כולנו חולמים חלומות גדולים, אבל החלום של יעקב על הסולם שראשו מגיע השמימה, מתחיל בקרקע, בדברים הפשוטים, בלחם לאכול ובגד ללבוש. אנחנו יודעים שיעקב אומר בסוף חייו :”מעט ורעים היו ימי שני חיי”. דמותו של יעקב היא דמות של ניסוי ותהייה, אין לו תכניות גדולות, או אג’נדה ברורה. הוא מנסה ומתהלך בין הטיפות, ונאבק במניעות ובקשיים שהחיים מערימים עליו.

חשבתי (בעקבות הפיתוח של איז’ביצא על הדמויות של יהודה ויוסף), שאולי בגלל זה יעקב כל-כך אהב את יוסף. לא רק בגלל שהוא היה הבן של רחל אהובת נפשו – אלא כי יוסף סימל את כל מה שיעקב לא הצליח להשיג בחייו. את הגדולה הזו, את היופי הגבוה הזה. מן שלמות ובהירות מאד גדולה של יכולת לראות את מהלכיו של אלוהים כמו שיוסף אומר לאחיו: “ואתם חשבתם עליי רעה, אלוהים חשבה לטובה” וכל אשר הוא עושה הוא מצליח.

יעקב מרגיש את ההחמצה הזו בחייו, ורואה ביוסף את התיקון שלו עצמו. יעקב חווה על בשרו את הדבר הזה את ההאבקות עם אלוהים ועם אנשים ועם החיים, הכל במאבק. אבל המאבק הזה מעורר השראה והתפעלות אף יותר מיוסף שהכל בא לו בקלות. יעקב נלחם על החיים שלו, על הפשטות שלו, הוא לא ביקש לעצמו הרבה. באמת שלא. רק שהקב”ה ישמור עליו ויציל אותו…

“קטנתי מכל החסדים
ומכל האמת
אשר עשית את עבדך
כי במקלי עברתי את הירדן
עתה הייתי לשתי מחנות
הציליני נא…”28

“לא”, אומרת מרום. “לגמרי לא. התכונות שלנו נעשות יותר בולטות ויותר עמוקות ככל שאנחנו מתבגרים. הכנות המוחלטת של ג’וני, הישירות שלה – הן בולטות היום אפילו יותר מבעבר. והשפה שלה – המשפטים שלה נשמעים גם היום כמו שירה… ליאונרד כהן אמר לי פעם שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו נעשים יותר נועזים. זה נוכן. גם ג’וני וגם אני נעשינו יותר נועזות”.

ר’ נחמן כותב בשיחות הר”ן נא’ משהו דומה:
“גם אין טוב להיות זקן…כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש. רק יש מה שהוא משביח כשהוא זקן. היינו..שמוסיף כוח כשמזקין כמו שאמרו רז”ל (כל זמן שמזקינין מוסיפים גבורה)”.

ר’ נחמן לא ממש זכה להיות זקן שכן הוא נפטר בגיל 37. אבל הזקנה מבחינתו היא סמל למקובעות, סמל לישנוניות, לקפיאה על השמרים, לשמרנות יתרה, להידלדלות כוחות, לשכחה, לחוסר חדות, לייאוש ופחד מהמוות.

ואולם – בכל שנה שעוברת עלינו לשבור עוד חמות ועוד מחסומים על מנת להיות נועזים יותר, ישרים וחדים יותר. הבעיה באנשים זקנים זה כשהם אומרים את המשפט :”אתה יודע מה עברתי?”. המשמעות של המשפט הזה הוא שאנחנו מעמיסים על עצמנו את כל העבר שלנו וקשייו על הגב, ואנחנו לא מצליחים לזוז מרוב כבדות. כבר כתב ארז לב ארי :
“שחרר שחרר
אתה לא יכול לעוף עם שק של אבנים על הכתפיים
יש לך חלומות של עבד
אתה לא חולם כמו אדם חופשי”
(העץ הבודד)

ר’ נחמן קורא לנו לראות בכל יום ובכל דקה שעוברת את ההתחדשות שהקב”ה מחדש בעולם. אין רגע אחד שדומה למשנהו. הקב”ה לא עושה דברים פעמיים. הוא אף מספר שהיה יום אחד שקיבל על עצמו שמעכשיו יתחיל להיות עובד ה’ ואז נפל בזה כמה פעמים, ובכל פעם התחיל מחדש, והכל באותו יום כמה פעמים. ולמה? כי הוא לא התייחס לנפילה כמעמסה, הוא ידע להתחיל מחדש.

אחד השירים הכי מושרים באומן הוא :
“מה שהיה היה
העיקר להתחיל מהתחלה
אבא תחדש אותי לגמרי
תדליק לי את הנשמה”

אז חברים יקרים, אני מברך אתכם שיהיה לכם את הניצוץ הזה בעיניים לאורך כל החיים, ושככל שתתבגרו הוא רק יילך וייגבר ויתחזק. ואת התשוקות הפרועות שהיו לכם בצעירותכם, תדעו למקד ולזקק לכיוונים האמיתיים שעושים לכם טוב אמיתי באמת, בתמימות ובפשטות גדולה. שנדע להתבגר ולהתנער (להיות נער) בו זמנית מכל דפוסי החשיבה המקובעים, ונשיל מעלינו את כל שקי העבר שמכבידים עלינו בבחינת :
“…ואזכה לחדש נעורי, הימים שעברו בחושך, להחזירם אל הקדושה…” (מתוך התפילה של התיקון הכללי)

לעומתה עשיו משתמש במילים אלו בצורה אחרת:
ויבוא עשיו מן-השדה, והוא עייף. ויאמר עשיו אל-יעקוב,” הלעיטני נא מן-האדום האדום הזה–כי עייף, אנוכי”

האדום האדום ה-זה. עשיו מצביע על מה שיש עכשיו, הוא עייף ואין לו כוח עכשיו לחפירות. הוא רוצה את זה, זה, ומיד. אנכי עייף עכשיו, וזה מה שמשנה למה זה ‘לי’ בכורה? לא מעניין אותי מה יהיה אחר כך…גם ככה אני הולך למות. אנכי זה מה שחשוב.

רבקה מבינה שיש עוד קיום מלבדה, היא יודעת לחפש את זה מחוץ לנקודת המבט האישית שלה. עשיו נשאר בתוך ה’זה’ וה’אנכי’ לא מעניין אותו מה שיש בחוץ…הוא רוצה את העולם הזה, האדום אדום הזה, כאן ועכשיו כי אני עומד למות גם ככה…

לאהוב לאכול זה לא לאהוב ”
לאהוב לאכול זה לא אהבה
פשוט לועס דורס הורס נועץ נואף לועס ובולע

העולם הזה האדום האדום הזה”
(גנב – אביתר בנאי)

(מכילתא דר”ע, מסכתא דשירתא, פרשה ח)

המידה “כל” שעליה מדבר הרב יוסף ג’יקטיליא בספר ‘שערי אורה’, מזוהה עם ספירת המלכות, והוא מכנה אותה “יסוד הברכה והבריכה”.
המילה ברכה מוכרת לנו, אבל ההטייה למילה בריכה היא חדשה ומעניינת.
משפט קטן מתוך ספר הבהיר אולי שופך אור על הטייה זו:

“‘ומלא ברכת ה’ ים ודרשה ירשה’, אלא בכל מקום בי”ת מבורך הוא,
כי הוא המלא שנאמר ‘ומלא ברכת ה” ומשם משקה הצריכים”

הברכה היא מלאות, היא כל, היא בריכה שמשם אפשר להשקות כל מי שצריך, צמא וזקוק. וה’ ברך את אברהם בכל. הברכה היא השפע שלנו בעולם הזה, היא הכל בשבילנו, היא הקשר שלנו עם הקב”ה, והיא הדבר שאנחנו צריכים להוריש לדורות הבאים כמו שאברהם הוריש ליצחק, ויצחק ליעקב.

“בכל, מכל, כל”

ולסיום שקושר אותנו למה שכתבתי בשבועיים האחרונים. הסיפור המפורסם והמופלא מתוך הגמרא – ואל תהיה ברכת הדיוט קלה בענינו. שגם האדם יכול לברך ולחזק את הקב”ה:

“תניא: אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה’ צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא,
ואמר לי: ישמעאל בני, בָּרְכֵנִי!
אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונִענע לי בראשו…”