נוח לו לאדם
שלא נברא
אבל הוא נברא
בין כה וכה
וכופין אותו
במסרקות של יאוש
עד שיאמר לחיות
רוצה אני
עד שיקרא
בקול גדול
אין העולם נברא
אלא
בשבילי

*פורסם בכתב-העת ‘ננופואטיקה 9’ אוקטובר 2016

הפצע שלי
שיבדל לחיים
ארוכים

בכל פעם שקצת נפתח
דאגתי לאטום
טוב טוב
שלא יברח
הדם האדום
הרטוב

מילה
בין השפתיים
מילה
בין הרגליים
תשוקה
רטובה
מולידה
שירים חיים

הַכֹּל בְּסֵדֶר
בָּרוּך הַשֵּׁם
אַתְּ שׁוֹאֶלֶת
אֲנִי עוֹנֶה

אֲנִי וְהַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלִי
מִסְתַּדְּרִים מְצֻיָּן
הֵן מוֹאִילוֹת לָנוּחַ
פַּעַם בְּכָמָה זְמַן

עַכְשָו אַתְּ שׁוֹאֶלֶת
מַה נִשְׁמַע?
וַאֲנִי מְקַוֶּה שֶׁתִּשְׁמְעִי
קְצָת יוֹתֶר
מֵאֲשֶׁר
הַכֹּל בְּסֵדֶר

אַז מַה נִשְׁמַע?
מַה אַתְּ בְּאֱמֶת שׁוֹמַעַת?
תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי עוֹד שְׁאֵלָה
גַּם עָלֵיהָ אֶעֱנֶה בִּכְלָלִיּוּת
בְּהִתְחַמְּקוּת
זֶה לֹא שֶׁאֵין בִּי כְּנוּת
אֲנִי עוֹנֶה לַךְ בִּרְצִינוּת

תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי עוֹד שְׁאֵלָה
הַאִם אַתְּ רוֹאָה
אוֹתִי בַּתְּשׁוּבָה?
הַאִם טָרַחְת לְחַפֵּשׂ?

וּבְכָל תְּשׁוּבָה
שֶׁאֲנִי עוֹנֶה
אֲנִי מִתְעַנֶּה
שׁוּב וָשׁוּב
מֵשִׁיב,
מִתְעַנֶּה
שׁוּבִי אֵלַי

וְאַתְּ
כְּבָר לֹא שׁוֹמַעַת
עַד שֶׁאֲנִי
כְּבָר לֹא עוֹנֶה

*ניקוד – רעות יששכר

ואני אמרתי בשלוי
בל אמוט לעולם
ובהיעדר שלווה
אמוט
ואתמוטט

החיים משתנים לי
מצפים ממני
להשתנות איתם

ואני כבר רגיל
להסתיר את עצמי
בזמן הסופה
להיות ספון
עם עצמי
עד חלוף הזעם

ועכשיו ללמוד
לעמוד
לרוץ בגשם
להירטב איתו,
להיסחט במים
הגועשים עליי,
לסעור
עם הסערה

לפעמים
אני מדמיין את אלוהים
נופח בי נשמת חיים,
וכשהוא נושם
בכדי לנשוף שוב,
החיים
ממני
נשאבים
מצטמקים
מחכים,
כמעט מתים מגעגועים
עד שאותי שוב ינשים

בכל פעם שאני מתפלל
אני משתדל
לכתוב שיר חדש
שלא אפול
שלא אתפלל
תפילה של אתמול
שלא אשעמם את עצמי
ואת אלוהים