסח היא היפטרות ממותרות ודברים שאני לא צריך יותר. להשיל מעליי לבושים ישנים שהם כבר לא אני. לצאת מההתנהגויות וההרגלים שפיתחתי לצורך שעה, והמשכתי בהם על אוטומט בלי לשים לב שאני כבר לא צריך להם.
יציאה ממצרים משמעותה לידה מחדש. אני היום ילידתך. לא סתם אנחנו עושים הכל זכר ליציאת מצרים. זו לא איזו התרפקות נוסטלגית על העבר. כל אירוע היסטורי שקורה בעם היהודי הוא אירוע שממשיך לקרות כל יום, כל רגע. פרעה יושב לנו בעורף כל יום ודואג להזכיר לנו שאנחנו לא ראויים להיות באמת. לא באמת מסוגלים. הוא סותם לנו את הפה ומזכיר לנו כמה אנחנו חלשים, קטנים, סה״כ עבדים. ואנחנו, תפקידנו להשמיע קול, להאמין שאנחנו ראויים להיגאל. להתפלל על זה. לשיר על זה. לצאת ממצרים כל יום מחדש.
ועכשיו, אנחנו במצרים. לקחו לנו הכל. את חופש התנועה, את הפרנסה, את החו”ל לקחו לנו, את החברים, את המשפחה, נשארנו רק אנחנו עם עצמנו. לקחו לנו הכל. מלמדים אותנו להרפות. מלמדים אותנו להיות חופשיים מבפנים. כמו נתן שרנסקי שישב בכלא הרוסי במקום הכי לא חופשי בעולם וכל יום הזכיר לעצמו למה הוא פה, ולמה דווקא הוא חופשי יותר מהסוהרים שלו ומהשופטים ששמו אותו שם.
חירות היא עניין פנימי. אין לה שום קשר במה שיש לי או אין לי. אי אפשר לקנות חירות בכסף. עקרון השמיטה בא אלינו ביג טיים ואומר לנו, תרפו, תרפו מכל מה שידעתם עד עכשיו. תחשבו שוב. הרפו ודעו את השם.
אין לנו על מי להישען.
אין.
הוירוס הזה מזכיר לנו את הפסוק שמבטא את היהירות האנושית העמוקה ביותר ‘ואני אמרתי בשלווי, בל אמוט לעולם’.
נדמה לנו שאנחנו מנהלים את העולם.
אבל בעצם אנחנו עבדים. עבדים לעוצמה, עבדים לכסף, עבדים לחלקים המפוחדים בתוכנו שתמיד מזכירים לנו שהנה, עד כאן אנחנו מסוגלים, מכאן והלאה זה ליחידי סגולה. מהשלב הבא אנחנו כבר מודרים. זו מנת חלקם של המוצלחים. לא שלי.
יציאת מצרים, משמעותה להאמין בעצמי.
להאמין שאני ראוי.
ראוי לשפע, ראוי לאהבה.
ראוי לגאולה.
ראוי לחירות.
ועוד היד נטויה.
שנזכה
⁦❤️⁩

(בהשראת שיעור הכנה לפסח של רות יאיר נוסבאום)